נראה לי שאי שם בימים הראשונים שבהם לקחתי עט ליד, הושבתי את החברים שלי בכפייה מסביב לשולחן, קניתי את הספר והתחלתי להנחות (מבוכים ודרקונים, כמובן) נפלה אצלי ההחלטה להיות מנחה מקורית. המקוריות לא הפכה רק לדרך לגרום למשחק להיות לא צפוי, אלא כמטרה בפני עצמה. בעולם שלי אורקים אף פעם לא היו מרושעים לגמרי, אלפים לא היו טהורים, ורוב המפלצות היו מהדפים היותר נידחים בספר, או פרי דמיוני הקודח (בשילובים מוזרים: זכורים לטובה הפסלים המונפשים שהופכים לג'לי חומצתי).
עם השנים הבנתי שאני מנחה ככה את כל המשחקים שלי, מתרחקת מכל קלישאה ובדרך גם מכל קלאסיקה.
אחי, שחר, הוא ההפך ממני בנושא. לפני כמה חודשים הוא גרר אותי לשחק בקמפיין מו"ד 4 שלו. אתם יכולים לדמיין את זעקות המחאה שלי: לא רק מבוכים ודרקונים, שיטה שסימנתי עליה פס ארוך כבר לפני שנים, אלא גם מהדורה 4 על כל מה שעולה מכך.
כפי שזה קורה לעיתים קרובות עם סטיגמות- טעיתי ובגדול.
עלילת המשחק הייתה פשוטה: המלך שוכר את הדמויות למצוא את בן חסותו, ילד קטן עם כשרון גולמי לקסם, שנחטף על ידי יצור מסתורי לתוך היער האפל. בדרך היו עכברושים מדברים, זאבים, מכשפה מרשעת ביער וממלכה ששרויה בחלום. במפגש האחרון אחי תיאר את הסצנה הבאה: יצורים ירקרקים, בגודל של ילדים מעוותים מזדחלים בעכבשיות מתוך החזיון שבבריכה. יש להם כלי נשק חלודים, שיניים חדות והם מקושטים בעצמות. איזה מגניב! חשבתי, הנה אחי המציא לנו "יצורים אפלים מהמעמקים" כפי שהוא כינה אותם, משהו מקורי וחדש, לא סתם קרב קלאסי לדמויות מו"ד בדרגה 1. אז הוא הניח את הספר על השולחן. ראיתי את התמונה של אויבנו ומעליה מתנוססת הכותרת "גובלינים".
"זאת הרפתקת 'גובלינים חטפו את התינוק שלי!'" הזדעקתי, קלישאה שמגיעה יחד עם "אורקים הרגו את סבתא שלי" ומייצגת את כל מה שפסול ורע במו"ד. איך לא ראיתי את זה? איך קבוצה של 5 שחקני מו"ד מנוסים לא שמה לב שאנחנו בקלישאה? אולי זאת הייתה האווירה הגותית האפלה, הסגנון של האחים גרים, אולי התיאורים המרושעים, אולי החזרה למיתוס הקלטי, לדבר שהוא גובלין באמת- יצור אפל שחי על נשמותיהם של ילדים. אולי כל זה הזכיר לי את מה שמצאתי כשהתחלתי לשחק בכלל. מקוריות? נראה לי שאני אסתפק עכשיו בקצת קלאסיקה.
מה שטלי אמרה.
את יודעת איך קוראים לפסנתרן שלא יודע לנגן קלאסיקה?
פסנתרן לא טוב.
I like innovation, but not innovation for its own sake.
If innovation is all there is, then it may get into a future design, but I wouldn't want to play that game, because, where is the fun?
Innovation is a seasoning, not a main dish; and as is often said, "There are no new stories, only new ways to tell them." – at least regarding the innovation in stories.
And go Orcs! Which can be some scary monsters. They are intelligent, capable of using group tactics, and you could always give them 4 Fighter levels and Whirlwind in 3ed.
אכן, קלאסיקות הן כפסע מקלישאות. אבל כל עוד לא עושים את הפסיעה, הן נהדרות.
בסופו של דבר רוב הקלאסיקות הן טובות, זה מה שהופך אותן לקלאסיקות, רק מכיוון שזה כל כך מוכר צריך לעשות אותם טוב, אחרת זה יוצא לא כל כך טוב…
אני מסכים עם טלי במה שהיא אמרה על משחקי קלישאות, אך לא מסכים עם ההגדרה שלהם כקלאסיים.
יש כאלה שמו"ד לא נראה להם כקלאסיקה, מו"ד זה כאן ועכשיו, זה התחום שהם יכתבו אליו חומרים חדשים ויתכננו בו משחקים.
קלאסיקה היא בעיני המתבונן. אם מוצרט עדיין היה חיי ומלחין* האם היו מתייחסים ליצירותיו המוקדמות כקלאסיקה? או שהן היו נחשבות למוזיקה מודרנית בגלל שמלחינן עדיין כותב דברים חדשים?
רק בימים האחרונים מצאתי את משחקים בתיאוריה, ונראה לי כאילו הוא פונה לכאלה שבשבילם מו"ד זה משהו שהם שיחקו בימי התיכון אי שם בעבר. תקנו אותי אם אני טועה
*- הופך לערפד או משהו 😛
המסקנה שלך היא שלא חייבים להיות מקורים בהכל אלה רק לתת תיאורים טובים?
את יודעת מה? אני גם אף פעם לא אהבתי קלאסיקות. הן צפויות לי מידי. אם אני משחקת בקמפיין חלק גדול הוא האפשרות שהוא יפתיע אותי, אחרת זה לא מעניין.
מיכאל- אם כבר עשית את ההשוואה לקלאסיקות, אני יכולה לשמוע עשרים פעם ברצף את הרקוויאם של מוצרט. אבל הוא לא יפתיע אותי אף אחת מהפעמים האלה. כי הוא קלאסיקה, אין מה לעשות.
אז משחקים חד פעמיים אפשר להריץ כקלאסיקה. להינות מהאיכות של המשחק בלי קשר לעובדה שהוא צפוי. כבר היו לי משחקים שידעתי מההתחלה מה יהיה הסוף ועדיין נהניתי מהדרך לשם.
אבל לדעתי קמפיין לא יכול להתבסס רק על קלאסיקות. חייבים איכשהו לשנות, או לשלב כמה קלאסיקות ביחד ליצירה של משהו חדש.
עידןש היקר,
להגיד ש"קלאסיקה היא בעיניי המתבונן" זה כמו להגיד ש"זה שהמונה ליזה היא יצירת אומנות חשובה וגדולה – זה בעיניי המתבונן". היצירות של מוצארט, שחוברו לפני הרבה מאוד זמן, ממשיכות להיות רלוונטיות ומשפיעות גם היום. לכן, הן קלאסיקה. זה לא בעיניי המתבונן.
אתה יכול להגיד שכשאומרים קלאסיקה, צריך לציין באיזה תחום מדובר. צ'ייקובסקי הוא קלאסיקה בתחום המוזיקה. יצירתו של מוצארט רלוונטית עד היום גם מחוץ לתחומי המוזיקה – אז הוא קלאסיקה של התרבות המערבית כולה (איזה כיף לו!). מו"ד הוא קלאסיקה בתחום משחקי התפקידים.
וכמו שיצירתו של מוצארט ממשיכה לחיות, וזוכה לעיבודים שונים, ביצועים שונים ופרשנויות שונות, מו"ד היא גם קלאסיקה חיה ובועטת. נכון, 30 שנה הן לא באמת טווח מספק כדי לקבוע קלאסיקה, אבל יש לנו יסוד מאוד מאוד סביר להניח שזה ככה.
לגבי כותבי "משחק בתיאוריה"… אין לי מושג איך הגעת למסקנה הזאת. כותבים כאן אנשים שמשחקים מו"ד, היה כאן אפילו פוסט שמדבר על מו"ד, וכותב כאן המתרגם של מו"ד 4. כן, כל האנשים הלו גם שיחקו מו"ד בימי התיכון אי שם בעבר.
מיכאל, אני חושב שאני מבין למה עידן מקבל את התחושה הזו לגבי הבלוג. גם אני מקבל אותה, גם אם ממש מעט. זאת אותה "תחושת עמותה" קלאסית, שהיגרה לכאן בחלקה מהפורומים הכחולים. יש מעט ממנה, אבל מספיק בשביל שכל שחקן מו"ד יבחין בה מיד.
האנשים בבלוג אינם שחקני מו"ד, אפשר להבחין בזה בן רגע – והם לא מחוברים לחווית המו"ד הגיימיסטית המודרנית. חברי הפונדק, שהם כן כאלו, בכלל לא מדברים באותו עולם תוכן כמו הבלוג הזה.
אבל בואו ננסה לטטא שטויות כאלה הצידה ולהמשיך הלאה. עידן, בקרוב יועלה פוסט שלי שמתייחס לשימושים חדשים במכאניקת המיומנויות של מו"ד 4. אני מתכוון לעשות עוד כאלו בעתיד.
אין לי בעיה עם חוויות משחק אחרות, זה לא שאני מאלה שעדיין חושבים שאין מ"ת אחר חוץ ממבוכים ודרקונים וכולם צריכים לזבוח למכשפי החוף. פשוט קצת הפריע לי שדיברו על מו"ד בתור קלאסיקה מיושנת.
יעל- שבשביל שקלאסיקה תגרום לך באמת להנאה צריך להיות בה טאץ' שונה. במקרה של טלי הטאץ' היה אווירת אימה דמוית האחים גרים, אך זה יכול להיות כל דבר, כל עוד הוא הופך את הקלאסיקה המוכרת למשהו מעניין וחדש.
זה בעצם (לפי הבנתי) מה שטלי ניסתה להעביר- אפשר לשחק קלישאות בכיף, כל עוד מוסיפים משהו שיהפוך את זה ליותר מעניין.
אגב, מישהו פעם חשב להעביר הרפתקאת "גובלינים חטפו את התינוק שלי" מנקודת המבט של הגובלינים? זה יכול להיות מעניין (אממ, אייקון מתקרב אולי אני ילך על זה)
עידן – מו"ד הוא אכן קלאסיקה מיושנת 🙂
מו"ד מהדורה רביעית הוא פחות.
ומכיוון שהעולם קיים כ"כ הרבה זמן, מועטים הדברים שלא עשו איתו.
ולכן יש בו כבר כ"כ הרבה קלישאות. (כמו בחיים האמיתיים אגב)
קלאסיקה יכולה להיות כיף גם בתור קלאסיקה.
זה שאתה מלחין לחן חדש באותו הסגנון של מוצרט, לא אומר שאתה יוצר אותו השיר.
הכלי אותו הכלי, הקצב אותו הקצב, אבל השיר שמתקבל בסוף הוא שונה לגמרי.
ובטח שיש משחקים של "גובלינים גנבו את התינוק שלי" מהזווית של הגובלינים 🙂
לא שמעת על המשחק של יאיר שריג על קבוצת דרקונים שהולכת להציל את הנסיך הישן מהנסיכות המרושעות?
בסופו של דבר אנחנו רואים את מה שיעל מספרת בספרות כל יום בואו ניקח את הקלאסיקה רומאו ויוליה, ישנם עשרות ומאות עיבודים שונים שמבוססים על הקלאסיקה הזאת (לפני חמש שנים ראיתי מרתון רומאו ויוליה באיזה ערוץ נידח בהוט) אפילו נתקלתי ברומאו ויוליה סדיסטי מזוכיסטי שמספר סיפור זוועה על מה שאבא של יוליה עשה לה, תמיד ידעתי איך זה יתחיל ואיך זה יגמר אבל הדרך לשם הייתה מאוד מעניינת.
המסקנה שלי היא שקלאסיקה זה נהדר אבל צריך לתת את הטאצ' שלך ותת אותו טוב כדי שהיא תישאר טובה, ובהחלט אפשר ומאוד בקלות להרוס קלאסיקה.
ועידן כדאי שתמהר אם אתה באמת רוצה להנחות באיקון כי הוא כבר ממש עוד מעט.
למה? ההרשמה למנחים נפתחה כבר?
מי רוצה לכתוב הרפתקאת "גובלינים חטפו את התינוק שלי" מנקודת המבט של התינוק?
דוגמא טובה יותר ל"גובלינים אכלו את התינוק שלי" מנקודת מבט של הגובלינים היא המשחק (במובן של שיטת משחק) "קובולדים אכלו את התינוק שלי", בעוד שמדובר בקובולדים, ולא בגובלינים, מכל בחינה אחרת זה בדיוק זה.
אה, ולגבי "גובלינים אכלו את התינוק שלי" מנקודת מבט התינוק, זה הרעיון של צ'יינג'לינג בערך 🙂
היום סיימנו את ההרפתקה. לתינוק שלום.
פינגבאק: עוד שבועיים, עוד סיכום | משחק בתיאוריה
פינגבאק: מה זו בעצם עלילה במשחקי תפקידים | משחק בתיאוריה