במסגרת העבודה נערך נופש של עובדים ממספר משרדים של החברה, כולל המשרד בניו-יורק, בו אני עובד כעת, לפורטו ריקו. לוח הזמנים של הנופש היה גמיש, אז הצעתי להריץ את ההרפתקה "The Killing Times" שכתב יוסי גורביץ. הרצתי את ההרפתקה הזאת מספר רב של פעמים בעבר, רב יותר משאני זוכר. זו הרפתקה שהרגשתי איתה מספיק בנוח כדי לנסות להריץ אותה באנגלית. בנוסף, כבר היו לי עזרי משחק מוכנים באנגלית, דבר שהקל על ההכנות.

לא אפרט אודות עלילת המשחק. העלילה אינה חשובה במקרה הזה ואינני רוצה ליצור ספויילרים לקוראים שלא שיחקו במשחק. אתמקד במספר קטן של אינטראקציות שהיו משמעותיות מבחינתי, ואינן יוצרות ספויילרים.

ההכנה למשחק

לא מצאתי את ההרפתקה הכתובה במייל שלי או בגוגל דרייב. אני לא בטוח אם אי פעם היה לי עותק ממוחשב של ההרפתקה. יש לי מספר עותקים פיזיים שלה, כולל רשימות מנחה שלי בכתב יד, אך כל אלו נמצאים במחסן אי שם בישראל. את ספרי משחקי התפקידים שלי מסרתי למשמורת לאיתי גרייף, שקיוויתי שימצא לפחות חלק מהחומרים. הוא לא מצא אותם. את דפי הדמות ועזרי המשחק שיחולקו לשחקנים סרקתי לפני זמן רב. את אלו מצאתי במייל שלי. את השאר אצטרך לשחזר מזכרון.

ביום שבת, יומיים לפני הטיול וארבעה ימים לפני מועד המשחק המתוכנן הקלדתי את דפי הדמות ועזרי משחק נוספים שוב. הסריקה הייתה באיכות נמוכה והקלדת הדמויות הייתה דרך טובה להזכר בפרטי המשחק ולהכניס את עצמי לאווירה הנכונה כדי לשחזר את העלילה. עשיתי שימוש בגרסה הסרוקה, מבלי להקליד מחדש, רק עבור דפי הדמות של שיטת Delta Green Countdown ושתי טלגרמות שהדמויות יכולות לקבל תוך כדי המשחק. הדפסתי את הכל והכנתי לעצמי מעטפה ובה כל החומרים המודפסים, חבילת פתקים ושבעה עטים. פרט לעזרים שיחולקו תוך כדי המשחק, לא היה לי דבר כתוב. את המשחק עצמו אריץ מזכרון בלבד ללא שימוש בדפים, ואולי טוב שכך.

הרצת המשחק – חלק ראשון

יום רביעי, השעה כמעט שתיים בצהריים. המשחק מתחיל. שישה שחקנים, ביניהם שלושה גברים ושלוש נשים. אני מסגל לעצמי טון מפקד צבאי ונותן הנחיות ראשונות לשחקנים: "אני אתן לכם את דפי הדמות שלכם הפוכים על השולחן. אתם תקראו אותם ובשום אופן לא תתנו למישהו אחר לראות אותם. לאחר מכן כל אחד מכם יבוא איתי הצידה לשאול שאלות ולקבל הבהרות. אני שם במרכז השולחן פתקים ועטים. אתם תשתמשו בהם כדי להעביר פתקים אלי וזה לזה."

זו הדרך שלי להתחיל את המשחק הזה. אני מבסס סודיות מהרגע הראשון ומבהיר שהמשחק הזה הוא על שמירת סודות ונסיון לגלות סודות. זו הדינמיקה שאני רוצה. בשלב הזה אני מקווה שאני מצליח לעשות את זה באותה אפקטיביות בה אני עושה את זה בעברית. האם זה מצליח? עוד נגלה.

בחירת הדמויות היא לפי שם ודרגה בלבד. אמנדה בוחרת לשחק את הדמות הנשית היחידה. כולם נמנעים מלקחת את הדמות בעלת הדרגה הגבוהה ביותר, מפקד היחידה הצבאית. לבסוף, ליז לוקחת על עצמה את המשימה.

בתדרוך לקראת המשימה, עם קצין בדרגה גבוהה מאוד בצבא האדום, אותו גילמתי, השחקנים נראו לי קצת בהלם. זה בסדר. זוהי ההתחלה של משחק חד-פעמי וכל עוד אני לא שואל "מה אתם עושים" מותר לשחקנים להיות בהלם. הקצין לקוני, בין השאר כי אני לא רוצה להסתבך עם האנגלית. את האווירה המאיימת אני מנסה להעביר בעזרת שפת הגוף שלו. התדרוך מסתיים במילים "יש לכם שאלות?". אמנדה, שמשחקת את הדמות הנשית היחידה, שואלת מדוע היא חלק מצוות המשימה הזה, שהרי אינה עובדת בשטח בדרך כלל. התשובה תקיפה ופשוטה: "אלו הן הפקודות שלך". היא מביטה מטה במבט שנראה לי מבוייש.

תיאור העיר מוסקבה בשנת 1938 הוא התיאור המשמעותי הראשון (וכנראה גם המשמעותי ביותר) במשחק. אני בטוח לחלוטין שאני עושה עבודה טובה יותר בתיאור הזה בעברית. עם זאת, התמונה נוצרת כראוי, אני חושב.

זה השלב בו הדמויות יכולות להצטייד. אני מבהיר שלי יש את המילה האחרונה בדבר איזה ציוד יתקבל ואיזה לא. השחקנים מעבירים לי רשימות ציוד על פתקים. כמעט כל הציוד סטנדרטי לחלוטין ואין שום סיבה להסתיר את הרשימות. למרות זאת, השחקנים עושים שימוש בפתקים. בשלב הזה אני יודע שקיבלתי את הדינמיקה שאני רוצה. אין סיבה אמיתית להסתיר את רשימות הציוד, אבל האווירה היא "יש להסתיר הכל", בדיוק כמו שרציתי.

המשחק ממשיך עם אירועים לרוב ומתנהל היטב. אני יודע שאין מגבלת זמן קשה. האינטראקציה בין השחקנים מעניינת ואני מגיע לנקודה האהובה עלי במשחק, זו בה השחקנים משחקים ואני נשען אחורה וצופה בהם. אני נותן למשחק להתקדם בקצב שלו. עם זאת, עלינו להיות על אוטובוס לארוחת הערב בשש וחצי.

בסביבות חמש וחצי אני מבין שלא נסיים בזמן. השחקנים רוצים להמשיך אחרי ארוחת הערב. מצויין. אפשר לתת למשחק להמשיך להתקדם בקצב שלו.

הפסקה

מיד בתחילת ההפסקה, בדרכנו החוצה מהחדר, ליז אומרת שלהיות מפקד זה קשה. רק בשלב הזה אני מבין את פער התרבויות ואת הסיבה בגללה הם לא רצו לקחת את דמות המפקד. השחקנים שלי אינם מגיעים מתרבות צבאית כמו התרבות הישראלית. הם אינם מוקפים בסיפורי צבא ובסרטים על צה"ל. הם מכירים צבא מרחוק, מסרטים, צבא אמריקאי שנראה אחרת מהצבא אותו הישראלי הממוצע מכיר מקרוב. כנראה שאני מביא איתי מספיק מהאווירה הצבאית כדי שהמשחק יתקיים כראוי אם רק עכשיו שמתי לב לזה.

הפסקה היא שינוי אווירה. מקשקשים, שותים משהו, הדינמיקה של המשחק הולכת לאיבוד. אני ללא ספק אצטרך לעשות עם זה משהו כשנחזור.

הרצת המשחק – חלק שני

מתכנסים שוב, מתיישבים, האווירה קלילה. השחקנים מנסים לזנק ישירות לנקודה בה עצרנו. אני לא מאפשר את זה. האווירה אינה נכונה. אני משתיק אותם ומספר להם איפה עצרנו בעודי מדמיין שזהו תדריך בטיחות לפני מטווח. הטון הצבאי מחזיר אותנו לאווירה והמשחק נמשך.

כשעתיים לאחר מכן המשחק מגיע לסיומו. היחידה הצבאית ביצעה את משימתה כראוי וכראוי למשחק מבוסס Call of Cthulhu, השחקנים נשארים עם הרבה שאלות (ככה זה, אם יודעים משתגעים ונכשלים ואם מצליחים לא יודעים).

אחרי המשחק

מיד אחרי המשחק עניתי לשחקנים על שאלות. אני לא נוהג לעשות את זה בכנסים. במקרה הזה רציתי לעשות את זה. יכולתי לראות שיש כאן משהו שהם אינם מבינים אודות האופן בו אני מנחה את המשחק ושהם סקרנים לא רק לגבי העלילה, אלא גם לגבי דברים שקשורים לטכניקת ההנחיה. אפילו ביקשו ממני כמה עצות הנחיה, דבר שאישר, בנוסף למשחק עצמו, שאני מצליח להנחות באנגלית ברמה דומה לזו בה אני מנחה בעברית. יופי, אני חושב שאני אעשה את זה שוב.

בארוחת הבוקר בבוקר שלמחרת פגשתי את אנג'לה. היא שיחקה דמות בעלת מטרות אישיות מסויימות אותן הדמות נכשלה להשיג כשלון חרוץ. בזמן שדיברה איתי על המשחק ניכר על פניה שהיא מרגישה שהיא, כשחקנית, נכשלה. סביב הכשלון של הדמות נוצרה דרמה רבה מאוד במסגרתה השחקנים היו צריכים להתמודד עם סוגיות מוסריות. הסוגיות המוסריות האלו תוכננו, אבל לא באופן בו הן מכוונות כלפי אחת מדמויות השחקן, אלא רק כלפי נאפסים. הכשלון של הדמות יצר דרמה שהמנחה אינו צריך להיות חלק ממנה, כזו שמתקיימת רק בין שחקנים בלי ההפרעה של מישהו בעל סטטוס שונה במשחק. סוג הדרמה שיכול להיות אותנטי. זה היה מצויין. אמרתי את זה לאנג'לה, בתקווה שתחושתה תשתפר. הכשלון של הדמות שלה בצירוף ההתמודדות שלה ושל השחקנים האחרים עם המצב, הפך את המשחק למעניין יותר, וזה מה שחשוב.

מסקנות

קודם כל, אני יכול להריץ משחק תפקידים באנגלית, ואפילו לעשות את זה לא רע בכלל. שנית, חלק משחקני התפקידים שהשתתפו במשחק הזה הם שה"מים, אבל איני חושב שהם מנחים (אני יודע, המונחים הללו אינם מובחנים היטב – הבטחתי לכתוב עליהם ואני עוד אעשה את זה). עם זאת, לפי השאלות שלהם, הם מרגישים את ההבדל בין שה"ם למנחה ורוצים להיות מנחים.

מלבד זה, קיים פער תרבותי בין ישראלים לאמריקאים. עולם האסוציאציות שונה. בעתיד אני אנסה לקחת את זה בחשבון. בהתחשב בכך שאני הוא זה שעולם האסוציאציות שלו יוצא דופן כאן, זה הולך להיות אתגר לא קטן.

לסיום, המסקנה החשובה ביותר: יש לי עוד משהו כמו חודשיים וחצי בניו-יורק ובזמן הזה אני רוצה להריץ מיני-קמפיין באנגלית לשחקנים אמריקאים.

אני מעוניין להודות לשחקנים ששיחקו במשחק הזה על המשחק עצמו ועל ההשראה לרשומה הזאת: אמנדה, אנג'לה, ג'ייסון, ליז, מארק ושיין.

כמו כן, אני מעוניין להודות ליוסי גורביץ שכתב את ההרפתקה הזו ונתן לי את ברכתו לערוך אותה כרצוני ולאיתי גרייף על שחיפש עבורי את החומרים למשחק.