בדיונפלצת פייסבוק שהתנהל לאחרונה, חגי אהרון קובץ' כתב בשלב מסויים (למיכאל גורודין):
ההגדרה שלך למשחק תפקידים טוב אינה בהכרח ההגדרה של כלל השחקנים והמנחים בעולם.
בפרק 82 של על כתפי גמדים, בו התארחתי, אורי אמר לי בשלב מסויים:
בוא נפסיק להגיד משחק יותר טוב פחות טוב כי זה כבר עניין של טעם1.
בכל פעם שמישהו אומר משהו כמו "משחק תפקידים טוב זה עניין של טעם" ודורש להפסיק לדבר במונחי "טוב" ו"לא טוב", בא לי לחבוט בו. הוא מניח שמישהו אחר הגדיר מה זה משחק תפקידים טוב, לפי טעמו, מניח שהוא אינו מסכים עם ההגדרה הזו, ומניח שלא קיימים קריטריונים ברורים למהו משחק תפקידים טוב. לרגע קט, אפילו שקלתי לעצור את השיחה בזמן הקלטת הפרק של על כתפי גמדים, על מנת להכנס באורי על העניין הזה (אבל ויתרתי, לטובת אסתטיקת שידור ומתוך התחשבות בערן שיצטרך לערוך את זה אחר כך).
ברוח פלורליסטית במיוחד, אנשים מסרבים להכיר בכך שיש משחקי תפקידים טובים ויש משחקי תפקידים שהם פשוט לא טובים. יש הרבה דברים שהם עניין של טעם במשחקי תפקידים. עם זאת, יש דבר כזה "משחק טוב" ויש דבר כזה "משחק לא טוב".
אני לא אומר שאני יודע להגדיר היטב מהו משחק תפקידים טוב. אני גם לא אומר שכל המשחקים שלי טובים. אני גם לא אומר שהטעם שלי במשחקי תפקידים קשור איכשהו למהו משחק תפקידים טוב (או עדיף על הטעם של אנשים אחרים, חלילה). אני כן אומר שיש דבר כזה "משחק תפקידים טוב" ו"משחק תפקידים לא טוב", בלי קשר לטעמו האישי של אדם כזה או אחר. אני אומר את זה כי מצאתי קריטריון אחד אוניברסאלי למשחק תפקידים2 טוב:
לכל משתתפי המשחק יש דברים מעניינים לעשות במסגרת המשחק.
זה קריטריון הכרחי (אך כנראה לא מספיק) למשחק תפקידים טוב. אם מישהו לא מסכים שזה קריטריון הכרחי, או חושב שיש כאן עניין של טעם, שירים את היד. אני רוצה לשמוע איך עושים משחק טוב שבו למישהו מהמשתתפים אין משהו מעניין לעשות.
ברגע שיש קריטריון כלשהו, אנחנו יכולים לבדוק האם משחק עומד בו או לא. אם הוא אינו עומד בו, הוא משחק לא טוב (כי הקריטריון הכרחי). אם הוא עומד בו, יכול להיות שהוא משחק טוב ויכול להיות שלא (כי הקריטריון, כנראה, לא מספיק). זה שאנחנו יכולים לזהות, בעזרת הקריטריון הזה, משחק לא טוב, אומר שיש משחקים לא טובים. כנראה שיש גם משחקים טובים, כי קיימות ראיות אנקדוטליות לפיהן יש כאלה (אם כי לא מצאנו קריטריון מספיק לכך שמשחק יהיה טוב).
אז בואו נדבר על משחק תפקידים טוב ועל משחק תפקידים לא טוב, כי יש "טוב" ו"לא טוב", כי יש קריטריונים להבדיל ביניהם וכי מציאת הקריטריונים האלה תעזור לנו ליצור משחקים טובים. אשמח לשמוע מכם, אילו עוד קריטריונים אוניברסליים (כלומר, שאינם תלויי טעם אישי) יש למשחק תפקידים טוב? האם אין כאלה, והקריטריון האחד שמצאתי הוא בעצם קריטריון מספיק?
לפחות נכון לעכשיו, כשאני אומר "משחק תפקידים טוב", אני מתכוון למשחק תפקידים שבו לכל משתתפי המשחק יש דברים מעניינים לעשות. מעכשיו, גם יש לי לינק לתת לכל מי שיזרוק בפני טענה בסגנון "משחק תפקידים טוב זה עניין של טעם".
אוקי, אבל מה אם אחד השחקנים הוא עציץ, וטוב לו ממצבו, והוא לא *מעוניין* לעשות שום דבר "מעניין", אלא פשוט לצפות באחרים? ההגדרה שלך לא תופסת, לא לטוב ולא לרע – אם אין לו משהו מעניין לעשות, זה לא משנה, כי הוא בכל מקרה לא היה עושה; אם יש לו משהו מעניין לעשות, זה לא משנה, כי הוא לא עושה. אז נוכחותו לא משפיעה על מידת ה-"טוב" של המשחק לפי המדד שלך, ועדיין, הוא חלק מהמשחק (הוא לא רק צופה, הוא מדי פעם עושה – אבל לא דברים "מעניינים", אלא סתם דברים, בדרך כלל אחרי שחקנים אחרים), ולכן אמור להיות כלול במדד שלך.
אנשים אומרים שמשחק תפקידים טוב זה עניין של טעם, כי בעיני רוב האנשים, לדעתי, ההגדרה למשחק טוב היא "משחק שכל המשתתפים בו נהנים ממנו". מה שבתכל'ס הם רוצים להגיד, זה ש*הנאה* היא עניין של טעם; יש אנשים שנהנים מ-X, ויש כאלה שנהנים מ-Y. אבל ברור לכולם שככל שיותר נהנים, ככה יותר טוב. (וככל שפחות נהנים, ככה פחות טוב). אז בהחלט יש דבר כזה משחק תפקידים טוב, אבל אני אטען שהיכולת לתת לכל המשתתפים משהו מעניין לעשות אינה תנאי הכרחי.
למעשה, אני חושב שאולי אני אפילו יכול לתת דוגמא למשחק תפקידים שבו לאנשים יש מעט מאוד דברים מעניינים לעשות, ובכל זאת הם נהנים לאללה, וזה עדיין בפירוש משחק תפקידים (זהו משחק, והם מגלמים תפקידים), ואני אטען שזה משחק תפקידים טוב.
ערן – אם הכנת משחק שבו אתה מניח מראש שאחד השחקנים הוא עציץ שלא רוצה לעשות שום דבר מעניין, ואז העציץ מתעורר (ראיתי את זה קורה, בחיי) ואין לו משהו מעניין לעשות כי לא לכל השחקנים במשחק יש משהו מעניין לעשות, אז זה משחק לא טוב.
וזה בלי להיכנס לעמדות קיצוניות יותר שאומרות שאין עציצים, יש רק משחקים לא טובים (אני לא יודע אם אני עומד מאחורי עמדה כזו, אבל אני בטוח שאפשר לספור בדקות את הזמן עד שמישהו יופיע שיגיד אותה).
בטח, אם הוא מתעורר, ומעוניין לעשות דברים מעניינים, אז חשוב שיהיה לו משהו מעניין.
אבל לא זו היתה ההגדרה כאן – ההגדרה כללה את *כל* המשתתפים במשחק. (כולל עציצים. כן, הם משתתפים, גם אם לא פעילים מאוד).
כמו כן, ההגדרה כרגע לא מגדירה *כמה* דברים מעניינים צריכים להיות מסוגלים המשתתפים לעשות. אם אני מריץ משחק בו עיקר הקטע זה החוויה המבדרת, האווירה המהנה מסביב לשולחן, והשחקנים, בתכל'ס, בעיקר מדקלמים דברים כמעט כתובים מראש (או פועלים, בכוונה, אולי אפילו תחת הוראת חוקים, תחת tropes מוכתבים מראש), כך שאין להם בחירות מעניינות *כמעט בכלל*, האם זהו לא משחק טוב? כי אם כולם נהנו, אני אטען שזה משחק טוב. (וכן, אני גם אטען שזה משחק, וכן, שיש בו גילום תפקידים.)
אני גם אשמח לקבל הרחבה על "דברים מעניינים", והאם זה אותו דבר כמו "בחירות מעניינות".
בעניין העציצים, יש לנו שתי אפשרויות:
(1) הם משתתפים במשחק, כמו שאתה אומר. במקרה הזה, יש להם משהו מעניין לעשות: לצפות. זה מה שהם בחרו לעשות. כן, לצפות זה משהו לעשות, וכנראה שזה אפילו מעניין אותם.
(2) הם אינם משתתפים במשחק, אלא צופים בו. אם הם אינם פועלים בו, הם שקולים לקהל היושב בתיאטרון. הם חלק מהחוויה ובלעדיהם היא תהיה שונה, אך הם, במהותם, צופים, לא משתתפים. זו דעתי. על מנת להסביר אותה, אקצין: האם משחק שבו כל השחקנים הם עציצים הוא משחק תפקידים? לא. הוא מופע יחיד של המנחה.
נכון, ההגדרה לא אומרת *כמה* דברים מעניינים צריכים להיות מסוגלים המשתתפים לעשות. יש כאן נקודה טרמינולוגית שכבר ביססתי בטיוטות שלי וברורה לי לחלוטין, אבל עדיין לא פרסמתי אותה, כי יש כמה מכשולים בניסוחים של רשומות מוקדמות יותר. כשאני מדבר על "דברים מעניינים", אני מדבר בעצם על מטא-פעולות, ולא על פעולות נקודתיות. במשחק שלך המטא-פעולה היא גילום באופן שנאמן ל-tropes מוכתבים מראש? מצויין! אז לשחקנים שלך יש משהו מעניין לעשות: לגלם דמויות באופן שנאמן ל-tropes. האם יש להם בחירה? לא ממש. אבל, האם לשחקן טניס (למשל) באמת יש בחירה במשחק? רוב הזמן, לא ממש, וגם אם כן, הוא מוגבל בביצוע על ידי יכולותיו הפיזיות. ועדיין, אנשים נהנים לשחק טניס. למה? כי יש משהו מעניין לעשות, גם אם אין בחירה.
עכשיו, יש כאן עדיין בעיית "עניין של טעם" בסוגיה אחת: מה זה משהו *מעניין* לעשות? עדיין, הדרישה שיהיה משהו מעניין לעשות תקפה.
אבל 'יש לשחקן משהו מעניין לעשות' זה נורא סובייקטיבי, ותלוי במידת החיבור של השחקן למשחק – וביכולת, ביוזמה, ובנוגדני-העציצות של אותו שחקן.
יש מיליון משחקי מו"ד אולד-סקול שבהם לא יהיה לי מעניין גם אם המנחה יתן לי חרב +7 שמטילה כורי עכביש. יש לי תריסר משחקי אינדי שלא באמת עובדים אם השחקנים לא בקטע של לאלתר ולהשתתף בהנחיה. האם זה אומר שכל אלו 'משחקים לא טובים'? בוודאי שלא.
אתה מחפש הגדרה אובייקטיבית כי אתה יודע שיש משחקים שאובייקטיבית רעים. לדעתי, הבעיה היא שההגדרה של משחק היא עמומה וסובייקטיבית. לכן אין לך כלל אובייקטיבי יחיד – אתה חייב קודם להגדיר *מה מטרת המשחק* ו*מי קהל היעד שלו*, ורק אז אתה יכול לקבוע אם הוא הצליח להגיע למטרה שלו או לא.
לכן, 'משחק לא טוב' הוא משחק שיש לו מטרה והוא אינו מצליח להגיע אליה – או, שהמשחק לא מצליח לגייס שחקנים מקהל היעד שלו. הגדרה די מטא, אבל אני חושב שחייבים אותה כדי לדייק.
אז אם אפילו לצפות זה "משהו מעניין לעשות", מה ההבדל בין "משהו מעניין" לבין "משהו מהנה"? בעצם? מה הופך את "מעניין" ליותר מדויק מ-"מהנה"? איך ההגדרה שלך שונה מההגדרה שכבר נמצאת בתכל'ס בשימוש?
זה רק מתחזק מהפסקה השנייה שלך, שבה אתה בתכל'ס אומר שכל עוד יש במשחק משהו שהשחקן נהנה לעשות, אז זה "משהו מעניין". כי כשאתה כותב "מעניין", אתה הרי בתכל'ס כותב "מעניין *אותו*" את השחקן. (הרי זה לא משהו שמעניין מישהו אחר!). ומאחר וזו פעילות חברתית שנעשית מרצון – כמו כל משחק – אז הרי זה תמיד מעניין אותו כי הוא מתכוון להפיק מזה הנאה.
אגב, ייתכן בהחלט שזה מאוד מעניין אותו, והוא משחק את זה, *ולא* מפיק הנאה, והמשחק מסתיים באופן מחורבן לכולם וזה נורא לא כיף. אפילו שהיו דברים שנראו בהתחלה מעניינים, ואולי אפילו היו מעניינים ברמה אינטלקטואלית כלשהי, המשחק עדיין היה חוויה לא מהנה – ואני אגיד שמשחק שכזה לא יכול להיות מוגדר כמשחק תפקידים טוב.
הדרישה שיהיה משהו מעניין לעשות תקפה רק אם היא "מעניין" לא שונה בשום דבר מ-"כיף". כלומר, מהדרישה שיהיה משהו כיפי לעשות.
גיל, הביקורת של ערן מצויינת ונכונה. במשחקי מופע לשחקנים אין דברים מעניינים לעשות.
אבל. אני אטען שלושה דברים.
א. עציצות היא בעיית הנחיה. עציץ הוא שחקן שלא יודע אחרת בעצמו, ושהמנחה שלו לא הצליח להוציא ממנו אחרת. היא לא יכולה להיות דוגמה.
ב. למעט מקרים מאוד קיצוניים, הקריטריון של גיל תופס. (עם הסייג בסעיף הבא). לכן למטרות פרקטיות, הוא קריטריון מצויין.
ג. "משחק טוב" הוא מושג הרבה יותר חמקמק מ"משחק לא טוב". אז בואו נדבר על משחקים לא טובים. למעט פתולוגיות, משחק שבו לשחקנים אין משהו מעניין לעשות, הוא משחק לא טוב.
זיו – אני לא בטוח ש"משהו מעניין לעשות" זה לגמרי סובייקטיבי. אני די משוכנע שאפשר להגדיר את זה באופן מספק (הבהרה – אני לא מדבר על הגדרה מתמטית, רק על לשפוך מספיק מילים מסביב כדי שלכולנו יהיה מושג דומה על מה מדובר). כמו שאמרת – כנראה ש"משהו מעניין לעשות" תלוי בהגדרת מטרות המשחק – כי אכן יש דברים שיהיו משהו מעניין לעשות במשחק אחד אבל לא במשחק אחר.
אגב, אם כבר מזכירים מטרות משחק, אני חושב בהחלט שאפשר לסמן כמה מטרות משחק נפוצות כ"רעות" בהקשר של משחקי תפקידים (למשל, אם להכליל לרגע, "משחקים סיפוריים" הם משחקי תפקידים לא טובים. הם משחקים סיפוריים לא רעים בכלל, אבל כמשחקי תפקידים – גם ביצועים טובים מאוד שלהם יהיו לא טובים, פשוט כי המטרה שלהם שונה מאוד).
עמית, אני לא בדיוק יודע איפה אתה מותח כאן את הקו. אני משחק המון המון משחקי אינדי שייתכן בהחלט שאתה מכנה "משחקים סיפוריים" (כמו Primetime Adventures לדוגמא), ולדעתי הם משחקי תפקידים מבריקים. אני ממש לא מבין על סמך מה אתה אומר שהם "משחקי תפקידים לא טובים."
אני חושב שבהחלט יהיה לך הרבה יותר *קל* להגדיר מה זה "משהו מעניין לעשות" אם אתה מוציא מהמניין משחקים סיפוריים, מכניקות מטא, ושלל דברים מעניינים אחרים. אבל אני מגיע בדיוק מהראייה ההפוכה – שיחקתי במשחקי תפקידים כאלה, אני מאוד אוהב אותם, ואני פשוט לא רואה איך מכניסים אותם תחת ההגדרות שמציעים כאן בדרך קוהרנטית.
זיו, אני מאוד מסכים איתך – יהיה הרבה יותר קל להגדיר משחקי תפקידים אם אני מפריד את המשחקים הסיפוריים למקום אחר. המשחקים הסיפוריים שוברים (בכוונה?) יותר מדי מהדברים שהופכים משחק למשחק תפקידים והתחושה שלי היא שניסיון לעסוק בתיאוריה שתכלול גם אותם וגם משחקי תפקידים שקולה לניסיון לייצר אסטרטגיית משחק ל"משחקי כדור קבוצתיים" רק כי גם בכדורגל וגם בכדורסל יש משהו עגול שאמור להיכנס לתוך איזו רשת.
יש לי איזה מניפסט שמתבשל אצלי מאז אייקון ומחכה שאמצא זמן לכתוב אותו, אבל אני מבטיח לנסות ולפרסם כאן כדי שנוכל לדבר על זה אחרי שחשבתי על דברים לעומק ולא כשאני מסתמך רק על תחושות לא מעובדות.
(אגב – אני לא מנסה לטעון שמשחקים סיפוריים אינם כיף, רק שהכיף הזה לא באמת קשור למשחקי תפקידים למרות הדמיון הצורני)
נשמע כמו מניפסט ששווה לחכות ולקרוא 🙂
אישית, אני רואה הרבה משחקי אינדי כשוברים ומותחים את גבולות הז'אנר – בודקים מה באמת אפשרי בגבולותיו. לדעתי, יש משמעות לדבר על משחקי תפקידים באופן כללי, והמשחקים הספציפיים האלה הם בדיוק מקרי הקצה שמאוד עוזרים לי להבין האם טענה היא באמת מתחייבת, או רק מתאימה למקרה הסטראוטיפי. אבל אני יכול לראות שאתה מרוויח – בשיח ברור וממוקד יותר – מזה שאתה מסווג אותם אחרת. (אני מודה, זה שיח שאותי אישית מעניין הרבה פחות – כי המשחקים ששוברים את המסגרת מצליחים לעשות המון דברים נהדרים שמאוד קשה לעשות עם מסגרת המשחק הקלאסי יותר. הרבה פעמים, בדיוק את אותם הדברים שמנסים בהצלחה חלקית-למדי להגיע אליהם ע"י שיחה ארוכה לגבי מה הופך משחק תפקידים לטוב.)
בכל מקרה, מחכה למניפסט 🙂
אז בוא ניקח סתם דוגמא פשוטה – שחקן שאוהב אקשן במשחק הו! ופוליטיקה. או להיפך.
השחקן הזה נמצא במשחק הלא-נכון. גיל טוען שעכשיו המשחק הוא משחק רע, כי אין לשחקן משהו מעניין לעשות. אנחנו מסכימים שגם מכות וגם דרמה נמצאים ברשימה האובייקטיבית של "דברים מעניינים," אבל הם לא שניהם נמצאים ברשימה הסובייקטיבית של אותו שחקן.
אז – אובייקטיבי או סובייקטיבי?
זיו – אם המשחק כשל בבחירת שחקנים מתאימים, אתה חושב שאפשר לא להסכים על כך שמדובר בביצוע כושל של משחק? המשחק הכתוב יכול להיות טוב, אבל הביצוע שלו בדוגמה שלך נשמע לי לא מזהיר.
העניין הוא שקשה מאוד לנתק בין השניים.
נתון: משחק שבו שחקן היה משועמם.
משחק טוב עם בחירת שחקנים לא-מוצלחת? או משחק חלש עם שחקנים שהיו בסדר גמור?
התיאור "משחק שבו יש שחקן שאין לו דברים מעניינים לעשות" הוא *לא* תיאור אובייקטיבי. זה *לא* פריט מידע שאומר לך משהו מהותי על המשחק. כדי להבין אם המשחק טוב או לא טוב, אין מה לעשות – אתה חייב ללכת ולנתח את המשחק, להבין מה קרה, ולשפוט את המקרה לגופו.
אני מסכים עם גיל שיש משחקים טובים, ויש משחקים רעים. אבל אני חושב שזו שטות לנסות לנסח כללים שמבטיחים שאנחנו נופלים לצד זה או אחר.
זה כמו סרט, או ספר. יש כללי אצבע, וקל להצביע על כשלים נפוצים. אבל אם אתה רוצה לדבר על זה שסרט הוא *רע*, אתה צריך לדבר עליו, להתייחס אליו, להסביר באיזה אופן הוא היווה כישלון קולוסאלי. (ולהיפך על סרט טוב, כמובן.) להגיד "אבל יש לי מדד אובייקטיבי שמבטיח כישלון" זה כמעט חסר-ערך, במיוחד אם המדד של הוא "משתתף כלשהו מרגיש בשלב כלשהו שמדובר בכישלון."
אני מקבל את מה שאתה אומר – קשה מאוד לנסח כללים שיגדירו לנו באופן חד לאיזה צד אנחנו שייכים.
מצד שני, אני מגיע מהר הצופים, "כלל" בשבילי זה משהו שנכון בדרך כלל ונותן לקורא מושג טוב יחסית של הדבר עליו הוא מדבר. כן, לכל כלל יש יוצא מהכלל, אבל כללי אצבע זה לגמרי יעיל.
מה גם, שאני חושב שגיל קצת רימה – הוא הגדיר משחק רע תוך שימוש במונחים לא מוגדרים היטב – הוא לא עצר להגדיר "משהו מעניין לעשות". אני מאמין שאם נעמיד למבחן הזה משחקים, נראה שבכל משחק טוב אנחנו מוצאים תמיד משהו שאפשר לדחוף לתוך ההגדרה הזו, ובחלק מהמשחקים הלא טובים, נוכל להצביע על נקודות ולומר "כאן אני לא יודע אילו דברים מעניינים היו לשחקן לעשות" – אולי אם נאסוף מספיק דוגמאות, נוכל להבין טוב יותר מה זה אומר שיש משהו מעניין לעשות. תחושת הבטן שלי אומרת שהמשהו המעניין הזה לא חייב להיות סובייקטיבי לגמרי, אבל זה משהו שעוד מצריך מחשבה כדי לראות אם אנחנו מסוגלים להגיע לאנשהו.
לפעמים לשחקנים יש דברים מעניינים לעשות אבל הם לא יודעים איך להגיע אליהם, או פונים לכיוון לא נכון (לאו דווקא פיזית) ומפספסים אותם. במשחק טוב לא רק שיש למשתתפי המשחק דברים מעניינים לעשות, אלא שבהכרח משתתפי המשחק עושים דברים מעניינים.
אבל, כמו שאמרו כאן רבים לפני בתגובות, המושג "דברים מעניינים" הוא מאוד סובייקטיבי. יש הרבה דברים שיעניינו אחד שלא יעניינו אחר.
אני חושב שההגדרה של זיו "'משחק לא טוב' הוא משחק שיש לו מטרה והוא אינו מצליח להגיע אליה – או, שהמשחק לא מצליח לגייס שחקנים מקהל היעד שלו" מדוייקת הרבה יותר, אם כי גם לכך יש יוצאי דופן – משחק שהגדיר מטרה מסויימת ואולי חטא לה אך הצליח להגיע למשהו אחר שהמנחה (והשחקנים) לא חשב(ו) עליו.
אני חושב שלפני שאפשר לדבר על משחק טוב או לא טוב, צריך קודם כל לדבר על המונח "משחק". יכול להיות שזה נובע מהצורך שלי למקד טרמינולוגיה, אבל לדעתי יש פה בלבול מסוים בין "משחק" במשמעות של מה שהמנחה כתבה לפני ההרצה, לבין "משחק" במשמעות שכוללת גם את ההרצה.
אני יכול להבטיח כשאני כותב משחק שיהיו דברים מעניינים לעשות לכל המשתתפותים. זה נעשה לא פעם על ידי אחרותים, וגם אני הצלחתי בזה. זה אומר שהמשחק, כמשחק כתוב, הוא טוב*.
אני יכול להבטיח כשאני מריץ משחק שיהיו דברים מעניינים לעשות לכל המשתתפותים. זה נעשה לא פעם על ידי אחרותים וגם אני הצלחתי בזה. זה אומר שהמשחק, כמשחק מורץ, הוא טוב.
אבל שני הדברים האלה לא חייבים להתאים זה לזה- כבר כתבתי משחקים גרועים בכוונה, ועדיין על פי ההגדרה הזו הם היו מעולים בהרצה, וכבר הרצתי משחקים שהיו כתובים כמשחקים טובים ובהרצה היו זוועה.
האם משחק טוב הוא משחק שטוב במתכונת הכתובה בלבד? המורצת בלבד? גם וגם?
אם, כשאני מדבר על משחק טוב, אני כולל בפנים גם את ההרצה- הרי שאיכות ההנחיה היא חלק מהעניין, כי כל הרצה היא מקרה נקודתי, עם משתתפות ספציפיים ותנאים ספציפיים. במצב כזה, עציצות כן רלוונטית לדיון על משחק טוב- ההנחיה היא חלקית למשחק, ולכן בעיית הנחיה פוגעת גם במה שההנחייה היא חלק ממנו- במשחק.
אם, כשאני מדבר על משחק טוב, אני כולל בפנים גם את הכתיבה- הרי שגם אם השחקניות היו מדהימים והצילו את הדמויות ואת עצמםן ממשחק שבגרסתו הכתובה הוא רע, המשחק הוא עדיין לא משחק טוב, ואולי הוא אפילו משחק לא טוב, פשוט מעצם כך שבגרסא הכתובה אין דברים מעניינים לעשות.
אז… לאיזו משמעות של משחק אנחנו מכוונותים בדיון הזה?
* כמו שגיל רן כתב בפסקתו האחרונה, משחק טוב מוגדר לאורך התשובה הזו כמשחק שעומד בקריטריון.