שבת שלום לכל השחקנים והמנחות.

רצה המקרה ולא הזדמן לי לדבר על פרשת השבוע בשבוע שעבר, עת התחלנו לקרוא מבראשית, אלא רק כעת. וכמו כל דבר הקשור בפרשת השבוע – גם בכך יש משמעות וערך, או לכל הפחות אפשר למצוא כאלה. תחילה – בשמות עצמם. כי בראשית באמת נח. אני פותח עונה חדשה של הקמפיין, והכל פתוח. אפשר לחדש, אפשר לשפר את כל מה שלא הצליח בשנה הקודמת, הכל חדש, הכל טרי. יושב לי בביתי, מתכנן תכנונים, הוגה הגיגים – נוח. התקופה שלפני פתיחת קמפיין חדש היא מהאהובות ביותר עלי כמנחה. הקשיים הרי יתחילו רק כשנכניס את השחקנים לתוך העולם והמשחק שיצרנו.

נראה שגם המנחה המקראי נתקל באותה הבעיה. אחרי שבעה ימי תכנון קמפיין – נכנסו הדמויות והתחילו הבעיות. עד כדי כך, שבשלב המאוד מוקדם של פרק ו' בלבד הוא מחליט למחוק הכל ולהתחיל כמעט מההתחלה. אבל אם אנחנו קוראים את שתי הפרשות ביחד, נמצא כאן את הלקח לנו, המנחים. שתי הפרשות הללו שתיהן הקדמה. שתיהן נמצאות בשלב ה"לפני" של הקמפיין האמיתי. שתיהן אקספוזיציא והכנות. ובכך מוסר ההשכל החשוב – הבעיות, הטעויות, הלא צפוי – הוא חלק מהקמפיין. הוא חלק מהתכנון. אל לנו לתכנן עולם משחק מושלם מוקף בארבעה נהרות של עלילה ולשבות. העולם על יושביו, הקמפיין על שחקניו – הכל הוא חלק מההיערכות וההכנה.

אל תעצרו אחרי שישה ימי בריאת העולם. חשבו גם על נח. על המסע, על מה שיעשו השחקנים בעולם שיצרתם. איש מאיתנו אינו נביא. הפרטים המדוייקים של האופן שבו הדברים יתגלגלו יכולים להיות נסתרים מאיתנו. אבל המהלך הגדול, הקשת העלילתית, התהליך שעובר על הדמויות, וחשוב מכך, על השחקנים – הם דברים שאנחנו יכולים וצריכים לתכנן מראש. לשנות מסשן לסשן, לעדכן לאור מה שקרה בפועל – ועדיין, לתכנן. לתכנן, ולהשאיר מקום ללא צפוי. כחלק מהתכנון.

הלקח השני, גם הוא קשור להסתכלות על שתי הפרשות יחד. מה הוא המבול? מחיקת חלקים מהבריאה. וכך החלטתי להתייחס השנה לשלב התכנון של הקמפיין החדש. גם בריאה, וגם מבול. גם חזרה ליסודות, להנחות היסוד העמוקות ביותר  – אך גם מחיקה ושינוי. אז בואו ונראה את הבריאה והמבול שאפשר לחולל במהדורה החמישית של מבוכים ודרקונים.

"מבוכים ודרקונים" הוא מותג, ולא רק כי הוא רשום ככזה. הוא מותג במובן האמיתי של המילה. יש לו את המאפיינים הייחודיים שהופכים אותו למה שהוא. השנה החלטתי לקחת שלוש הנחות יסוד של משחק מו"ד סטנדרטי, כאלה שלעיתים קרובות אנחנו מקבלים בלי לשים לב, ולהפוך אותן לבסיס הקמפיין. למצוא להן הצדקות שיהפכו להיות אבני הפינה של המשחק. כלומר שכל הנחה כזאת תהפוך להיות גם "משהו" בעולם המשחק או בעלילה. חלק אמיתי מהעולם הדמיוני, ולא רק הנחת יסוד או אובייקט של השיטה.

מתחילים בדרגה 1, וממשיכים עד דרגה 20. השחקנים שלי יתחילו עם דמויות בדרגה 1, ויגיעו לדרגה 20. קצב העלייה בדרגות יהיה כזה שיאפשר את זה – והכל בפרק זמן קצר יחסית. אבל זה שיטה.  מה זה אומר על עולם המשחק שלנו? זה אומר שאנחנו מספרים סיפור על עלייה בעוצמה. אפוס. מסע של אנשים שמתחילים כאחד האדם, ומסיימים כאלים או בני אלים. איזה סוג של עוצמה? איזה סוג של "אלים"?  זה יהיה הבסיס הראשון של הקמפיין. התכנון של סוג העוצמה שתהפוך להיות זמינה לדמויות, סוג ה"אלים" שהם יוכלו להפוך להיות.

במשחק מו"ד סטנדרטי, דמות בדרגה 20 קרובה מספיק לעל-טבעיות ביכולות שלה. אפשר להסתפק בכך. אבל למה לא להפוך את זה לחלק מעולם המשחק? אז כמובן שאני לא יודע מה תהיינה הבחירות שיעשה כל שחקן. אבל סוג העוצמה, סוג הכוחות שהעולם יפתח בפניהם – את אלה אפשר וכדאי לתכנן. כדי שה"דרגה 20" המכני של השיטה יהיה גם משהו בעל משמעות בעולם המשחק.

זה יכול להיות מעגל פנימי וסודי של קוסמים ודרואידים חזקים עד כדי אלוהות המנהלים את העולם. מעגל שאפשר להיכנס אליו, לכרות איתו ברית, או להילחם בו ולתפוס את מקומו. זאת יכולה להיות גישה ליסודות הטבע של העולם. אלה יכולים להיות חפצי עוצמה טולקינאיים שהדמויות ישיגו, והפיתויים שהם מציבים. זה יכול להיות פנתיאון אלים מסויים, שהדמויות ייכנסו לתוכו, ואולי יחליפו את חלקו. או שתיפתח בפני הדמויות האפשרות להפוך לדרקונים. כל אפשרות כזאת מזמנת לשחקנים בחירות, דילמות, הזדמנויות לפעול בצורה שאולי תפתיע אותנו ואולי לא. אבל זה כבר לא יהיה רק "דרגה 20".

קבוצת הרפתקנים נפגשים ויוצאים למסע הזה ביחד. למה? למה הם נפגשו? למה הם ממשיכים את המסע אל הכוח העצום הזה ביחד? מה קושר אותם זה לזה? גם כאן, אני רוצה הצדקה שתהפוך להיות אחד היסודות של הקמפיין. כמובן שבשלב תיאום הציפיות אנחנו נגיד שהמשחק הוא על הרפתקנים שעוברים את המסע ביחד. אבל למה להסתפק בזה? צריכה להיות גם סיבה שקיימת בתוך עולם הדמיון המשותף שלנו. אני לא רוצה שהסיבה תהיה  "חברות" או "משפחה". לא כי אלה לא סיבות טובות. אלה סיבות נהדרות, שיוצרות משחקים נהדרים. אבל אני רוצה, כמו קודם, שהסיבה תהיה בעלת נוכחות משמעותית בעלילת המשחק. שבאמת יהיה משהו על טבעי שקושר את הדמויות יחד. שבמידה מסויימת מאלץ אותן להישאר יחד. גורלותיהם, תסלחו לי על הפומפוזיות, קשורים זה בזה.

אולי הדמויות הן כולן נצר לישויות עתיקות ששרדו את החורבן האחרון ומכירות אחת את השניה מהעידן הקודם. זכרונות משותפים יצוצו ככל שהמשחק יתקדם. אולי הם כמו הרובוטריקים – יכולים להתחבר ביחד ולעשות משהו גדול עוד יותר (אבל רק הם. אחרים לא יכולים להתחבר איתם). אולי יש קללה משותפת הרובצת עליהם. או שהם הדרקונים האחרונים בעולם. אבל לא רק אנחנו, השחקנים והמנחה, יודעים שהם יהיו ביחד. גם העולם יודע את זה. יש לעובדה הזו  ייצוג דמיוני.

האתגרים לאורך הדרך עולים בדרגת הקושי. נכון, זה תנאי הכרחי לכך שהשיטה תעבוד. אבל שוב, אפשר להפוך את זה ממוסכמה של השחקנים והשיטה, למשהו בעולם המשחק. אולי המשחק כולו הוא מסע אל הגיהנום. כל שלב מקרב אותנו לשדים חזקים יותר, ולמדור עמוק יותר של השאול. אולי מישהו משגיח על הדמויות, ומזמן להן מבחנים ברמות הולכות וגוברות. אולי הוא מכין אותן לקרב האחרון. אולי יש כוח כביר ורשע ההולך ומתעורר בעולם. רמת האתגרים עולה כי אותו כח הולך ומקבל נוכחות רבה יותר ויותר בעולם המשחק. או שהמשחק הוא מירוץ חימוש בין הדמויות לבין "האויב" – ככל שצד אחד צובר עוצמה, השני חייב למצוא משהו חזק עוד יותר – וחוזר חלילה. יהיה ההסבר אשר יהיה, גם הנחת יסוד זו של מבוכים ודרקונים יכולה להפוך ממוסכמה סביב שולחן המשחק, לאלמנט עלילתי.

ומכיוון שאי אפשר בלי קצת מבול, יש גם הנחה אחת שהחלטתי לשנות. הנחת יסוד עמוקה של מו"ד, שבאה לידי ביטוי גם בכתיבת המקצועות בספר, גם באיך שאנחנו מדמיינים את עולם המשחק, גם באיזונים של השיטה והמפלצות. כדי שיהיה מעניין. במשחק שלי לא יהיה ריפוי קסום זמין. לא "ריפוי פצעים קלים" של כהן, לא "הנחת ידיים" של פלאדין, לא התחדשות נק"פ זמינה כלשהי, ובטח שלא שיקויי ריפוי. אין ריפוי קסום, רק התחדשות איטית של נק"פ במנוחה. כן, זה אומר שדברים הולכים להשתנות. האם חשבתי מראש על כל ההשלכות? האם נערכתי מראש לכל ההשפעות של השינוי הזה? לא. אנחנו נראה מה קורה, ונתמודד עם זה. אני אוהב את זה. מה יש, רק לשחקנים מותר להיות פזיזים ולהפתיע את המנחה שלהם?