אתמול נגמר אייקון 2014, והרבה מכותבי הבלוג השתתפו בו בצורה כזו או אחרת. בהמשך למנהג מהגלגול הקודם של הבלוג, בשבוע הקרוב נפרסם כאן מספר פוסטים על דברים שלמדנו במהלך הכנס. אני אתחיל מהמסקנה שלי: אפשר ללמוד משהו על הנחיה מכל מנחה.
גם בתור שופט בתחרות "הנחיה אולימפית" וגם בתור המנחה של הדיבייט ההומוריסטי "אין פרות קדושות", גיליתי שבאמת אפשר ללמוד משהו מכל מנחה, לא משנה כמה וותק יש לו, כמה הגישה שלו למשחקי תפקידים שונה משלי, או כמה אני חושב שהוא טוב.
את הדיבייט ההומוריסטי הנחיתי באינפליי, בתור "שמוליק השה"מ" שאסף כמה מנחים כדי ללמוד מהם. המנחים שאספתי לדיבייט היו עילעיל רוזנשטוק-רוזנברג, חסיד שיטות האינדי והשולחן השיתופי (שוחק על ידי דניאל פידלמן); שמעון רוגוזין (שתי המילים מבוטאות במלרע), המנחה שאצלו רוב דמויות השחקן לא שורדות כדי להגיע לדרגה 1 (איתמר קרביאן); ודמעה פורחת (דימה), שמנסה לייצר חוויה רגשית שלילית ומזככת אצל כל שחקניו באמצעות הסיפור המושלם (מיכאל גורודין).
שלושת המנחים הם דמויות קיצוניות שהמצאנו כדי ליצור פאנל מבדר שיעסוק בשאלות אמיתיות של משחקי תפקידים, אבל גם הדמויות הקיצוניות האלה הצליחו לומר דברים בעלי ערך לא מעט פעמים: בין אם זו הדגשת החשיבות של העצמת אינפוט של השחקנים (עילעיל), השימוש בקושי מכני וקטלניות גבוהה כדי ליצור גם ריגוש גבוה יותר וגם חיבור עמוק יותר לדמות (שמעון), או החשיבות של התנהגות עקבית מצד מנחה המשחק (דימה).
לאחר כל שאלה ששאלתי את שלושת המנחים ההזויים, ניסיתי לעשות סינתזה לדברים שלהם ובדרך כלל הגעתי למסקנות לא רעות בכלל. גם כשהיושבים בקהל שאלו שאלות את חברי הפאנל, התשובות שהם קיבלו – בעוד שהיו צבועות בצבע של הדמות בעלת האג'נדה הקיצונית – הצליחו לתת להם הסתכלות מנקודות מבט שונות על השאלה, שבאמצעותן אפשר לבחור בשיטת הנחיה שתתאים לסגנון של כל מנחה וכל קבוצה.
גם בתחרות ההנחיה האולימפית, הצלחתי לראות איך מנחים בעלי סגנונות הנחיה שונים מצליחים לייצר לשחקנים שלהם חוויות משחק מוצלחות בדרכים שונות לחלוטין:
- גיליתי שכדי ליצור תחושת עולם מאד ברורה בראש של השחקנים, אפשר גם לתת תיאורים חיים ועשירים ששואבים את השחקנים פנימה למשחק, וגם להצטמצם כמנחה ולתת לשחקנים את הכוח לתאר את הפעולות שלהם בהרחבה וליצור את עולם המשחק דרכם (גם: ראו פוסט קודם של יותם על תיאורים בהנחיה אולימפית).
- גיליתי שלפעמים יכול להיות פער משמעותי בין כישורים טכניים של הנחיה לבין איך התוצר מרגיש לשחקנים – גם מנחים שיש להם דרך ארוכה לשיפור הטכניקה שלהם יכולים לגרום לשחקנים שלהם לשקוע במשחק ולרצות לשחק אצלהם שוב ושוב. עם זאת, מנחים שמתעקשים ללמוד ולהשתפר (למשל, כאלה שהשתתפו במספר תחרויות הנחיה אולימפית) מסוגלים לעשות את זה ולהפוך את המשחקים שלהם ממשחקים טובים למשחקים מצוינים.
- גיליתי שוב כמה מנוע האפוקליפסה, ובפרט מכניקת גלגול הקוביות שלו (2ק6, 6 ומטה – כישלון, 7-9 – הצלחה חלקית, 10 ומעלה – הצלחה מלאה), מחברים את השחקנים למשחק ולמה שקורה בעולם המשחק, ומאד עוזרים למנחה ליצור משחק מעניין ולקדם אותו. שני המנחים שהשתמשו במנוע האפוקליפסה או נגזרות שלו הגיעו למקום הראשון (איתמר קרביאן) ולמקום השני (עמית משה), ושניהם היו גם חביבי השחקנים – ומצפיה במשחקים שלהם אין לי ספק שגם המכניקה שיחקה חלק בהנאת השחקנים המשמעותית.
המסקנה הכללית מאייקון היא שכדי להיות מנחה יותר טוב, צריכים להיחשף לסגנונות הנחיה של מנחים אחרים. גם מנחה בעל ניסיון של 10-20 שנה לא ישתפר אם הוא לא ניסה לעשות גם דברים שונים, וכדי לגלות איזה דברים שונים אפשר לעשות כדאי לראות מה עושים מנחים אחרים. בנוסף, אני שוב ממליץ למנחים שרוצים להשתפר לעקוב אחר תחרויות ההנחיה האולימפית (מומלץ לעקוב דרך עמוד הפייסבוק), לנסות להשתתף בהן, והכי חשוב – לבקש פידבק מהשופטים ולהפיק ממנו לקחים.