פוסט אורח מאת טאי דיבון

גם הפוסט הזה, כמו הרבה פוסטים אחרים שלי, התחיל בשחקן. התאריך היה העשרים ושניים באוקטובר, השעה הייתה שעת צהריים. העברתי שאלון אנונימי בקרב השחקנים שלי, מתוך תקווה לקבל ביקורת אמיתית ובונה שתעזור לי להשתפר כמנחה. בין השאלות היו גם שלוש שראיתי כמשלימות זו את זו: יכולת התיאור, היכולת לשחק נאפסים, ועד כמה העולם מרגיש חי. אצל רוב העונים (מספר מכובד, בהתחשב בארבע קבוצות נוכחיות) הייתה התאמה בין שתי השאלות הראשונות לבין השלישית. אצל שחקן אחד הייתה חוסר התאמה גורפת. הוא נתן לי ציון מקסימלי על התיאור ועל הנאפסים, וציון כמעט מינימלי על העולם.

התשובות העלו אצלי שאלה: מה גורם לעולם לקרום עור וגידים במוחות השחקנים שלי? מה גורם להם להצליח לדמיין עולם חי ונושם, או לדמיין שבאמת יש שם עולם?

מהר מאוד היה לי ברור שהעסק מעט מורכב יותר ממה שחשבתי בהתחלה. תיאורים וגילום נאפסים הם חלק מהעניין, אבל… הם פועלים במישור מעט אחר.

לפני כמה שבועות גיל רן הציג טרמינולוגיה שמבחינה בין כמה סוגים של מרחבים מדומיינים. שני דברים התבררו לי באופן מיידי: האחד הוא שהטרמינולוגיה הזו הרבה יותר מוצלחת מהסקנדינבית שהכרתי להבחנה שאני מחפש. השני היה שזו ככל הנראה נקודה טובה להתחיל בה.

הייתה לי בראש תמונה בסיסית של מערכת. היו לי גם שני תיאורי מבחן: "יער אנגלי" ו-"בית גדול ודו קומתי, עם גג אדום". כעת ניסיתי להרכיב את הדברים.

המערכת שדמיינתי הורכבה משתי נקודות, שני מתחמים מרכזיים. האחד היה המרחב המדומיין המוסכם, הלא הוא המרחב המדומיין בו פועלות הדמויות, אליו נכנסים התיאורים, בו חיים ונושמים הנאפסים (לפחות בתיאוריה). השני היה המרחב המדומיין האישי, שכן הדימיון של השחקן מתרחש בו. בין שני המרחבים הללו קיימת אינטראקציה שגורמת לנו, או לפחות מאפשרת לנו, לדמיין דברים.

כדי להבין את האינטראקציות שמתרחשות בין שני המרחבים גיליתי מהר מאוד שאני צריך לחזור אחורה פעם נוספת. תיאורים ונאפסים נכנסים למרחב המדומיין המוסכם ומשם לאישי, הדמות שלי נכנסת קודם כל למרחב המדומיין האישי ורק אז לזה המוסכם. יש גם הרבה דברים שלא נמצאים במרחב המדומיין המוסכם, למרות שהם באישי, ולהיפך. כך לדוגמא, חוקים והספר שקראתי בבוקר נמצאים רק במרחב האישי, אם הם נמצאים במתחם כלשהו בכלל (כלומר, אם יש להם השפעה על מה שאני מדמיין). זו נקודה שאני אחזור אליה בהמשך.

ניסיתי כעת להציב את התיאור הראשון במערכת ולבדוק מה קורה. המנחה מתארת את הסביבה בצמד המילים "יער אנגלי". הקונספט נכנס למרחב המדומיין המוסכם, ומשם עובר לאישי. באישי הוא מתחיל לתפוס צורה. "אבל רגע", מיד עצרתי בעצמי, "אני מניח שהוא עובר למרחב המדומיין האישי, אבל… בשביל זה צריכה להיות לו משמעות בשביל השחקן." פה עצרתי לרגע לחשוב, לנסות ולנתח. כדי שתהיה לתיאור הזה משמעות, השחקן צריך לדעת למה אני מתכוון כשאני אומר "יער אנגלי". אבל איך אני בעצם יודע מה זה "יער אנגלי"?

התחלתי לחשוב. אם השחקן היה באנגליה וביקר ביער אנגלי מפורסם, יש לו זיכרון לפנות אליו, זיכרון לשלוף ממנו תמונה של יער אנגלי. אבל אם הוא לא היה שם? חלקינו נחשפנו ליערות אנגליים דרך סדרות טלוויזיה או סרטים, ואז אפשר לשלוף מהם תמונה. ומה אם גם את זה אין? יש שתי אפשרויות: או שיימצא תחליף, או שלא תעלה תמונה. "איזה תחליף יכול להיות?" הקשתי על עצמי, והתשובה לא איחרה לבוא: "יער אחר, שאפשר להניח שהוא דומה. אם הייתי ביער אירופאי, כנראה שזו נקודה מעולה לקחת ממנה זיכרון. היא ללא ספק טובה יותר מיער ישראלי. אבל גם יער ישראלי הוא יער, אז במקרה הגרוע יש לי את זה." מהר מאוד הבנתי שיש עוד אפשרות לתחליף – המילה יער, משמעה הרבה עצים צפופים ומרוכזים באזור אחד וגדול מספיק. זו גם דרך לשלות תמונה, דרך אבסטרקציה של המילה.

הפסקה הקודמת היא הסיבה לכך שאנחנו מדמיינים דברים בצורה שונה, למרות שהעניין נעשה מעט מסובך יותר כשמוסיפים את האלמנט הכל כך חשוב של מטען רגשי. גם הוא משפיע, אחרי הכל. אם הייתה לי חוויה טובה ביער שאני מדמיין, אני אטה יותר לחקור אותו, לבטוח במי שאני פוגש בו. אם נשדדתי ביער, או חץ העיף לי את הכובע, כנראה שאני ארגיש פחות בנוח בסיטואציה הזו בלי קשר לדמות שאני משחק.

צריך לבדוק אם המודל שמצאתי פועל גם על תיאורים נוספים. החלטתי לנסות את תיאור הבית. הוא בסגנון שונה, אבל שניהם תיאורים ויזואליים בעיקרם, כך שזה מקום טוב להתחיל לבדוק בו. "בית גדול ודו קומתי, עם גג אדום" הוא תיאור ויזואלי לחלוטין. אין בו העברה של תחושה. ליער אנגלי יש תחושה. כל מי שהיה ביער אנגלי יכולה לספר על התחושה של להיות ביער אנגלי. הבית, לעומת זאת, הוא לא כזה. ועם זאת יש בו מורכבות מסוימת. מפני שהוא פחות מוגדר, הוא יותר אסוציאטיבי. הנה נחשפנו פה לצד חדש בעניין.

"בית גדול ודו קומתי, עם גג אדום" הוא כנראה התיאור הקלאסי (לפחות מבחינתי) לבית כפרי, מוכר, אהוב, פשוט. הוא מעורר חמימות מסוימת. אני כנראה אשלים לבד א.נשים מחייכים ומחייכות, ועוד שלל דברים בסגנון (תיבת דואר מלאה, דוור שמנמן…). אבל דווקא מפני שהתיאור לא מוגדר לחלוטין, לא תחום לחלוטין, כמו היער האנגלי, השחקן שלידי יכול לדמיין בית קטן בכפר עני, עם א.נשים הלבושים ולבושות בסחבות, והשחקנית שממולי יכולה לדמיין את אותו הבית כבית צרפתי פרברי קלאסי, ופתאום יש ריחות של מטבח מבוסס בצל ושפמים לרוב.

מצד שני, תיאור כזה יוצר תמונה. גם אם לא ראיתי מעולם בית כפרי, או צרפתי, או בית עניים, ראיתי בתים. אני יודע מה זה בית דו קומתי, ואני יודע לדמיין גג אדום. במחיר של הבטחת תמונה איבדתי את השליטה בה. זהו הקונפליקט המרכזי של עולם התיאור.

אחרי שהבנו את המנגנון הבסיסי, אפשר להמשיך ולבחון את העניין. המערכת היא לא חד-מעברית. דברים מקיימים משוב האחד לשני כל הזמן, מעדכנים האחד את השני. כשהדמות שלי, בלורוז, נכנסת לבית של מישהו, אני מקבל תיאור של בית. נוצרת לי תמונה בראש. אבל אני יודע, במקום כלשהו במעמקי מוחי, שאם המנחה/השחקן "משנה" את תיאור הבית (מזכיר/ה פרט שפספסתי, לדוג'), התמונה שלי תצטרך להשתנות, כי המרחב המדומיין המוסכם הוא זה שדרכו מוכנס חומר למרחב המדומיין האישי שלי. אם, לעומת זאת, מדובר בצורה בה אני מתאר את בלורוז, הרי שהמרחב המדומיין האישי שלי הוא זה שדרכו מוכנס החומר, ולכן המרחב המדומיין המוסכם (ודרכו המרחבים האישיים של השחקנים האחרים) ישתנה כדי להתאים עצמו אלי.

וכל זה מוביל אותי חזרה לאותו אלמנט בסיסי, אותו מנגנון של מרחב מדומיין מוסכם-מרחב מדומיין אישי. כל עוד הדמיון שלי מתרחש במרחב המדומיין האישי, גם דברים שלא הוסכמו יכנסו לשם. נגעתי בזה קודם כשדיברתי על מטענים רגשיים, אבל אלו לא הדברים היחידים. חוקים, לדוגמה, מכניסים גם הם דברים למרחב המדומיין האישי שלי, דברים שנכנסים לדמיון. אלה יכולים להיות דברים כמו עלילות יסוד, שכוללות בתוכן גם הבניה מסוימת של העולם, אבל אלה גם יכולים להיות דברים כמו הקיום של קוסמים ולוחמים. גם מעבר על רשימת הלחשים של קוסם, תוך הנחה מבוססת שהם נוצרו על ידי קוסמים מן העבר, תראה לי לכל הפחות שקרב הוא דבר משמעותי וכמעט יומיומי בחיי תושבי העולם.

גם הנחות משפיעות. אני מניח שהעולם של מו"ד הוא עולם פנטסטי קלאסי. כבר הוכח שאם אנחנו הולכים לחלוטין לפי החוקים מתקבל לנו עולם שונה לחלוטין (ערים קטנות, צבאות קטנים שמופיעים בערים באמצעות טלפורטציה ותוקפים מבפנים, מזון שמגיע באמצעים קסומים מייתר את הצורך בחקלאות…).

אפשר, כמובן, גם להזכיר אלמנטים רבים נוספים המכניסים דברים למרחב המדומיין ומשפיעים על התמונה המתגבשת בו, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת. להיום, לעומת זאת, יש עוד מעט קט לכסות.

במובן מסוים, מה שתיארתי פה, הוא מנגנון מורכב, הכולל אלמנטים רבים המתחרים זה בזה כדי ליצור תמונה בראש. יש לנו תיאורים, יש לנו נאפסים, יש לנו הנחות וחוקים. אני יכול גם להזכיר דברים כמו דף הדמות, המוסיקה שמושמעת תוך כדי הסצנה, הכובע שחובשת המנחה או התחפושת שלובש השחקן שלידי. כולם משפיעים, ולא בהכרח באותה הרמה. הם גם לא בהכרח משפיעים באותה הרמה על דברים שונים.

כל הדברים הללו יוצרים לי תמונה מורכבת. המוח שלי מרכיב מכל האלמנטים תמונה, המשלבת מכל וכל. מעולם האסוציאציות שלי, הנחות קודמות, מוסיקה, תיאורים, חוקים, מצב רוח. הכל נכנס פנימה, הכל משתתף ביצירת התמונה. וכל זה באמצעות משחק על שני מרחבים מרכזיים- המרחב המדומיין המוסכם והמרחב המדומיין האישי.

ואם משהו נתקע בדרך? אפשר עדיין להעריך את הנאפסים ואת התיאורים, אבל לא לקבל עולם. רק תסתכלו על השחקן שלי…