איך אפשר, בכל זאת, לשחק משחק טוב בכנס

ערן צודק: כנסי משחקי תפקידים הם מקום בעייתי לשחק בו משחקי תפקידים, ביחס לחבורה הביתית וביחס לחד״פ עצמאי. ערן מנה בעיות – הרשו לי למנות פתרונות.

בשורה התחתונה ההמלצה היא לדעת למה אתה נכנס: לחשוב על הבעיות שמנה ערן, ולהתכונן להתמודד איתן. דוגמה נקודתית היא ההבנה שביום השלישי לכנס, רוב המשתתפים יהיו עייפים. בסבבים כאלה עדיף לשבץ, להריץ ולשחק משחקים קלילים – הומור ואקשן, שקשה להירדם בהם. להמשיך לקרוא

תנו לדברים שמות

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" – בראשית, ב', כ'

שמות זה דבר חשוב. הם מאפשרים לנו לחשוב על דברים בצורה ברורה יותר. אנחנו מייצגים את המציאות בעזרת השמות שאנחנו נותנים לדברים. אחת ההחלטות הכי חשובות שהורים טריים עושים היא לבחור שם ליילוד, ובתרבויות שונות אנשים משנים את שמם כשקורים להם אירועים משמעותיים בחיים. בכל חברה השינויים שלה, והמשמעויות שלהם.

הדבר הכי טריוויאלי הוא לתת שם לדמות שאתם משחקים. זה הדבר הראשון שהופך אותה ממיניאטורה או סמן על לוח למשהו מעניין. כדאי גם שתהייה משמעות לשם – לאו דווקא מדרש שם, אבל שם שמתאים למקום ממנו היא באה. כשמנחים, רוברט השמן הרבה יותר מעניין מבעל הפונדק המקומי, שלא לדבר על דמויות משמעותיות בעולם ובמשחק.

אפשר גם לתת שמות לעוד הרבה דברים בעולם המשחק – לכל דבר חשוב כדאי שיהיה שם. חרב שעוברת דורות במשפחה פחות מגניבה מלהב האבות, שחישל אאורי עבור בנו גודיזי, סבא שלי, והגיעה ישירות אלי אחרי שאבא שלי (מוטיצו) נרצח בשנתו. אל תתארו את הנמל הגדול, אלא את נמל המלאכיות (לא יודע אם באמת יש מלאכיות, אבל זאת נשמעת אחלה הרפתקאה לברר). לא הקיסר הגדול, אלא איוון האיום. לא המבוך שליד הכפר, אלא מאורת קאזאד-דים שאליה נחטפו גימי ודילי. לא כולם יזכרו את כל השמות האלה (וזה בסדר), אבל זה יהיה הרבה יותר מגניב.

אבל אפשר (וכדאי) לתת שמות גם לדברים באוף-פליי. לדוגמה, למשחק חד פעמי. בכנסים הרבה פעמים חייבים לתת שמות למשחקים, כי זה חלק מטופס ההרשמה. אבל גם במשחק חד פעמי בין חברים מאוד כדאי לתת שם. יותר קל להתייחס אליו, וזה מכניס לאווירה. לדוגמה, במשחק בשם "מוות בטננברג" השחקנים יכולים לצפות שהם יגיעו לטננברג, ויהיה שם מוות. להרפתקאות קנויות אנחנו רגילים שיש שמות, מסיבות דומות – וזה טוב גם להרפתקאות שאנחנו כותבים בעצמנו, מאותן סיבות.

אפילו יותר חשוב לתת שמות למערכות (או כל משחק מתמשך). "הדי אנד די שערן מריץ" יותר מסורבל ופחות מגניב מ"מותו של פיזבן". זאת אחלה דרך להסביר לשחקנים על מה הולך להיות המשחק. זה גם מאוד ישתלם לכם בעתיד, כשתוכלו להעלות זכרונות בכיף. כדאי גם לתת שמות למפגשים, כמו "מכרה האופל" (מי, מי קורא למכרה שלו ככה?). מעבר לפקטור המגניבות, זה מכוון את השחקנים באופן עדין ולא כופה לכיוון של התוכן למפגש הנוכחי. קצת כמו קדימון למפגש. רצוי לחשוף את השם בתחילת המפגש, אבל אפשר לחכות גם לרגע דרמטי מתאים בשביל לעשות את זה.

כמובן שבשביל שזה יעבוד היטב צריך לדעת לתכנן כמות תוכן מתאימה למפגש, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. במערכות צריך לתכנן מראש מספיק (או לפחות לתת שם כללי מספיק), או לתת שם שם שמבוסס על אירוע ההתנעה של המערכה. למשל, אפשר לקרוא למערכה "הנוקמים האדומים" אם משחקים אדומי-מעיל, השורדים היחידים מצבא בריטניה שנשבעו לחסל את מלך האורקים.

נפיחה פילוסופית מעמיקה

אזהרה: אם את/ה מנחה בביגור, הפוסט הזה עלול להעליב אותך. מאוד. אם את/ה חושש/ת להעלב, אל תקרא/י.
הצהרה: בעקבות האזהרה לעיל, אם בחרת לקרוא ובכל זאת נעלבת, את/ה טיפש/ה ומכוער/ת (אבל לפחות עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, יש לך סיבה להעלב).

ההרשמה לביגור נפתחה. רפרפתי בקצרה על הטיזרים על מנת לבחור משחקים. הסינון הראשוני שלי הוא לפי סוגות ותגיות. זה לא שאני רוצה סוגות או תגיות מסויימות. להפך, אני פוסל משחקים לפי סוגות ותגיות.

אז, אילו סוגות ותגיות אני פוסל ולמה?

תגיות: "אינטראקציה חברתית" ו"דורש אלתור"

ישנם כמה משחקים שמתוייגים כ"אינטראקציה חברתית". כל שאר המשחקים בכנס אינם מתוייגים כך משום שאין בהם אינטראקציה חברתית. הם משחקים שבהם המנחה תולה מראש שלט שמכוון כל אחד מהשחקנים לפינה שלו, שם השחקן יושב לבד, בלי ליצור אינטראקציה חברתית, לאורך כל המשחק.

בנוסף, ישנן פעילויות בכנס שמתוייגות כ"דורש אלתור". אני איני דורש מהשחקנים שלי אלתור. במקרה הצורך, אני אפילו מכין להם חוברת שמכילה את הטקסט שלהם לסשן של 4 שעות. אם התרשלתי ולא הכנתי את החוברת המדוברת, יכול להיות שהם יהיו עציצים. אשמתי – לא דרשתי אלתור.

התגיות "אינטראקציה חברתית" ו"דורש אלתור" אומרות לי רק דבר אחד: המנחה מנסה להרחיק עציצים. זה לא אומר לי כלום על המשחק.

תגיות: "דרוש ידע מוקדם"

מנחה יקר, אתה יורה לעצמך ברגל. עם תותח. השחקנים שלך לא יודעים כלום, והם לא ידעו כלום. גם אם המשחק שלך יתמלא בשחקנים שיודעים כל מה שצריך, אחד מהם יתקע ביום הכנס בנסיון להסביר למאבטח של תחנת הרכבת במודיעין למה יש לו חרב ולא יגיע. בתחילת הסשן יחסר לך שחקן וידחפו לך אחד שחושב שהמשחק שלך נשמע מגניב, למרות שהוא לא קרא את הספר או אפילו ראה את הסרט.

השחקן האחד הזה (בין אם הוא נרשם מראש או נדחף ברגע האחרון) יחרבן לך את המשחק. אני לא רוצה לשחק במשחק המחורבן שלך.

תגיות: "מתאים למנוסים בלבד"

קודם כל, מנוסים במה? אם אני משחק מו"ד כבר 17 שנים, האם המשחק הזה מתאים לי? אני ארשה לעצמי לנחש שזו לא הייתה הכוונה. הכוונה הייתה לשחקנים מנוסים וטובים שיכולים להחזיק משחק ולגרום לו לעבוד. בעצם, התגית הזאת בכלל לא אומרת שהמשחק מתאים לשחקנים מנוסים בלבד. התגית אומרת שרק שחקנים מנוסים יתאימו למשחק. במילים אחרות, זה לא ששחקן לא מנוסה לא יהנה מהמשחק כי המשחק לא מתאים לו, אלא שהמנחה חושש שהמשחק תלוי בכך שהשחקנים יהיו מנוסים.

הייתי מחליף את התגית הזאת בתגית "מנחה שלא בטוח בעצמו". אם אתה לא יכול להתמודד עם שחקנים "לא מנוסים", תנחה לחברים שלך בבית. בכנס יהיו אצלך שחקנים לא מנוסים.

סוגה: "פילוסופי", "פסיכולוגי", תגיות: "משחק: מעמיק"

זה לא אומר לי כלום על המשחק. אני לא מבין מה הסוגות הללו אומרות. גם זה שהמשחק "מעמיק" לא אומר לי כלום.

לעומת זאת, זה כן אומר לי דברים על המנחה. מנחה יקר, אתה פלצן. אתה פלצן כל כך מוצלח שהצלחת להעביר בקצרה ובתמציתיות, דרך האינטרנט, את ריח הנפיחות שלך.

קדימונים בכנס

אורן יצר כאן מעין גל זוטא, וגם אני רוצה להצטרף.

הנושא, כזכור, היה תיאום ציפיות בין מנחה לשחקנים במשחקי כנס. חגי הציע להכין "ברירת מחדל" אליה אפשר ליפול במידת הצורך, אורן מציע להריץ משחק אחר, כזה שיתאים למה שהשחקנים רוצים. בין שניהם, אורן וחגי כיסו את כל האפשרויות שעומדות בפני מנחה שהגיעו לו שחקנים לא מתאימים למשחק.

אבל יש כמה דברים שאורן כתב שאני לא לגמרי מסכים איתם. נתחיל עם תפקידיו של הקדימון:

התפקיד הראשון של קדימון הוא לסנן את השחקנים. בכנס אמנם יש לא מעט משחקים, אבל יש גם לא מעט שחקנים. התפקיד הראשון של הקדימון הוא ליצור סינון משני. אחרי שירדו מהפרק שחקנים שאינם בין גילאי 17 ל17.5, שחקנים שאינם דוברים פרסית או לא עברו אינפי 2, עדיין נשארה קבוצה די גדולה של שחקנים שעשויים להירשם למשחק שלך למרות שזה לא מה שהם מחפשים.  הקדימון נמצא בשביל לסנן אותם.

תפקיד נוסף של הקדימון הוא התפקיד שאורן ייעד לו – למשוך שחקנים למשחק. זה אמנם חשוב, אבל זה תפקיד משני בלבד. השחקנים רוצים ללכת למשחק בכנס. למה למשחק שלך? כי הקדימונים של המשחקים האחרים סיננו אותם. יש לך תחרות על קהל יעד דומה? זו בעייה. כאן כבר צריך למלא גם את המטרה המשנית.

לפעמים, מה לעשות, מיטב המאמצים נכשלים. מגיעים לך שחקנים שלא מתאימים למשחק שרצית. התשובה לשאלה "מה עושים עכשיו" היא לא פשוטה. כך או אחרת, אין באמת בחירה טובה – כשמגיעים שחקנים לא מתאימים (מה שידוע גם כ"שחקנים מעפנים") – זה לא כיף. מישהו יהנה פחות.

לרוב, קשה ליהנות ממשחק כמנחה אם השחקנים סובלים. הדרך לעשות את זה היא לספר סיפור – לדבר שמונים אחוז מהזמן ומדי פעם לבקש מהשחקנים תגובה מינורית כזו או אחרת – ואז לעצב את התגובה הזו כדי שתתאים למבנה המשחק. על איך ולמה עושים כאלה דברים, אולי בהזדמנות אחרת. כרגע, אני מעדיף להתמקד בשאלה  – "איך אפשר להתאים את המשחק לשחקנים". האפשרות שהעלה אורן, מבחינתי, היא לא אפשרות – באתי להריץ משחק מסויים, הדפסתי את הדפים ועברתי על העלילה וזה המשחק שאני אריץ. כמנחה, אני מגיע להריץ משחק לא רק כשירות לשחקנים, אלא גם כי אני רוצה להריץ את המשחק.

ההצעה שלי קיצונית קצת פחות מזו של חגי מבחינת שינוי המשחק, אבל קשה יותר ליישום. הרעיון, בבסיסו, הוא לרמות את השחקנים. כמובן, הצעה שערורייתית שכזו דורשת הצדקה, זה לא מנומס לרמות. הסיבה בגללה אני "מרשה" רמאויות היא פשוטה – זה כנס. שחקנים בכנס באים כדי לקבל משהו שהם לא מקבלים בבית. בין השאר זה כולל גם חוויות משחק אחרות ממה שהם רגילים. השחקן הממוצע לא יודע מה טוב לו, הוא מכיר כמה סוגי משחקים ועליהם הוא יודע לומר אם הוא נהנה מהם או לא – טעויות ברישום הן דרך מצויינת להיחשף לתכנים חדשים.

מצד שני, אם השחקנים לא מתאימים, אי אפשר להריץ את המשחק המקורי, הוא פשוט לא ירוץ.

במקום זה, הרעיון של חגי הוא נקודת מוצא לא רעה – תמיד אפשר לבנות משחק מחדלי. משהו שיתאים למכנה משותף נמוך יותר. ואז,  הגיע הזמן לחשוב קצת: מה בעצם רצית לעשות במשחק המקורי? במה הוא שונה מהמשחק המחדלי? אחרי שיש תשובות לשתי השאלות הללו מגיע החלק הקשה – לבנות "נקודות חיבור" בין שני המשחקים. המשחק המקורי היה משחק חקירה והמשחק המחדלי הוא משחק אקשן? נסה להבין איפה אפשר להכניס קטעים קצרים של חקירה, או איזו חקירה ניתן להחליף בתחקור אלים על זמן קצוב.  בזמן ההרצה המחדלית, נצל את קטעי החיבור האלה כדי להריץ את המשחק שלך בלי שהשחקנים ישימו לב. השאיפה היא לעבור במהלך ההרצה למשחק המקורי – לפעמים השחקנים צריכים רק להתרגל לרעיון, או לחשוב שהם עושים משהו אחר בשביל ליהנות ממשהו. אם זה לא עובד, אפשר לנהל את המשחק בצורה של ירידות ועליות – מריצים סצנה מהמשחק המחדלי ואחריה מנסים למשוך את המשחק לכיוון המקורי, אם זה עובד – מה טוב. אם לא, חוזרים למודל הבסיסי ומנסים שוב אחר כך.

כמובן, יש לרעיון הזה מגבלה רצינית – שני המודלים לא יכולים להיות שונים מאוד זה מזה. קשה לזגזג בין משחק הומוריסטי למשחק אימה קודר. אבל בסופו של דבר,  אני חושב שהאפשרות הזו תאפשר גם למנחה וגם לשחקנים ליהנות.

תיאום ציפיות בכנסים: מעבר לטיזר

בהמשך ובתגובה לפוסט של חגי, אני רוצה לדבר היום על תיאום ציפיות. כבר נאמר הרבה בהרבה מקומות על תיאום ציפיות שחקנים-מנחה בפתח קמפיין חדש, ועל חיוניותה לקמפיין טוב. אבל איך מתאמים ציפיות לפני משחק חד-פעמי בכנס? בדרך כלל, הכלי היחיד העומד לשירותנו במשימה זו הוא הטיזר.

לטיזר יש שני תפקידים: לספר לשחקנים מה יש במשחק, ולשכנע אותם לבוא. מסורתית, גוף הטיזר מוקדש לטקסט שיווקי, ותיאום הציפיות נופל על התגיות: תפאורה, סגנון, וכו'. הבעיה כאן הוא מחסור בפירוט: שני משחקי אימה, בסין הקיסרית, בשיטת גורפס, עשויים להיות מאוד שונים זה מזה. לדעתי, אי אפשר באמת להבהיר באיזה מין משחק מדובר בלי פסקה או שניים של טקסט חופשי, אלא שטקסט כזה עשוי לפגוע ביכולות השיווק של הטיזר, ולכן מנחים רבים נרתעים מניסוחו.

בכלל, לדעתי התאמת משחק לשחקנים מסוימים זו משימה אישית מדי בשביל פורמט כמו טיזר. משתמע מכך שכמעט בכל הכנסים עד היום, רוב השחקנים לא קיבלו את מה שהם ציפו לו.

אלטרנטיבה אחת לשיטה הזו, שנתקלים בה מדי פעם, היא לבקש משחקנים ליצור קשר טלפוני עם המנחה לפני הכנס. לא יצא לשחק במשחק כזה בעצמי, אבל אני מניח שאכן אפשר לתאם כך ציפיות היטב. הבעיה היא שזה מציק, ושזה מסנן את השחקנים שלא רוצים להתאמץ בשביל הכיף שלהם — כלומר כמעט כולם. אם אני אדרוש שיצרו איתי קשר לפני המשחק, אני אקבל רק שחקנים שיש להם סבלנות לדברים כאלה, וזה לאו דווקא קהל היעד שלי.

אלטרנטיבה שניה היא ההצעה של חגי. הרעיון הזה בהחלט עובד בדיוק כפי שחגי מציג אותה, אבל זו הצעה מבאסת: אם השחקנים באו בציפיה למשהו אחר (וכאמור, זה המצב הרגיל), המנחה צריך לזרוק את המשחק היפה שלו לפח ולהריץ משחק מאולתר-למחצה.

לדעתי, חגי לא הולך רחוק מספיק, מה שמביא אותי לאלטרנטיבה השלישית. אם יש סיכוי טוב שהשחקנים שלך לא יתחברו למשחק שהכנת לסבב הזה, למה להתעקש דווקא על המשחק הזה? הרי יש לך גם משחקים אחרים, נכון? כתבת כנראה עוד משחקים בשביל הכנס הזה, ויש לך כנראה גם משחקים שהרצת בעבר והיו מוצלחים. ממילא אתה לא תיתן לשחקנים את מה שהם רצו על בסיס הטיזר, כי הטיזר הוא רב-משמעי מדי. למה שלא תציג בפניהם שלושה-ארבעה משחקים, כולם כתובים מראש וטובים, ותיתן להם לבחור? אפשר להציג בקצרה את ההבדלים ביניהם, ולענות לשאלות של השחקנים, וכך להגדיל בהרבה את הסיכוי שהם יבינו את אופי המשחק. ובמקרה הכי גרוע, אפשר לעבור מאחד לשני.

שאלה שאין לי תשובה עליה בהצעה זו, היא מה לכתוב בטיזר.