סטניסלבסקי אמר!

והפעם בתוכניתנו "תראו מה אנשים חכמים שמעולם לא שיחקו משחקי תפקידים אמרו" – קונסטנטין סרגייביץ' סטניסלבסקי. אם כך, סטניסלבסקי, ענק תיאטרון בקנה מידה עולמי והיסטורי, ממייסדי אסכולת התיאטרון הרוסי הריאליסטי בתחילת המאה ה- 20. שחקן ובימאי אדיר, אבל תרומתו הקולוסלית לתיאטרון העולמי הייתה בתחום התיאוריה של המשחק. סטניסלבסקי הצליח לבצע המשגה (היינו טביעת מושגים) מדהימה לתחום המשחק בתיאטרון, ובכך הפך אותו לאחד התחומים ההומניים הבודדים בעלי מושגים אחידים וברורים. מושגיו מאפשרים, לאלה המכירים אותם כמובן, לדבר בשפה אחידה וברורה על התחום האפור שהוא "עבודתו של השחקן בתיאטרון" ואף לבצע קביעות שניתן לומר עליהן "נכון" או "לא נכון" באופן כמעט מוחלט.

סטניסלבסקי הגדיל לעשות, והשתמש במושגים שטבע על מנת לנסח (בבהירות המדהימה שמושגיו מאפשרים) את "שיטת סטניסלבסקי" באשר לדרך בה על השחקן לעבוד (לדעתו). כמו פרויד בתחום הפסיכולוגיה, יש להבדיל בין מערכת המושגים, לבין התיאוריה שנוסחה על ידם. אגב, בניגוד לפרויד, שיטתו של סטניסלבסקי מקובלת גם היום, ונחשבת עדיין לתיאוריה המובילה בתחום עבודת השחקן.

אבל נעזוב כרגע את עקרונות "השיטה" בצד. אין לי שום כוונה ללמד משחק תיאטרון בהתכתבות. המטרה בפוסט זה היא להציג כמה מהמושגים שאני משתמש בהם בתכנון והנחיית משחקים כל הזמן. אלה לא מתכונים ל"איך תנחה טוב יותר". אלה מושגים, שהמודעות אליהם והשימוש בהם יכולים לתרום לעבודת מנחה טובה יותר.

פעולה: אליבא דסטניסלבסקי, היא המרכיב היסודי של עבודת השחקן על הבמה. הרמת כוס, הכנסת יד לכיס, הליכה מהכיסא לשולחן, כניסה לבמה, יציאה מהבמה – כל אלה הן פעולות. ניתן לפרק פעולה לחלקים קטנים יותר – אבל אלה יהיו אלמנטים פיזיים גרידא נוסח "הרמת האמה, כיפוף אצבעות, הושטת היד לכוס, לפיתת הידית" וכו'. קיומו של השחקן על הבמה הוא רצף של פעולות. חשוב להדגיש: "הרמת הכוס באופן כללי" איננה פעולה. אפשר הרי להרים את הכוס מהשולחן באין-סוף דרכים שונות. כל אחת מהן היא פעולה שונה – כיוון שהשלכותיה ומשמעויותיה שונות.

במשחק תפקידים, אפשר להסתכל כך על מנחה המשחק. קיומו במשחק הוא רצף של פעולות הנחייה. כל דבר קטן שמבצע מנחה המשחק – הוא פעולת הנחייה. גם הדברים הברורים כמו תיאור מערה או ההחלטה האם לרמות בקוביות או לא, אבל לא רק. לקום מהכיסא, ללכת לשירותים, לשתות לגימה מכוס המים – כשהן מבוצעות על ידי מנחה המשחק – הן פעולות הנחייה.

כאן יש מקום להבהרה חשובה: הרי גם שחקנים מבצעים פעולות. למה אני לא מדבר עליהם? כי במשחק תפקידים, האחריות שיש לשחקן על עיצוב החוויה המשחקית הכללית, והאינטרס המובנה של שחקן להשפיע על החוויה הזו כך או אחרת הוא לרוב נמוך משמעותית מזה של המנחה.

ובדיוק כמו הפעולה של סטניסלבסקי, לכל פעולת הנחייה יש השלכות – בין אם הפעולה בוצעה במכוון, ובין אם לאו. הנימה בה אני מתאר, הכיוון בו אני מסתכל כשאני לוגם מהכוס, האופן בו אני הולך לשירותים – כל אלה משנים את הפעולה שאני מבצע, ובכך כמובן שגם את ההשלכות שלה.

כל פעולת הנחייה יכולה להשפיע על המון דברים. על עלילת המשחק, על האווירה, קצב המשחק, הדינמיקה בין המשתתפים, מוקד תשומת הלב של השחקנים, הציפיות שלהם, ועוד ועוד. אז אם אתם מנחים – שימו לב: כל פעולה, ולו הקטנה ביותר שלכם – היא פעולת הנחייה. היא מעצבת את המשחק שלכם, בין אם חשבתם עליה, ובין אם לאו.

מטרה: על פי סטניסלבסקי, לכל פעולה יכולה להיות מטרה. פעולה ללא מטרה היא פעולה סתמית – ולכן לא מעניינת. למעשה, המטרה מגדירה במידה רבה את הפעולה. כי אם "להרים את הכוס כדי לרוות" ו"להרים את הכוס כדי להסתיר את הפנים" הן שתי פעולות שונות לחלוטין – לא ניתן להגדירן או לדבר עליהן ללא המטרה.

כך גם סביב שולחן המשחק. כל פעולה שמבצע המנחה היא פעולת הנחייה. פעולה ללא מטרה – היא פעולה סתמית. אם אני "סתם מתאר את החדר" – זה לא מעניין. אם בפעולה הזאת אין לי מטרה עלילתית, אווירתית, קצבית או כל מטרה אחרת – הרי שבזבזתי פעולת הנחייה. ביצעתי פעולת הנחייה לא מעניינת.

כמובן שלפעולה אחת יכולות להיות מספר מטרות שונות. למשל, אני יכול לשתות מהכוס שלידי כדי לעצור את קצב המשחק, לאפשר לעצמי זמן למחשבה, למקד בי את תשומת הלב של השחקנים ולעודד פעולה מצד אחד השחקנים. ככל שמנחה יהיה מודע יותר לפעולות שהוא עושה, לאפשרויות העומדות בפניו ולהשלכות של כל אחת מהן, הוא יוכל להתאים באופן טוב יותר את הפעולות שהוא מבצע, למטרות שלו.

הצדקה: כשמסתכלים מהפעולה קדימה – אמורים לראות את המטרה. כשמסתכלים מהפעולה לצדדים – אמורים לראות את ההצדקה. "הצדקה" היא אחד המושגים החשובים והקשים של סטניסלבסקי. הצדקה, כמו מטרה, אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא תמיד "הצדקה של פעולה". פעולה שיש לה הצדקה, היא פעולה הגיונית. הצדקה נותנת לפעולה הקשר. הופכת אותה מתלושה, להגיונית בסביבה שלה.

דמיינו שחקן שמסיים את חלקו בסצינה. הוא אמר את משפטו האחרון (ועשה זאת נהדר), הסתובב ויצא מהבמה. כפי שלמדנו, היציאה מהבמה גם היא פעולה. למה יצא השחקן מהבמה? "כי ככה הבמאי אמר" – זו הצדקה מאוד לא טובה, כי היא מגיעה מעולם זר לעולם שבו התבצעה הפעולה. "כי דמותי מאחרת למקום אחר" – זו הצדקה טובה הרבה יותר. אבל שימו לב – הצדקה טובה זקוקה לביסוס. האם השחקן התחשב בכל מהלך השיחה בכך שהוא מאחר? או במילים אחרות -האם הוא ביסס את ההצדקה שלו לפעולת היציאה?

כנ"ל עם הרמת הכוס. "אני מרים כוס כדי לשתות" על הבמה – זו לא הצדקה. זו פעולה עם מטרה. הצדקה (בנאלית) יכולה להיות "כי אני צמא". אבל הצדקה זו צריך לבסס. האם הייתי צמא כל הזמן? אם כן – הייתי צריך לשחק בהתאם. האם הצמא הכה בי פתאום? גם זה ייתכן, אבל אז זה ייראה אחרת. ככלל, אפשר להצדיק כל דבר. וגם חובה להצדיק כל דבר.

אז מה ההבדל בין מטרה להצדקה? נשתמש בדוגמא בנאלית: "לפתוח מטריה" זו פעולה. "כדי למנוע ממני להרטב" זו המטרה. "כי יורד גשם" זו ההצדקה. פעולה ללא מטרה היא משעממת. פעולה ללא הצדקה היא תלושה.

המשמעות של המושג "הצדקה" ביחס לעבודת המנחה באה לדעתי פחות בהקשר של פעולות ההנחיה של המנחה. הצדקה היא משהו שחי בעולם דמיוני. לכן, הדברים שמעניין לדבר על ההצדקה שלהם הם האלמנטים שהמנחה והשחקנים מכניסים לעולם המשחק הדמיוני. וגם כאן – הכלל הוא שאפשר להצדיק הכל – וצריך להצדיק הכל.

שחקן העובד על הבמה, לא מספר לקהל שלו את כל ההצדקות שבהן הוא משתמש. למעשה, סביר שהקהל לא מודע באמת לרובן. ועדיין – עצם קיומן יוצר משחק אמין יותר. כך גם במשחק. אתם רוצים התקפה של זאבים? מצוין. תצדיקו. למה הזאבים תוקפים? למה עכשיו ולא קודם? הגיוני שהיו יללות זאבים בלילות האחרונים. לא היו? גם זה אפשרי, אבל צריך להצדיק! למה לא היו? לא צריך לספר לשחקנים את כל ההצדקות. אבל אם הצדקה קיימת – היא יוצרת אמינות. כמו הפעולות של השחקן, האלמנטים שאתם מכניסים לעולם המשחק לא ירגישו תלושים.

אם כך, אצל סטניסלבסקי, עבודת השחקן על הבמה היא רצף של פעולות. לכל פעולה צריכה להיות מטרה, אחרת הפעולה לא מעניינת. המטרה עונה לשאלה "בשביל מה?". בנוסף, לכל פעולה צריכה להיות הצדקה, אחרת הפעולה תלושה. ההצדקה עונה לשאלה "למה ומדוע?" ועוזרת לפעולה להיות אמינה.

ובמשחק שלנו, עבודת המנחה במשחק היא רצף של פעולות הנחייה. לכל פעולה השלכות רבות. כדאי מאוד שלכל פעולה תהיה מטרה – ושהמטרה באמת תתאים לפעולה שנבחרה. פעולת הנחייה ללא מטרה היא פעולה סתמית. חלק מהפעולות מכניסות גורמים שונים לעולם המשחק. לגורמים הללו כדאי שתהיה הצדקה. זה, כמובן, אם אתם רוצים שעולם המשחק שלכם ירגיש אמין ולא תלוש.

אלה שלושה מהמושגים היסודיים ביותר בהמשגה של סטניסלבסקי. מערכת המושגים שלו רחבה יותר, ומגיעה לשיאים דוגמת "מטרת על" ו"פעולת על". על כך, אולי, בפעם אחרת.

12 תגובות בנושא “סטניסלבסקי אמר!

  1. מסכימה עם איתמר. מעבר לעובדה שזה היה מעניין מבחינת תיאוריית acting, זה שם דגשים טובים לפעולות המנחה.

  2. רשומה מצוינת ומתבקשת, רק חסרה לי עוד שורה, בסוף ההברה לשחקנים, שאומרת משהו כמו: "למרות שאני מדבר למנחים ועל פעולות הנחייה, כדאי מאוד שתחשבו על הצדקות ומטרות לפעולות שהדמויות שלכם עושות!!!"

  3. בהחלט רשומה טובה אני מסכים עם גל הרשומה בהחלט יכולה לבוא גם מהצד של השחקנים אני יודע שאני בתור שחקן כבר שנים לוקח דברים קטנים מעולם הלארפים (שהוא העולם הכי קרוב למשחק שיצא לי להיות חלק ממנו) כמו לחיצות יד מבטים תנועות פנים ודברים כאלה בהחלט גם לפעולות השחקנים צריכה להיות מטרה והצדקה.

    הייתי שמח לראות עוד רשומות בנושא (זורק את הכפפה על הרצפה)

  4. אני לא מסכים – תשאיר את התאטרון על הבמה.
    בתאטרון, עיני כל הקהל נמצאות על השחקן. תאטרון טוב מעוצב כך שהקהל יתרכז בשחקנים. במ"ת זה לאו דווקא נכון. יותר מזה – ברוב ההגדרות למ"ת איכותי שאני מקבל יש דגש על כך שהשחקנים ינתקו את מבטם מהמנחה ויעבירו אותו לשחקנים האחרים. כן – המנחה יכול לגרום לזה, אבל זה עודף שליטה. יותר מזה – מנחה שמתרכז בפעולות שלו עלול לפספס את שאר השחקנים.

  5. פינגבאק: מילים, מילים, מילים | משחק בתיאוריה

  6. מיכאל, מצד אחד אתה אומר
    כל דבר קטן שמבצע מנחה המשחק – הוא פעולת הנחייה. גם הדברים הברורים כמו תיאור מערה או ההחלטה האם לרמות בקוביות או לא, אבל לא רק. לקום מהכיסא, ללכת לשירותים, לשתות לגימה מכוס המים – כשהן מבוצעות על ידי מנחה המשחק – הן פעולות הנחייה
    אבל מצד שני, אתה אומר:
    "המשמעות של המושג "הצדקה" ביחס לעבודת המנחה באה לדעתי פחות בהקשר של פעולות ההנחיה של המנחה. הצדקה היא משהו שחי בעולם דמיוני. לכן, הדברים שמעניין לדבר על ההצדקה שלהם הם האלמנטים שהמנחה והשחקנים מכניסים לעולם המשחק הדמיוני. וגם כאן – הכלל הוא שאפשר להצדיק הכל – וצריך להצדיק הכל."

    האם אכן לכל פעולה צריכה להיות הצדקה ומטרה? גם כאלה שהן off play? איך אתה משלב בין פעולות שנועדו להעשרת המשחק ל"המנחה צמא, אז הוא שותה"?

  7. המושג "הצדקה" מתייחס לדברים דמיוניים. דברים שאם לא עושים כלום – אין להם הקשר. לכן, הוא לא רלוונטי לפעולות של המנחה עצמו. פשוט מאיך שהמושג הוגדר. הוא רלוונטי כשקיימים "תנאים מדומים". לכן, אולי אפשר לדבר על הצדקה בכל מיני מובנים אחרים לפעולות ההנחייה, אבל לא במובן של סטניסלבסקי.

    מטרה, זה עניין אחר. ברור שאם המנחה צמא – זו מטרה לגיטימית לפעולת השתייה. רק שלא ישלה את עצמו לחשוב שזה כל מה שיקרה סביב השולחן. לפעולה שלו תהיינה השלכות. אז הוא צמא. יופי. יש הרבה מאוד דרכים ותזמונים בהם הוא יכול לשתות. ככל שהמנחה מיומן יותר (בהיבט הזה של הנחייה), הוא יחשוב על ההשלכות השונות של הפעולה שלו, ויבחר את אופן הביצוע שיתאים לו. יכול להיות שהוא יקח שלוק מהיר ואחרי שתי דקות עוד אחד, יכול להיות שהוא ילגום באיטיות, יכול להיות שהוא יתאפק שלוש דקות.

    במיוחד במשחקי כנס, בהם הכל דחוס יותר, ההיסטוריה קצרה יותר, כל דבר קטן הוא תקדים שמעצב את החוויה המשחקית – אני בהחלט מצפה ממנחה צמא, רגע לפני שהוא שותה – שיחשוב על כל ההשלכות של הפעולה שלו: על הקצב של המשחק, על הדינמיקה הקבוצתית, על ניהול הפוקוס וכו'. יכול להיות שהתוצאה של תהליך החשיבה הזה תהיה "נכון שזה יעצור לי את השטף, אבל אני ממש ממש צמא, אז אני אשתה". וזה יכול להיות לגיטימי. אבל אז, אני מצפה ממנחה שיהיה מודע לכך שמה שהוא עשה עצר את השטף (למשל), ויתאים את המשך ההנחיה שלו לתוצאות של הפעולה שלו.

    ושחר – אחד הדברים שלא כתבתי עליהם כאן (ואולי חבל) הוא שהרוב המכריע של הפעולות (גם על הבמה וגם לא) הן תגובות לפעולות של מישהו אחר. התנאי הבסיסי לפעולה טובה ולבחירה טובה של המטרות שלה – הוא תשומת לב לאנשים האחרים (בין אם זה על הבמה ובין אם זה סביב השולחן).

  8. אני חושב שהראש שלי יתפוצץ אם אני אצטרך לחשוב על ההשלכות של כל פעולה מינורית שאני עושה ליד השולחן…

  9. איזה כיף!
    פוסט מגניב. מה שכתבת, כפי שאני רואה זאת, נכון מאוד גם בנוגע לכתיבה, ספציפית (זהו נסיוני האישי) של סיפור שאינו קצר.
    לא מזמן הגעתי למסקנה בנוגע למשחק שרציתי לכתוב. היה לו קונספט מגניב בטירוף אבל לא כתבתי אותו משום מה. לא הצלחתי להתחבר לזה. למה? היעדר הצדקה. לגורם מרכזי במשחק לא טרחתי להמציא הצדקה, ולכן זה פשוט לא פעל, לא זרם, לא קרה.
    בעצם למשחק טוב לפעמים מספיק רעיון אחד, קצר, שיש בו פעולה עם מטרה והצדקה. אני אנסה את זה מתישהו, משהו פשוט, ונראה אם זה באמת פועל. יש לי תחושה שכן.

    תודה, היה כיף לקרוא 🙂

  10. נדמה לי שמה שאתה קורה לו "הצדקה" (כדבר המובחן מ"מוטיבציה") הוא אותו מושג שג'ף טידוואל מדבר עליו כאן וקורא לו Intention. אם כן, אז אתה מסביר אותו בצורה הרבה יותר ברורה משטידוואל או המורה שלו לבימוי שלימדה אותו את המונח.

    מצד שני, מכיוון שאתה מדבר על המשחק כעל מופע של המנחה, והוא מדבר על בניית משחקים (הוא מחבר בין הצדקה לרעיון המהותי במשחק), שניכם לוקחים את המושגים הללו לכיוונים שונים לגמרי.

  11. הו. מה שהוא מדבר עליו הוא למעשה על המטרה. לא על ההצדקה. הטעות הגדולה שלו היא להגדיר את המושג שהוא מדבר עליו כמה שעונה לשאלה "מדוע", כשלמעשה, מה שהוא מדבר עליו בא לענות על השאלה "בשביל מה". וזו בדיוק המטרה של הפעולה.

    כשאני חושב על זה, כנראה שהתרגום המדוייק ביותר לעברית של זה הוא לא "מטרה" אלא "תכלית".

סגור לתגובות.