לקראת גישה בריאה לסמכות מנחה

קראתי את הפוסט של גיל בכעס הולך ומתגבר. זאת, למרות שאני רואה את עצמי קודם כל כמנחה ולא כשחקן. לדעתי הוא טועה, ויותר מכך, גישתו בעייתית ברמת החוץ-משחק והדינמיקה בין השחקנים.

נתחיל מהחלק השני והחמור יותר. גיל רוצה שלשחקנים תהיה "…האשליה שיש להם קביעה כלשהי בנוגע להתרחשות בתוך עולם המשחק." בתרגום חופשי, הוא רוצה שהמנחה יטעה את השחקנים שלו. השחקנים נהנים מההזדמנות ליצור סיפור בצורה שיתופית, או להתגבר על אתגרים בצורה חכמה; גיל מעדיף שההנאה הזו תתבסס על שקר.

גיל מצטט את ערן בן-סער ואומר "המנחה בונה סיפור מעניין בשביל השחקנים, שישחקו בו דמויות מרכזיות", אבל המשפט הזה נוגע רק להנאה של השחקנים: המנחה צריך להכיר את הטעם של השחקנים ולבדר אותם בהתאם. התפיסה (המובלעת) היא שמשחק תפקידים צריך להיות מופע להטוטים של אדם אחד, המנחה, עם קהל שמורכב מהשחקנים. אני חושב שרובנו תופסים את הפעילות אחרת: משהו שהשחקנים והמנחה עושים ביחד. גם אם אתם תופסים את זה כמוהו, הנימוס מחייב שהמנחה לפחות יגיד לשחקנים את ההשקפה שלו לפני שהוא כופה אותה עליהם בצורה חבויה. (בהקשר הזה, כדאי לקרוא את המאמר על "הדבר הבלתי-אפשרי לפני ארוחת הבוקר", ובפרט את החלק על Illusionism.)

החלק הראשון, והפחות חמור, בוויכוח שלי עם גיל, הוא שלדעתי אין שום סיבה למנוע מהשחקנים להשפיע על העלילה. גיל אומר, "המנחה, בסופו של דבר, יקבע מה תהיה העלילה. השחקנים יכולים לקשט אותה." למה? איזה יתרון השגנו בזה שנטלנו את היכולת של רוב המשתתפים להעשיר בצורה מהותית את המשחק? מכיוון שגיל לא נימק את הקביעה הזו, אני אנסה לתת נימוקים אפשריים.

  • זה מקל על המנחה – אם הוא יודע מה הולך לקרות, הוא יכול לתאר את המשחק בצורה יותר מגניבה שמכינה את הקרקע לתפנית העלילתית. חוץ מזה, יש פחות סיכוי שהוא יצטרך לזרוק לפח את הרשימות שלו ולאלתר לחלוטין את הסשן הבא.
  • השחקנים נהנים יותר כשיש מישהו שמציג להם עלילה מגניבה והם זוכים לחוות אותה.
  • המנחה יותר מוכשר מהשחקנים והעלילה יותר חשובה לו – חבל לתת כוח לאנשים שלא מצוידים להשתמש בו כהלכה.

אני מתאר לעצמי שיש קבוצות רולפליי שיסכימו עם כל אחד מהנימוקים האלה, ואולי אפילו יש קבוצות רולפליי שיסכימו עם כל שלושת הנימוקים. סבבה – אני מאחל להן הנאה והצלחה; אבל כל הנימוקים רומזים על חוסר-יכולת של הקבוצה. הנימוק הראשון מגן על המנחה שקשה לו לאלתר; הנימוק השני מגן על שחקנים שקשה להם לאלתר; הנימוק השלישי מגן (רחמנא ליצלן) על המנחה מפני השחקנים וחוסר-היכולת שלהם.

לדעתי, קבוצה שלא לוקה בתסמינים הללו תהנה יותר ככל שכולם יהיו יותר פעילים. אני בטוח שלמנחה יש המון רעיונות מגניבים, אבל אין ספק שגם לשחקנים יש כאלה – והקסם האמיתי של רולפליי יוצא לאור כשנוצרת עלילה חדשה, שאף אחד לא תכנן מראש. לפי הגישה של גיל, דבר כזה לא יכול לקרות לעולם. במקרה הקיצוני, תהיה עלילה חדשה שהמנחה חשב עליה מראש, אבל רק קצת מראש.

לסיכום: גיל, אני לא שונא אותך. אני פשוט לא מסכים איתך. בכלל.

הערת עורך: אורן כבר דיבר על מנחה שלוקח את המשחק מידי השחקנים כשהוא כתב על ציאניד נוזלי.

27 תגובות בנושא “לקראת גישה בריאה לסמכות מנחה

  1. מחיאות כפיים סוערות!

    אנחנו קבוצה של אנשים שהחליטה לבנות ביחד סיפור. אחרת זה לא כיף.
    ברור שגם אותי זה מלחיץ, כמנחה, כששחקנים שלי לוקחים את העלילה לכיוון לא צפוי להחריד (לדוגמה להזיז את הזמן אחורה ולחפש את ההורים של אחד השחקנים, במקום טבח אורקים חביב שסידרתי להם על הצד).
    אבל זה פגישות המשחק הכי כיפיות. הכי מאתגרות.
    כי כמו שהסברתי לכל מי ששומע על משחקי תפקידים לראשונה בחייו- מה שמבדיל משחק תפקידים מתיאטרון או מכתיבה, זה שהעלילה פתוחה. וזה כל היופי.

  2. בסדר, עניין של טעם.
    אצלי, וכנראה גם אצל גיל, השחקנים בהחלט מודעים לכך שאני מערים עליהם לכל אורך הדרך – כולנו אנשים בוגרים, מבינים משהו או שניים במטא-חשיבה על מ"ת, וכנים אחד עם השני. אבל הם מתעלמים מזה ומסכימים בכיף להיכנס לתוך האשליה, על בסיס בדיוק אותה תפיסה שעומדת מאחורי השהיית הספק. מה, אתה לא יודע שאין באמת קסם? בטח שאתה יודע. מה, אתה לא יודע שהמנחה בעצם שולט בעלילה? בטח שאתה יודע. אבל אתה מוכן לקבל את שני התנאים האלו בתמורה להנאה.
    אתה סומך על המנחה שיעשה אחלה של עבודה, ואז הכל בסדר.

  3. אורן – אז, באופן פרטני, האם ואיך זה קורה במערכה שלי?

  4. שחר — לי אין מושג מה התכניות שלך לעלילה, אבל יש לי תחושה שהן לא חד-משמעיות. פיזרת לנו כל מיני זרעים בעולם, ובסופו של דבר בחרנו אחד מהם והתקדמנו איתו, כך שהסגנון הוא משהו כמו Trailblazing. או שאני טועה?

  5. לא יודע. מה זה טריילבלייזינג?

    ואם אני זרעתי זרעים שאתם בחרתם ביניהם, האם אתם תרמתם לעלילה או לא? האם השפעתם על העלילה או לא?

  6. תיקון, האם השפעתם באופן חופשי, או שפעלתם תחת הנחייתי, ובעצם לא ביצעתם את אותם חידושים שדיברת עליהם כאן?

  7. תקרא את הקישור על הדבר הבלתי-אפשר לפני ארוחת הבוקר. יש שם דיון בארבע גישות לניהול העלילה. Trailblazing הוא אחד מהם.

    במשחק שלך העולם הוא קטן והאפשרויות הן מעטות, וזה נובע מאופי התפאורה והסגנון (ואין בזה שום דבר רע). במסגרת הזאת, אין ספק שלשחקנים יש המון יכולת להשפיע על העלילה. למעשה זה מזכיר קצת משחק GTA — יש כל מיני קווי עלילה שאפשר לבחור לעקוב אחריהם או לנטוש אותם, וחוץ מזה אפשר גם סתם להסתובב בעולם ולעשות בלאגן.

    בוא נמשיך את הדיון הזה בפורום אחר…

  8. אני מאמין שלרוב, אדם אחד שעושה עבודה בבית, יעשה עבודה טובה יותר מחמישה אנשים שמאלתרים ליד שולחן.

    וכשאני משחק, אני רוצה להתחבר לדמות שלי. אני לא רוצה להיות אובייקטיבי. אני רוצה לכאוב איתה, להתרגש איתה, להזיע איתה, לפתח תקוות איתה, לשמוח איתה ולהתאכזב איתה. אני רוצה לחוות את הסיפור שלה. בהגדרה, אני אהנה מזה פחות אם אני מפעיל בנוסף את השיקול "איזה כיוון עלילתי ייצור את החוויה הטובה ביותר". אני רוצה להיות מופתע. אני לא יכול להיות מופתע אם אני שותף לתכנון. אני רוצה לחוות את המשחק דרך הדמות שלי. אני לא יכול לעשות את זה אם אני חושב גם על אינטרסים עלילתיים כלליים.

    לכן, אני רוצה שהמנחה שלי יידאג לזה. אני אפעל מתוך נקודת מבטה של דמותי. אני אקדם את האינטרסים שלה. אני מצפה מהמנחה שלי שיידע להסתכל על כל העסק במבט מפוכך, ויידאג לאינטרסים הכלליים. אני אציע "הצעות עלילתיות", אבל לא מתוך חשיבה על טובת המשחק, אלא מתוך משחק הדמות (וזה לא אומר מתוך טובת הדמות בהכרח!).

    ולכן, זה מה שאני שואף לתת לשחקנים שלי. אני אשב בבית, אני אשבור את הראש מה עדיף לעשות, ובכך, אני אאפשר להם להתרכז במשחק הדמות. אני לא משחק במשחקי "סיפור סיפורים משותפים". אם הייתי רוצה לעשות את זה – הייתי משחק "ברון" או PTA או משהו כזה. אני משחק במשחקי תפקידים. ובמשחקי תפקידים, השחקנים לא "מספרים סיפור". השחקנים מגלמים/משחקים דמות. בתוך סיפור.

  9. מיכאל – לא.

    כלומר, אני מבין למה אתה נהנה מזה. אבל אני מתנגד לכך שזו ההגדרה למשחקי תפקידים. זה עניין של סגנון המשחק השונה של כל אחד מאיתנו. אני ואורן אוהבים לשחק עם פחות סמכותיות מנחה והרבה כוח לשחקנים. יש דברים שזה מונע מאיתנו לעשות או מגביל אותנו בקשר אליהם (כל טכניקות ג'ון וויק למיניהן). אבל זה משחק תפקידים גם אם השחקנים משפיעים על העלילה בדיוק כמו המנחה. למנחה, כמו שאתה יודע היטב, יש הרבה תפקידים מעבר לזה.

    ואגב, הדרמה הגדולה ביותר שהייתה לי במשחקים – בין אם כאלה שהנחיתי וראיתי את השחקנים נכנסים לוויכוח אינפליי עם יותר להט מבוויכוחי אוף-פליי ובין אם כאלה ששיחקתי בהם ובאמת הצלחתי להתחבר לדמות ולא סתם לשחק אותה – הייתה דווקא במשחקים שבהם לשחקנים הייתה הרבה השפעה. כשהשחקנים מכווינים את העלילה, אתה יכול לשים את מה שחשוב להם במרכז הרבה יותר בקלות, והתוצאות יכולות להיות מדהימות.

    ועוד משהו ששמתי לב אליו עכשיו – שחקנים שמשפיעים על העלילה זה לא רק מתוך שיקולי "מה תהיה העלילה הטובה ביותר". זה גם משיקולי "מה יהיה הכי מגניב לדמות שלי". השאלה היא אם בכלל נותנים לשחקנים את הכוח הזה להשפיע – וזה משהו שגיל אמר עליו "לא" ואורן אומר עליו "אין שום דרך אחרת".

  10. קודם כל אני רוצה להגיד שאני מאוד שמח שהדיון הזה נוצר. שמתי לב לכך שיש שתי דעות מנוגדות לחלוטין, שעל כל אחת מהן יש הסכמה בין כמות בלתי מבוטלת של מנחים, ושכמעט אין דעות "מרכז". זה הופך את הדיון למאוד מעניין. אני מרוצה.

    עכשיו לנושא:
    אני אשתמש בדוגמא של יעל על מנת להבהיר למה אני חושב שהמנחה הוא זה שקובע מה יקרה במשחק. יעל כתבה שהשחקנים שלה לוקחים את העלילה לכיוון בלתי צפוי, כמו להזיז את הזמן אחורה ולחפש את ההורים של אחד השחקנים, במקום להשתתף בטבח אורקים חביב שהיא סידרה להם (אני מקווה שהם חיפשו את ההורים של הדמות, ולא של השחקן, אבל זה עניין אחר). במקרה הזה יעל הלכה איתם. זו הייתה בחירה שלה. בכך שבחרה את הבחירה הזאת, היא קבעה מה תהיה העלילה. היו לה הכלים למנוע מהם להזיז את הזמן אחורה, לדוגמא. היא בחרה לא להשתמש בהם.

    במשחקים בהם יש מנחה, לפי ההסכם המקובל, למנחה יש את הכלים לשנות את התוכניות של השחקנים על ידי קביעת עובדות ישירות בתוך עולם המשחק (משום שהוא מגלם את העולם, לפי ההסכם הזה). הכלים של השחקנים (פרט לדמויות שלהם) הם כלים שאינם פועלים ישירות בתוך עולם המשחק. הם אומרים "אנחנו רוצים להזיז את הזמן אחורה" ומחכים שהמנחה יגיד להם "סבבה". הסיטואציה החברתית יכולה להביא את המנחה למצב בו הוא מרגיש מחויב להגיד "סבבה", אבל עדיין, ברמת ההתרחשות בתוך עולם המשחק, זו בחירה שלו.

    זה טוב ויפה שאתם הולכים עם רעיונות של השחקנים שלכם. גם אני עושה את זה. גם לי יצא לאלתר סשן שלם בקמפיין שלי שבו השחקנים החליטו שזה יהיה רעיון מוצלח שסוכני ה-FBI שהם משחקים ילכו לתשאל ילדים בבית הספר התיכון של לונגמונט על סוחרי סמים באיזור. העניין הוא שהסיבה שזה קרה במשחק היא לא שהשחקנים החליטו שזה יקרה במשחק. זה קרה במשחק משום שאני החלטתי שזה יקרה במשחק, אחרי שהשחקנים הציעו שזה מה שיקרה.

    יום נפלא,
    גיל.

  11. גיל, אלה הבדלים הגדרתיים בלבד. לפי מה שאתה אומר, אתה מסכים עם הגישה שלנו. אם השחקנים מרגישים את החופש לדחוף את המשחק לכיוונים מסויימים (בין אם אינפליי או אוף-פליי), והמנחה הולך איתם, אז השליטה היא בידיים של כולם. זה שהמנחה מחליט להסכים עם השחקנים שווה ערך לכך שהמנחה מחליט להעביר אתה שליטה לידיים שלהם. זה לא משנה אם אתה החלטת שאתה זורם איתם או לא. טומייטו, טומאטו וכן הלאה.

    כמובן, השאלה היא מה קורה אם המנחה לא מוכן לזרום עם השחקנים. אם השחקנים מתווכחים איתו וזה עוצר את המשחק (כמו שקרה לי פעם או פעמיים בחיי, בגלל שאני אוהב לתת הרבה שליטה לשחקנים), אז זו יכולה להיות בעיה. אבל אם המצב הזה לא עולה אף פעם… אז הסמכות של המנחה בהקשר הזה ממש לא רלוונטית.

  12. מיכאל – קודם כל, יופי שאתה מתאר כמעט במדויק מיקוד חוויה מבוסס דמות מתוך החס"א, ובאותה הנשימה בא ואומר "זה מה שזה משחקי תפקידים". זה מה שמשחקי תפקידים יכולים להיות, אבל ממש לא חייבים להיות. הייתי מצפה ממך שלפחות בדיעבד בזמן כתיבת הפוסט תשים לב למה שאתה בתכלס אומר.
    כן, משחק של יצירת סיפור שיתופי הוא גם משחק תפקידים. בכל אופן, זה נחשב למשחק תפקידים בעיני 99% מהאנשים שבכלל טורחים לשאול את עצמם את השאלה האם זה מוגדר בתור משחק תפקידים. ספציפית, PTA הוא בהחלט משחק תפקידים בעיני רוב האנשים.
    ואם הם לא משחקי תפקידים, אז מה הם בדיוק?

    ואגב, חגי, משעשע שטכניקות ג'ון וויק כוללות גם את כמה מהענקות הכח היותר גדולות לשחקנים שיש. למשל, Houses of the Blooded או Schauermarchen. וגם במאמרים שלו על Playing Dirty אני זוכר שהוא תיאר משחק ומפייר שבו השחקנים גילמו בתורות את כל הדב"שים שיש בעיר, פלוס מינוס.

  13. נו באמת, מיכאל, זה מרגיש כמו להתווכח עם עצמי.

    כן, מבחינתי יש הבדל בין משחק תפקידים לבין משחק סיפור סיפורים. ובנקודה הזאת, אני חושב ש"הרוב" הם דווקא איתי. הטיעון שלי לא היה אבסולוטי אלא אידיאולוגי. לא דיברתי על המציאות, אלא על עובדות. בוודאי שאני יודע שמה שהצגתי הוא גישה אחת בלבד. מה אתה חושב שאני?

    ג'ון וויק מדגים אולי טוב יותר מכל אחד אחר את הנקודה עליה דיברתי. גם כאשר הוא זורק את העלילה והעולם לשחקנים שלו, הוא נשאר המנחה המוחלט והיחיד של המשחק. אבל כמו שאמרתי לך בפורומים – כתבתי על זה כבר פוסט לפה, ונמאס לי לחזור על עצמי (גם אם אני היחיד שיודע שאני חוזר על עצמי).

  14. חגי, לא מסכים איתך, והנה למה.
    גיל – אתה תארת את המצב הפוך מהמציאות. יש לך שחקנים שרוצים לעשות משהו, והמנחה "מרשה" להם. אבל אם הוא לא היה "מרשה" להם, השחקנים לא היו מרוצים. הם רצו לעשות דבר מסוים, ולא נתנו להם. המנחה הראשון הוא מנחה טוב, השני – גרוע. אם הפעלת הכוח גורמת לפגיעה במשחק, אז זה לא "כוח" ולא "יכולת" ולא "סמכות", בדיוק כמו שהיכולת להפוך את לוח השח לא מופיע בשום מקום כיכולת שחקן, אלא כמשהו שמומלץ להמנע ממנו.
    אתה לא משחק תוך כדי מחשבה על הדברים שאתה יכול לעשות כדי להרוס את המשחק ובוחר שלא לעשות. אתה משחק תוך כדי מחשבה על הדברים שאתה יכול לעשות כדי לקדם את המשחק ובוחר לעשות.

    ורק לפני שתשאל – מנחה טוב, אם לא היה רוצה שהשחקנים שלו יעשו משהו, לא היה נותן לשחקנים שלו לרצות את הדבר הזה מראש.

  15. שחר, אתה מגדיר את זה יותר טוב ממני. אבל אני חושב שאנחנו מסכימים פה – הנקודה שלי היא שההגדרה של גיל שלמנחה יש סמכויות כי הוא "מרשה" לשחקנים לעשות את זה היא לא ממש רלוונטית. כלומר, תקרא לזה שטרודל מבחינתי, אבל הסמכות על העלילה עדיין נמצאת אצל השחקנים, גם אם המנחה אומר לעצמו שהוא "מרשה" להם.

  16. ומיכאל – אז אין לנו וויכוח, אם כך. אני פשוט בא (ואתה בטח לא מופתע) מגישה שבה לשחקנים יש הרבה כוח, ואני אוהב את זה. לא סתם אורן ואני משחקים זה אצל זה כבר שנים רבות. העניין הוא שלא אכפת לי מה הרוב חושבים – אכפת לי מזה שאני משחק משחקי תפקידים, ולא דברים אחרים (ושיחקתי משחקי סיפור סיפורים בעבר, ויש הפרדה כמעט ברורה אצלי), ובכל זאת אני מאמין שגישה ששמה סמכות אצל השחקנים היא לא רק נכונה, אלא אפילו רצויה לעתים.

  17. פינגבאק: מיני-תגובונת | משחק בתיאוריה

  18. לרגע אחד לא אמרתי שהשליטה בעלילה בידיים של השחקנים. רק אמרתי שאם השחקנים אומרים למנחה "אנחנו רוצים לעשות ככה", כנראה ש"ככה" באמת יעשה.

  19. שחר, המצב אינו הפוך. גם הפעם הקצנה תעשה את העבודה:
    נגיד שאתה מנחה משחק. במשחק שלך הדמויות מקבלות משימה להציל את הנסיכה מידי הדרקון הרשע. אז, השחקנים מתלחששים ביניהם עד שלבסוף שחקן אחד אומר: "אנחנו מתחילים לרחף. אנחנו עפים במהירות אל מאורת הדרקון, הוא מתבונן בנו בפחד ובורח ואנחנו לוקחים את הנסיכה בחזרה אל הארמון."

    האם אתה, כמנחה, מקבל את זה, מרשה להם לעשות את זה? אם לא, הרי שלפי טענתך, אתה מנחה גרוע. אם כן, האם אתה באמת מנחה המשחק? האם אותו שחקן שאמר בדיוק מה קורה ואיך, ולא השאיר לך דבר להוסיף אינו המנחה?

    לפי טענתך, במקרה זה יש שתי אפשרויות: או שאתה מנחה גרוע, או שאינך מנחה כלל.

  20. שחר: אם השחקנים אומרים למנחה "אנחנו רוצים לעשות ככה", וזה משהו שמכוון את העלילה, לשחקנים יש שליטה על העלילה באופן אפקטיבי.

    גיל: במצב כזה התגובה היא לא "אתם לא יכולים לעשות את זה", אלא גיחוך מהיר, ואמירת "נו באמת". יש דברים שברור שלא עושים, ואני מבטיח לך שאחרי גיל 13 לא תמצא מי שמנסה לעשות דברים כאלה ונעלב כשאתה אומר לו "לא". כמו ששחר אמר – מנחה טוב לא מגיע למצב שבו השחקנים שלו מציעים לעשות דברים כאלה, וזה נכון גם לגבי שחקנים טובים.

  21. גיל: אתה צודק. אם הגעתי למצב הזה, אני מנחה גרוע.

  22. אמה של השליחה המוקדמת.
    שים לב: אם הגעתי למצב הזה. ואם המצב הזה לא רצוי. אבל אתה לא צריך להגיע למצבי קיצון – כל מנחה שמגיע למצב לא רצוי, גם בלי שחקנים מרחפים, עשה משהו לא נכון לאורך הדרך.

  23. פינגבאק: קישורים: נגינה בבס | משחק בתיאוריה

  24. פינגבאק: סיכום שבוע(יים!) | משחק בתיאוריה

  25. פינגבאק: להיות בלי, להרגיש עם | משחק בתיאוריה

  26. פינגבאק: הדרך השלישית | משחק בתיאוריה

  27. פינגבאק: ממני תראו וכך תעשו | משחק בתיאוריה

סגור לתגובות.