לאחרונה, קורא אני בצער רב כי גם במחוזותינו נפוצו דברי סדום. מה היא סדום? על מנת להבין כראוי את מהותה, יש לחזור אל הפרשה הקודמת (בראשית, פרק י"ג, פס' ט'): אברהם מציע ללוט בחירה משחקית. "הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" – בחירת משחק קלאסית. מה עושה לוט? "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה–לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר." ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כגן יהוה כארץ מצריים. ארץ של שפע.
והתנ"ך טורח ומזכיר לנו שזה היה "לפני שחת יהוה את סדום ואת עמורה". לאמור – השפע הזה, הוא הוא שהוליד את הנורא שבחטאים. ומדוע מוזכר כאן הדבר? משני טעמים. ראשית, כיוון שהחטא הנורא של סדום קשור קשר הדוק להיותה ארץ של שפע. ושנית, כדי להדגיש את התכנון מראש שעורך כאן המנחה בדרך של הנגדה. הנה, ראשית החטא: "וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט" לוט לא בוחר בחירה מסויימת, אלא "את הכל". השפע של סדום ועמורה הוא שפע אפשרויות מטעה. מבלבל. במקום לכוון את לוט לבחירה משמעותית ומעניינת, זה שפע שגורם לו לרצות "את הכל". נאלתר כבר שם משהו מגניב, לא? אך בעוד לוט לא מתכנן, ורוצה "את הכל", המנחה – מתכנן גם מתכנן.
נשוב אל הפרשה שלנו, שתחילתה היא אות ומופת לתכנון ובנייה נכונה של סשן. (פרק י"ט) זה מתחיל בשלוש דמויות שמגיעות ומתלבשות בול על אחד ממאפייני הדמות של אברהם – הכנסת האורחים. כאילו במקרה, הם אומרים ליד אשתו נבואה שנתן להם המנחה: "וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". שרה צוחקת. זה לא מפתיע. זאת תגובה הגיונית וצפויה. זה מהלך מתוכנן. והנה ההמשך שלו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה" התגובה ההגיונית של שרה ממונפת לפעולת הנחייה שמכניסה את אברהם למגננה. כמו מנחה טוב, יהוה לא נותן לשחקן שלו לנוח בנקודה הזאת. הכל מתוכנן, ולכל יש תכלית:
"וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם–הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם" ואז מגיע הרגע שלקראתו הכל נבנה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד." אח שלו בסדום. לפני שניה, אברהם הוכנס למגננה בגלל אשתו, שבאמת עשתה משהו לא בסדר. והנה, האשמה משתמעת כלפי אחיו. אלא שהפעם, אברהם יודע הרי שההאשמה איננה נכונה. וכך, במלאכת מחשבת של מניפולציה רגשית, מוציא המנחה מאברהם את אחד מרגעי השיא של כל הקמפיין: "וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע." בום. רגע של קתרזיס.
האם יכל המנחה לדעת מראש ובוודאות ששרה תצחק, ושאברהם יצא עד כדי כך חזק להגנת אחיו לרגע כל כך משמעותי? לא. הכל צפוי, אך הרשות נתונה. תמיד יש לנו הימור מסויים. אך ההימור הוא לא מוחלט. ההימור מגובה בעבודת הכנה דקדקנית ויפהפיה. במערכת יחסים שנבנתה בסשן הקודם. אי אפשר לדעת בוודאות. אבל אפשר לערוך עבודת הכנה שתתן את הבסיס להתפתחות, לסצנה יפה. אפשר – וצריך.
סדום התחילה להיבנות בצורה שיתופית ומאולתרת על ידי השחקנים. ומה יצא לנו? עיסה חומה ולא מעניינת. ״המון רשעים״ בלי שמות. בלי פרטים. המנחה מנסה, שוב ושוב, להוציא מאברהם איזשהו תיאור מעניין, לשוא. גם לוט מנסה למלמל איזה תיאור. כלום. ואז מה קורה כשמגיעים לעיר? "וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם."
מייד אנחנו מדרדרים לתיאורי אונס. איך נראית העיר? מה תפקידה העלילתי? מה קורה שם מעבר להיתקלות אחת עם קסמים? נאדה. אנחנו יורדים מהר מאוד במדרון החלקלק של האסוציאציות המשותפות. כאלה שאין בהן סיכון והימור. כאלה שאין בהן הכנה מדוקדקת ומושקעת. אז יאללה, צריך אקשן ודרמה – אז נעשה סצנת אונס. או קרב ענק. או משהו מגניב, רצוי עם הרבה סימני קריאה. זה מגניב, לא?
לא. "כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ." טראח. למנחה נמאס, הוא חוזר להנחות, ואנחנו מקבלים את אחד התיאורים המרהיבים ביותר בתנ״ך, אש גופרית, נציב מלח ודרמה אדירה. ובמקום עיר סתמית עם "אנשים", יש לנו שיעור בבניית עולם. כי ככה זה. בשביל רגעים כאלה – צריך מנחה אחד בשמיים, שיודע הכל. לא כי הוא כזה חכם – אלא כי הוא חשב על זה מראש, במשך שבעה ימים שבהם הוא תכנן את המשחק היטב.
הנה כמה אמירות בנאליות ברמה שכואב לי לכתוב אותן. כל דבר אפשר לעשות רע, וכל דבר אפשר לעשות טוב. לבנות עולמות, להנחות משחקי תפקידים, להיות רופא – וגם לאלתר. אבל חשוב מכך, כל דבר, כדי לעשותו היטב, דורש אימון. תרגול. למידה. השתפרות.
אלתור במשחקי תפקידים הוא אמצעי. לא מטרה. אמצעי, שכדי לעשותו היטב, צריך להתאמן, לתרגל, ללמוד ולהשתפר. הוא אמצעי, שכאשר טועים לחשוב שהוא מטרה, או תחליף לתכנון טוב ונכון – מקבלים ערים עצלות של "אנשים רעים". מקבלים סדום ועמורה.