אורן קישר ברשומה שלו למאמר הזה. בזמן שהמאמר מציג כמה רעיונות והגדרות שימושיות, יש פער ענק בין שלושת ההגדרות הראשונות שלו לרביעית. זה לא רק פער ענק באחריות מנחה או במבנה משחק – זה פער ענק בהבנת המשחק. שלושת הגישות הראשונות מניחות שעיקר המשחק הוא בשאלה "מה הדמויות עושות בתוך העולם?" – מה שנקרא, לרוב, הסיפור. הגישה הרביעית עוסקת בשאלות שונות לחלוטין – "מה הוא קצב המשחק? מה האווירה השולטת בו?"
ההבדל בין הגישות הראשונות הוא בסמכותיות ותפקידי מנחה. רביעית לאו דווקא מציגה גישה שונה לנושאים האלו – היא פשוט מסיטה את דגש המשחק מהעלילה.
אני לא מסכים – לדעתי שהמאמר הוא קונססיטנטי. הגישה הרביעית היא גם גישה ל"איך נוצר עלילה, ומה המקום של השחקנים בהיווצרותה" – הגישה הזו היא גישה של אילתור משותף, שבו המנחה בכלל לא בא עם עלילה מוכתבת או מתוכננת מראש. אין כאן התייחסות לקצב או לאווירה – גם כאן, השאלה היא "מה הדמויות עושות?", והתשובה היא "מה שבא להם ומה מעניין את השחקנים." בעוד 3 התשובות האחרות היו עם הסיומת המובהקת "–בהתאם לקו העלילה שהמנחה תכנן."
נראה שאנחנו באמת לא מסכימים. אני מדבר מנקודת מבטו של המנחה – העבודה שלו כבר לא עלילתית:
the bass player referee sets up the world, the mood, perhaps the situations, but then falls into the background and allows the players to improvise, he merely supporting their efforts, bringing changes when it will work for them, and keeping it moving at an acceptable pace
אה, מנקודת המבט של המנחה.
עדיין, אני חושב שאתה מקצין. העבודה של המנחה היא עדיין לעודד יצירה של עלילה, התפתחויות חשובות לשחקנים ולדמויות, וכד' . אבל זה כבר לא כבול להחלטה מראש של מה העלילה הזו צריכה להיות או לאן היא צריכה להגיע. המנחה צריך לתת לשחקנים חומר גלם שהם יוכלו לאלתר ממנו עלילה; הוא צריך לדעת לזקק מרצף לא-קשור של אירועים והחלטות-שחקן משהו שנראה כמו עלילה; הוא צריך שדברים יזוזו באיזהשהו קצב – ותזוזה זו עלילה.
יוצא לי עכשיו להנחות משהו כזה – אני זרקתי את שחקני המו"ד שלי לתוך ספינה עם המון המון דברים שקורים בה, המון דברים שיכולים לעניין אותם ולהעסיק אותם. אז ראיתי לאן הם לקחו את זה, וזרמתי איתם. ותמיד יש לי מספיק כלים לגבות את נקודות העניין שלהם, מה שלא יהיו, לכיוונים שנראים שמעניינים אותם. לא הגעתי עם עלילה מוכנה – הגעתי עם מרחב משחק לדמויות. מה שהם עושים איתו, זו העלילה, אבל לי עדיין יש חלק עצום ביצירת העלילה הזו, ואני כל הזמן מכניס טוויסטים והפתעות כדי ליצור את העלילה – שאני בחיים לא תכננתי.
כמובן שאפשר לבחור להמשיך לראות את זה מנקודת המבט העלילתית. אני רק אומר שזה לא הכרח, ושהמאמר לא עושה את זה.
אפשר גם לראות את זה כמשל לכשלון האידאליזציה של האו"ם בעידן פוסטמודרני, אבל נושא הכתבה הוא ההשפעה של המנחה והשחקנים על העלילה.
אני חושב שא. זו ראייה הרבה יותר מעניינת של הכתבה וב. אני חושב שאם אתה קורא מאמר על התפתחות רעיונות חדשים, כדי להבין אותו תצטרך באיזשהו שלב לזנוח את מה שכתוב בשורה הראשונה ולראות לאן המאמר מתפתח וג. תראה, ציפור!
הי! ציפור!