הרבה אנשים טוענים שיסוד "הפאנק" בסייברפאנק מוביל למשחק ניהיליסטי (הקישור הזה ארוך, טועה ופחות מעניין. תקראו רק אם יש לכם זמן וכוח לראות מישהו מתבלבל בין "הקבוצה שלי עשתה" ל-"הסוגה מחייבת"). אז ענו לו עם כמה רעיונות מוצלחים למשחק סייברפאנק מוסרי.
והמענה שלי לטענות הראשון – תחזקו את רשויות החוק, או שתמצאו מישהו חזק באותה המידה שימלא את החלל שהן הותירו מאחור. מישהו שייקח מהדמויות את הנשקים שלא אמורים להיות להן ומישהו שימנע מהן מלפשוע. תמיד יש מישהו חזק יותר, במיוחד בסייברפאנק.
אני כבר לא יודע למה אתה מתכוון כשאתה אומר "סייברפאנק", אבל אם אתה מתכוון לסייברפאנק במובן של גיבסון וסטרלינג, ולא המובן הפוסט-אנושי שאתה רואה היום לדוג' בספר Cyberpunk של GOO, אז אפשר לטעון שניהיליזם הוא חלק מהסוגה, כי אחד היסודות שעליהם נשען הסייברפאנק המקורי הוא חוסר היכולת של האינדיבידואל לשנות את המערכת.
אתה יכול לטעון, סטייל "נוירומנסר" שהשינוי ברמה הגלובלית הוא לא המטרה של הפרט, אלא הקשרים האישיים והעולם המוסרי שלו עצמו, וזו התנגדות חזקה לניהיליזם, אבל שחקן מ"ת ממוצע משחק את המשחק כדי להציל את העולם סטייל טולקין, ואם הסוגה לא מאפשרת לו, הוא יתמרד.
זו תמיד הייתה הבעיה שלי עם Werewofl ב-WOD הישן; הרגשתי שהעולם שולח לי מסרים סותרים: מצד אחד אני לא יכול להציל את העולם או לעשות שינוי בקנה מידה גלובלי, מצד שני חייב להיות לי אכפת מגורל העולם כי אני איש-זאב ומחובר לטבע…
אני מסכים עם הנקודה הראשונה של גרייף, ניהיליזם הוא חלק מהסוגה. תוציא את זה ממשחק הסייברפאנק שלך ותקבל משחק מד"ב עתידני נחמד, ובהחלט יכול להיות לך כיף בו (אפילו הרצתי משהו כזה פעם), אבל זה לא ממש סייברפאנק.
יש ניהיליזם ספרותי, ויש ניהיליזם משחקי. טרחתם לקרוא את הקישורים? גיבסון וסטרלינג לא כותבים על מה שמתואר שם.
ממה שהבנתי עד עכשיו, בניהליזם לא מדובר על המוסריות של העולם או של המשחק, אלא של השחקנים. הטענה המרכזית של כותב הפוסט המקורי היא לא "אין משחקי סייברפאנק מוסריים", אלא "אני לא מצליח להריץ סייברפאנק כמו שאני קורא ורואה, כי השחקנים שלי מנסים למצוא פתרון אלים לכל דבר ולהסתבך יותר ויותר בפשיעה".
השחקנים שלך, כותב יקר, משחקים מו"ד, שזה די הגיוני, בהתחשב שהשיטות שהזכרת: שאדוראן, טרבלר, סייברפאנק 2020 וכו' בנויות כמו מו"ד: הן מתמקדות בדמויות עם כל מיני יכולות קרביות ונשקים מגניבים, ויכולות שהולכות ומשתפרות כשהן עושות משימות והורגות דברים.
נכתב פה בעבר על המוסריות של מו"ד, ולמעשה כשמעבירים את מו"ד לעולם "אנושי" יותר, מפשיטים ממנו את המעטה הרומנטי ורואים עד כמה הוא רקוב באמת. כשאין להם את ההילה הריאקציונרית של "שליטים טובים, מוסריים ונדיבים", האצילים והמלכים ששולחים הרפתקני מו"ד למשימות הם לא יותר מאשר קבוצה של בריונים שמחזיקים אדמות וצמיתים בכח הזרוע. כשאין להם את ההילה של "אנשים שמשרתים את הטוב המוחלט", הכוהנים ששולחים את ההרפתקנים למשימות אחרות הם לא יותר מאשר חבורת שרלטנים שחיים על כספי תרומות מאותם בריונים ומהצמיתים האומללים שלהם (או, במקרה של מסופותמיה, על כספי זנות). כשאותם משחקי מד"ב מוקדמים ניסו להעביר כמעט אחד-לאחד את העולם של מו"ד לעולם עתידני. התוצאה ההגיונית היא שיש לך קבוצה של בריונים (סרסורי-פשיעה למיניהם) ששולחים הרפתקנים (דגי-רקק בעולם הפשיעה) לכל מיני משימות שנועדו בעיקר לעזור לשולח ולהעשיר את הנשלח. מבנה שכזה אכן מעודד שחקנים לעסוק יותר בפשע ופחות ב"מטרה" שהמנחה הציב לקמפיין. וזה לא מפתיע – הדמויות שלך הן לא יותר מחבורה של הרפתקנים שהדבר היחיד שמאגד ביניהם הוא השאיפה להרפתקאות ולכסף. כשהסיבה היחידה להציל את הנסיכה מהמגדל היא כי מר ג'ונסון ייתן לך מאתיים אלף, ברור שאפשר לזנוח את המשימה ברגע שיש משהו מעניין יותר או רווחי יותר לעשות.
שחר, ההצעה שלך הייתה לתקן את העולם, אבל הבעיה היא בדמויות. יש צורך לבנות דמויות עם עמוד שדרה מוסרי. לשם כך, הפתרון שהוצע בלינק השני – לתת לכל הדמויות מטרה משותפת שהיא חלק מהבסיס של הדמות היא התחלה טובה. פתרון אחר יהיה לבקש מהשחקנים לתת חמש תשובות שונות לשאלה "מה הדמות שלך לעולם לא תעשה", ולבנות את הקמפיין סביב המעשים האלה בדיוק.
גם אם העולם של הסייברפאנק (לפחות של פיליפ ק. דיק) הוא ניהיליסטי, הרי שמה שמעניין בו, אותי לפחות, הוא הדמויות שהן אנושיות להחריד. אם אתה רוצה דמויות אנושיות, עדיף לך שלא להשתמש במשחק שמעתיק משחק שבו אתה משחק גיבורים על-אנושיים.
הדוגמאות לפתרונות שקישרת אליהן טובות מאוד, למרות שיש לציין שהן די מנוגדות לאופי המשחק שמשחקי סייברפאנק קלאסיים כיוונו אליו. אנחנו תמיד שיחקנו כחלק אינטגרלי מהעולם הסייברפאנקי, חלק פנימי שנולד בתוכו וחי לפי הכללים שלו – ובפעולותיו מחזק אותו ומעניק לו דריסת רגל. בניתוח קר של עולם המשחק אין הבדל גדול בין דמות במרוצללים לדמות בפראנויה.
הפתרונות האלה עובדים כי הם מציבים את השחקנים נגד מכונת הסייברפאנק, שריד לעולם ישן שאין לו סיכוי ברמה הגלובלית, אבל במלחמת המאסף הנואשת יכול עוד לנסות להציל איזו חלקה קטנה. ובמבט שני זה בעצם נשמע מובן מאליו – אם העולם חסר לב, יפי הנפש שבינינו יכולים להינות רק מלשחק את מי שמתנגד אליו.
הפתרון הראשוני שלך, לעומת זאת, הוא פשוט לבטל את הסייברפאנק. "מישהו חזק יותר" ברמה האוניברסלית שתפקידו המוגדר הוא לרסן אלימות או התנהגות פרועה יכול בהחלט ליצור אווירת דיסטופיה אפלה, אבל סייברפאנק זה לא.
איתמר, זה פתרון לבעיה מסויימת. גם בסייברפאנק, מי שמתנהג בבוטות יתרה ימעך במהירות על ידי החזק יותר.
בסייברפאנק תמיד יש חזק יותר – שורדים מולו על ידי המנעות מעימות.
זה לא אותו הדבר. אתה הצעת רשות אכיפת חוק, לא "דג חזק יותר". מישהו שיקח לדמויות את הרובים, לא מישהו שיחסל אותן אם לא יזהרו בשימוש בהם. הראשון אינו סייברפאנק, השני לא משנה בשום דבר את המצב הבעייתי של הכותב (כי העונש על התנהגות לא נאותה של הדמויות הוא עדיין מוות מהיר ומכוער).
הדרך היחידה שלא כוללת התפתלות רבה למשחק חיובי של דמויות מוסריות בעולם סייברפאנק הוא של הדמויות שפועלות נגד המכונה. גם זה מהווה שבירה חלקית של אופי הסייברפאנק של המשחק, כי הוא מתרחש באחד החלקים היחידים של העולם שלא הושחת לגמרי. אבל לפחות העולם בכללותו יכול להישאר סייברפאנקי.