בואו נדבר על משחק תפקידים (לא) טוב

בדיונפלצת פייסבוק שהתנהל לאחרונה, חגי אהרון קובץ' כתב בשלב מסויים (למיכאל גורודין):

ההגדרה שלך למשחק תפקידים טוב אינה בהכרח ההגדרה של כלל השחקנים והמנחים בעולם.

בפרק 82 של על כתפי גמדים, בו התארחתי, אורי אמר לי בשלב מסויים:

בוא נפסיק להגיד משחק יותר טוב פחות טוב כי זה כבר עניין של טעם1.

בכל פעם שמישהו אומר משהו כמו "משחק תפקידים טוב זה עניין של טעם" ודורש להפסיק לדבר במונחי "טוב" ו"לא טוב", בא לי לחבוט בו. הוא מניח שמישהו אחר הגדיר מה זה משחק תפקידים טוב, לפי טעמו, מניח שהוא אינו מסכים עם ההגדרה הזו, ומניח שלא קיימים קריטריונים ברורים למהו משחק תפקידים טוב. לרגע קט, אפילו שקלתי לעצור את השיחה בזמן הקלטת הפרק של על כתפי גמדים, על מנת להכנס באורי על העניין הזה (אבל ויתרתי, לטובת אסתטיקת שידור ומתוך התחשבות בערן שיצטרך לערוך את זה אחר כך).

ברוח פלורליסטית במיוחד, אנשים מסרבים להכיר בכך שיש משחקי תפקידים טובים ויש משחקי תפקידים שהם פשוט לא טובים. יש הרבה דברים שהם עניין של טעם במשחקי תפקידים. עם זאת, יש דבר כזה "משחק טוב" ויש דבר כזה "משחק לא טוב". להמשיך לקרוא

  1. אני מעוניין לציין שאני לא דיברתי על משחק תפקידים יותר טוב או פחות טוב, אלא אמרתי את מילים "משחק לא טוב". לא היה שום דבר יחסי. הייתה טענה אבסולוטית שהמשחק יהיה לא טוב.

חשיבותו של קנון

התחלתי את הקמפיין האחרון שהרצתי ביצירת עולם משותפת. יצרנו עיר אחת, באופן די מפורט. יצרנו גם את הסביבה של העיר הזאת. כשהתחלנו לשחק הגיעו הבעיות: כמה חיילים יש, בעצם, במשמר העיר? מה המרחק מהשוק לארמון? כמה סוחרים מהמזרח חיים ברובע שלהם של העיר? כל אלו בעיות טכניות שמקשות על התנהלות המשחק. בפעם הראשונה שכל שאלה עלתה נתתי תשובה שהתאימה לי באותו זמן. לעיתים למי שהמציא את נושא השאלה הייתה תשובה אחרת והחל דיון בנושא, ורק בסופו תשובה. בטיפשותי הרבה, לא רשמתי את התשובות האלה והמידע הזה הלך לאיבוד. בפעם השניה שאותה שאלה נשאלה ניסינו להיזכר מה התשובה. בסוף, או שנזכרנו, או שהתיאשנו ובחרנו בתשובה חדשה שמתאימה לנו עכשיו. בערך אז החלטתי שאני רוצה לכתוב על קנון, אבל לא ידעתי בדיוק מה.

כעבור זמן מה כתבתי את הרשומה המרחב המדומיין?. אז הדברים התחילו להיות יותר ברורים לי. כשטאי דיבון שלח אלי להתיחסות את הרשומה כשאני אומר "יער אנגלי", הבנתי בדיוק מה היה חסר לי. כשעניתי לטאי כתבתי לו (בין השאר):

הפוסט שלך מבהיר לי מה היה חסר לי – ההתיחסות לקנון בתור משהו שיוצר, תוך שימוש במעט מאוד מילים, את אותה תמונה אצל כולם (ובכך מעצב לכולם חוויה דומה). קנון הוא בעצם כלי מרכזי להעברת אלמנטים כראוי מהמרחב המדומיין המוסכם לאישי. את האבחנה הזאת של קנון קלטתי מקריאת הרשומה שלך, ואני חושב שהיא תתגלה להיות האבחנה המשמעותית כשאגיע לכתוב על קנון. תודה.

הקנון הוא רעיון שמתייחס למרחב המדומיין המוסכם. הוא אוסף של דברים מדומיינים אודות עולם המשחק שכולם מסכימים בנוגע אליהם כנתוני פתיחה, עוד לפני שהמשחק התחיל. הם הבסיס לכל מה שאנחנו מכינים למשחק, אם אלו דמויות, עלילה, או כל דבר אחר. הקנון יכול להיות מפורט מאוד, או לא מפורט בכלל. בכל מקרה, הוא יהיה הבסיס שעליו נתחיל לבנות הכל.

להמשיך לקרוא

מטא-מטא-…-מטא-משחק

פתח דבר

כשהבלוג קם לתחייה, שוב, לפני כמה חודשים, היו כמה שהסבירו למה הם בכלל מתעסקים בתיאוריה. הרבה זמן חשבתי לכתוב על זה גם, אבל הרגשתי שאין צורך, גם בגלל שזה מטא של מטא (ואולי עוד כמה מטא לעומק) וגם כי עמית קלע בדיוק לנקודה הנכונה:

מבחינתי, הבלוג הזה הוא המקום לכונן בו את השפה התיאורטית שתאפשר לנו להבין טוב יותר משחקי תפקידים, לכוון את בניית המשחק שלנו טוב יותר לכיוון הרצוי ולהצביע על נקודות הצלחה או כישלון כדי ללמוד מהן (זה גם המקום לציין – אני די בטוח ששמעתי ניסוח דומה של המטרה הזו מפי גיל רן. אם זה כתוב איפשהו באינטרנט הוא כנראה ניסח זאת טוב ממני).

סביר להניח שבאמת דיברתי על זה פעם עם עמית, אבל אף פעם לא כתבתי את זה באינטנרנט בצורה מסודרת (וכשקראתי את דבריו של עמית, לא הייתי בטוח בכלל שאוכל לנסח זאת טוב ממנו). בעקבות רשומה של אלון אלקין התחולל דיון פייסבוק סוער, שדחף אותי, בכל זאת, לכתוב על למה בכלל אני כותב. חלק מהדברים שאלון כתב הם:

ה-Forge… התחיל להיסגר… אחת הסיבות לסגירה היתה שאנשים הרגישו שהתיאוריה שיצרו שם נהייתה מורכבת מדי, כללית מדי, ובאופן כללי התחיל להווצר הרושם שאנשים שם השקיעו יותר זמן בחפירות על נקודה כזו או אחרת בתיאוריה מאשר בלהתעסק בתחביב שאנחנו אוהבים כל כך. האתר story games… אימץ גישה חלופית לזו שהיתה ב-Forge: גישת ה-Go Play אומרת "לדבר על תיאוריה זה אחלה, אבל אתה שחקן תפקידים לך לשחק משחקי תפקידים! אחר כך תספר לנו מה למדת". … לדעתי, זו גישה נכונה ובריאה לדיון על מ"ת. … זו בהחלט גישה שאני מעוניין להביא בפוסטים שלי.

הגישה הזאת יכולה להיות טובה. עם זאת, אני ראיתי אותה נכשלת פעמים רבות. לדעתי היא אינה יכולה ללכת לבדה וצריכה גם את הצד השני.

מה זה בכלל משחק תפקידים?

לפני שאני ממשיך, אני חייב לענות על השאלה הזאת מנקודת המבט שלי. התשובה לשאלה הזאת היא ההקשר של תיאוריה של משחקי תפקידים ובלעדיה אין טעם לדון בכלל בתיאוריה.

אנשים שונים רואים במשחקי תפקידים דברים שונים:

  • "כשאני אומר משחקי תפקידים אני מתכוון למשחקים שיתופיים שבהם מספרים סיפור ביחד, בעיקר דרך גילום תפקידים." – ערן וייס
  • "בשבילי, משחק תפקידים הוא סיפור סיפורים משותף: קבוצה של אנשים מתכנסים ביחד בשביל להמציא ולחוות סיפור מגניב, ששייך לכל אחד מהם ושנוצר בצורה ספונטנית תוך כדי המפגש." – אורן ברנשטיין
  • "מבחינתי משחקי תפקידים הם שני דברים. הם פעילות חברתית והם תקשורת בין אנשים." – עמית ורטהימר

אני רואה משחקי תפקידים כך:

פעילות חברתית שמתעסקת במציאות בדיונית ובמסגרתה המשתתפים מגלמים, באופן חופשי ועל פי רצונם, את כל הדברים במציאות הבדיונית שרלוונטיים לפעילות.

ההגדרה הזו אינה שלמה ואני בטוח שיש בה פגמים לרוב. אם אחפש מספיק טוב, סביר שאמצא דברים שאינם נחשבים מבחינתנו משחקי תפקידים שמקיימים אותה. לענייננו, היא מספיק טובה. היא ממקדת את נקודת המבט שעמית הציג והיא מתייחסת לנקודות המבט של ערן ושל אורן כמקרים פרטיים.

עכשיו, אפשר להתחיל לדבר על המטרה של תיאוריה. אני רואה את המטרה של כתיבת תיאוריה של משחקי תפקידים (בעת הזאת) כך:

יצירת שפה שמאפשרת לתאר כראוי התרחשויות במשחק תפקידים1, לסווג אותן, לנתח אותן, לזהות את הקשר ביניהן ולנתח את הקשר ביניהן.

כאן בעצם סיימתי להסביר בשביל מה צריך שמישהו יכתוב תיאוריה של משחקי תפקידים. מכאן ואילך הדברים הם הסבר על למה אני עושה את זה, למה אני עושה את זה כמו שאני עושה את זה, וגם קצת על למה גישת ה-Go Play נחמדה וטובה, אבל צריכה ללכת יד ביד עם גישה משלימה. להמשיך לקרוא

  1. כשאני אומר "במשחק תפקידים" אני מתכוון לכל מה שמתייחסים אליו בתוך ההקשר של המשחק. בטרמינולוגיה של מרחבים, משחק תפקידים כולל את המרחב המשחקי, מרחבים מדומיינים ופרטים ממרחבים חיצוניים שמקבלים פרשנות במרחב המשחקי.

חוצזירה

הובא לידיעתי שמפורסמים פוסטים בימי שישי רק אם יש משהו קצר לפרסם. זאת הזדמנות, מבחינתי, לדבר על מונחים שאני רוצה להוסיף לז'רגון הטרמינולוגי, אבל אין לי הרבה מה להגיד עליהם מעבר להגדרה שלהם.

בעולם התיאטרון קיים המונח "חוצבמה":

החוצבמה הוא החלל שאינו מוצג ומתפקד כהמשכו הישיר של החלל המוצג בתאטרון המבקש לחכות את המציאות, בהיותו חלק בלתי נפרד מהעולם הבדיוני-האשלייתי המתרקם על הבמה. … נאמר לנו שבחדר הסמוך ישנה כריסטינה, ואנו אמורים לדמיין שהוא אכן ממוקם שם, מאחורי הקיר של החדר הנראה לעינינו1.

אותו רעיון קיים גם במשחקי תפקידים: נאפס (או דב"ש או דל"ח) נכנס לחדר בו נמצאות הדמויות ומכריז שגובלינים מתקרבים אל הכפר מצפון. נכנה את התופעה הזאת "חוצזירה":

החוצזירה הוא החלל שאינו נמצא בטווח ראייתן של הדמויות ומתפקד כהמשכו הישיר של המרחב המדומיין המוסכם בו הן פועלות.

כל דבר שקורה מחוץ לזירת ההתרחשות בה נמצאות הדמויות (ומקומות שניתן לראות מזירה זו), אך מובא לידיעת השחקנים, נמצא בחלל הזה. משום שזירת ההתרחשות יכולה להשתנות בקלות במשחק תפקידים, מקום שהיה חוצזירה יכול להפוך לזירת ההתרחשות וזירת התרחשות קודמת יכולה להפוך לחוצזירה בסצנה אחרת.

בניגוד לחוצבמה, עבורו הצופה נדרש לדמיין שדבר מה אכן ממוקם מחוץ לתחום הנראה לעין, החוצזירה רק מציע מידע לשחקן, אותו השחקן יכול לקבל כאמת, או להניח שהוא מידע שקרי.

אין לי משהו באמת חכם או מדהים להגיד על החוצזירה. כל מה שעשיתי כאן הוא לאבחן תופעה קיימת ונפוצה במשחקי תפקידים ולתת לה שם, על מנת לאפשר דיון בה. אולי האבחנה הזאת תקפיץ למישהו/י אחר/ת רעיונות מרחיקי לכת לראש.

מניפסט נגד כרטיסים בחינם

אלון סנדלר, מנהל התוכן של כנס ביגור 2015, פרסם דיסקליימר עם פרסום הקריאה למנחים לכנס, בזו הלשון:

ההנחיה בביגור הינה בהתנדבות בלבד, מנחים ומנחות יקבלו את מירב העזרה שנוכל להציע בהפקת המשחק וחבילת שי הכוללת צ'ופרים מגניבים והפתעות. לא יחולקו כרטיסים חינם.

קמה זעקה גדולה. עלו טענות לכאן ולכאן. פעם, מזמן, אני חושב שכשהובן שזו המדיניות בכנס גיבורים, נערך דיון בנושא. כתבתי אז מניפסט בפייסבוק אודות הרעות החולות בגישת כרטיסי חינם. כטיבם של פוסטים בפייסבוק, המניפסט ההוא אבד. אז הנה, אני כותב אחד חדש, שיתפרסם בבלוג על משחקי תפקידים, כדי שהפעם לא ילך לאיבוד.

להמשיך לקרוא

הרצה ראשונה באנגלית

במסגרת העבודה נערך נופש של עובדים ממספר משרדים של החברה, כולל המשרד בניו-יורק, בו אני עובד כעת, לפורטו ריקו. לוח הזמנים של הנופש היה גמיש, אז הצעתי להריץ את ההרפתקה "The Killing Times" שכתב יוסי גורביץ. הרצתי את ההרפתקה הזאת מספר רב של פעמים בעבר, רב יותר משאני זוכר. זו הרפתקה שהרגשתי איתה מספיק בנוח כדי לנסות להריץ אותה באנגלית. בנוסף, כבר היו לי עזרי משחק מוכנים באנגלית, דבר שהקל על ההכנות.

לא אפרט אודות עלילת המשחק. העלילה אינה חשובה במקרה הזה ואינני רוצה ליצור ספויילרים לקוראים שלא שיחקו במשחק. אתמקד במספר קטן של אינטראקציות שהיו משמעותיות מבחינתי, ואינן יוצרות ספויילרים. להמשיך לקרוא

המרחב המדומיין?

כמעט שלוש שנים עברו מאז כתבתי את הרשומה המדריך למרחבים. לשמחתי, מאז פרסום הרשומה ישנם אנשים שמשתמשים במונחים המוגדרים שם. כאשר מתחילים לעשות שימוש במונח שהוגדר, אין זה נדיר שנמצאות בעיות בהגדרתו.

באותה רשומה כתבתי "המרחב המדומיין הוא מרחב שאין בכוונתי להציק לו. מבחינתי הוא מבוסס היטב". זו הייתה טעות חמורה. לימים גיליתי שהמרחב המדומיין אינו מבוסס היטב ואפילו התקשתי להגדירו. בבואי לנסות לכתוב פיסת תיאוריה חדשה גיליתי שחסרה לי הגדרה טובה של אותו מרחב מדומיין. בכך עוסקת רשומה זו. להמשיך לקרוא

המדריך למרחבים

שלישי בסדרה על חלוקות וגבולות במשחקי תפקידים הוא גיל רן, עם רשומה מחולקת היטב על חלוקת האירועים במשחק למרחבים הקשריים. תחזיקו חזק, מדובר בחומר תאורטי מחודד ביותר, ואנחנו עוד נרחיב בשימושים הפרקטיים שלו.

הקדמה

זוהי הרשומה הראשונה בסדרת רשומות שמטרתה לפרק לגורמים את השאלה שמיכאל גורודין שאל כאן: "מה השחקנים עושים". לדעתי, זו השאלה החשובה ביותר במשחקים חד-פעמיים (ואולי אפילו במשחקי תפקידים בכלל). ברשומות הללו אני אבחין כמה אבחנות, אגדיר כמה מונחים ולבסוף אציג את השאלה "מה השחקנים עושים" שוב, באופן שאני מקווה שתהיה מובנת יותר ושימושית יותר ביצירת משחקים.

הרשומה הזו תעסוק במרחבים הקיימים בתוך גבולות המשחק ומחוץ לגבולות המשחק ובמערכת היחסים ביניהם.

להמשיך לקרוא

למה משחק תפקידים חד-פעמי לבקשת הקהל?

לפני מספר ימים הכרזתי, בפעם השניה, על "משחק תפקידים חד-פעמי לבקשת הקהל". למה אני עושה את זה?

  • כי אני רוצה להנחות ולשחק – זו הסיבה הפשוטה והבסיסית ביותר. הפרוייקט הזה נותן לי הזדמנויות נוספות להנחות, ואם מנחה נוסף יצטרף אלי, אולי גם יצא לי לשחק. אני יכול להנחות קמפיין, ויש בכוונתי לעשות את זה, אבל כפי שהסיבות הבאות יסבירו, זה לא מספיק.
  • כי אני רוצה להביא את התיאוריה לפרקטיקה – הפורמט המקורי של משחק תפקידים חד-פעמי לבקשה הקהל התאים לכך יותר, אבל אני מאמין שגם הפורמט הנוכחי יביא את זה. הרבה מהתיאוריה שאנחנו כותבים רלוונטית מאוד למשחקים חד-פעמיים או לשלב שבו מתחילים לעצב משחק. בקמפיין מעצבים את המשחק לעיתים רחוקות והתיאוריה של משחקים חד-פעמיים כמעט לא באה לידי ביטוי. משחק תפקידים חד-פעמי לבקשת הקהל מחייב אותי לכתוב משחק חדש, לעצב אותו.
  • כי אני רוצה ללמוד על settings שאיני מכיר – בסיבוב הקודם ביקשו ממני משחק מנגה. אין לי מושג במנגה. אז קראתי קצת, צפיתי קצת באנימה, התייעצתי עם אנשים. למדתי.
  • כי אני רוצה להנחות בז'אנרים שאיני מתורגל בהם – מבחינתי, הז'אנר של משחק תפקידים הולך יד ביד עם החוויה שהשחקנים מקבלים. לתרגל יצירת חוויות מגוונות עבור שחקנים זה דבר מעניין בעיני. בסיבוב הזה כבר קיבלתי בקשה להריץ Pervasive LARP, והנה הזדמנות להנחות לארפ וללמוד מה זה לעזאזל Pervasive LARP.
  • כי אני רוצה לראות עוד אנשים משחקים – לא מדובר כאן על לגרום לאנשים חדשים לשחק, את זה אני לא אשיג. מדובר, באופן הישיר ביותר האפשרי, על לראות, מנקודת המבט של המנחה, עוד שחקנים משחקים. כל שחקן משחק אחרת, וגם אם אני מכוון את המשחק לכיוון מסויים, השחקן ייתן את הכיוון שלו. בכל פעם שאני נפגש בשחקן שלא הנחתי לו בעבר, והוא לא עציץ, אני מגלה תגובות חדשות ומעניינות של שחקנים. יותר מזה, כל קבוצה מתנהגת אחרת והדינאמיקה בה אחרת – זה בכלל מעניין.
  • כי אני רוצה לזהות נקודות חלשות בהנחיה שלי – המשחק שהביא אותי להתחיל את הדבר הזה היה המשחק בו הבנתי שאני לא משתמש כראוי בנאפסים ככלים בהתניה. אני משתמש בהם כצבע, כמקורות מידע, כידיות, אבל לא ככלי בהתניה. עכשיו כשאני יודע את זה, זה משהו שאני יכול לעבוד עליו.
  • כי אני רוצה השראה – כל פרט שמציעים לי במסגרת משחק תפקידים חד-פעמי לבקשת הקהל הוא השראה עבורי, גם עבור אותו משחק וגם עבור משחקים אחרים. זה מגניב.

בשביל השחקנים אי שם זו הזדמנות לקבל משחק לבקשתם. אני מזמין אתכם לבקש משחקים. עכשיו, כשאתם יודעים למה אני עושה את זה, יכול להיות שיהיו לכם רעיונות מעניינים שיאתגרו אותי ויתנו לי את הדברים שאני רוצה מהפרוייקט הזה.

אז משחקים היום די-אן-די?

– אז משחקים היום די-אן-די?
– נראה לי שכן, תלוי אם כולם יוכלו.

השיחה הזו התרחשה בשבוע שעבר במקום העבודה שלי בין חבר לעבודה לביני. כמה ימים לפני כן הוא וחבר נוסף לעבודה בנו דמויות למהדורה 3.5. כמעט לא היה סיפור לדמויות, היה בעיקר דף דמות.

בדיעבד הבנתי שהשאלה שהוא שאל אותי שונה מאוד מהשאלה "יש היום סשן?" אותה אני רגיל לשמוע משחקני קמפיין הקונספירציה שלי. היא משמעותית יותר דומה לשאלה "משחקים היום שש-בש?".

ההבנה הזאת גרמה לי לחשוב על היחס שלי ושל השחקנים שלי בקמפיין הקונספירציה שלי למשחק תפקידים. המשחק הזה כבר מזמן עבר אצלנו את רמת המשחק. זו חוויה רב חושית מתמשכת שצריכה להיות מרתקת, מרגשת, מסעירה, דרמטית, מותחת ומעוררת מחשבה. אנחנו מתחברים לדמויות, חושבים על האופן בו אנחנו משחקים אותן ועוסקים בדינמיקה קבוצתית ובמערכות יחסים בין הדמויות.

באותו ערב שיחקנו די-אן-די. זה היה לחלוטין רק משחק. אין לי עוד מה להגיד עליו, כי מה כבר יש להגיד על משחק כשהוא רק משחק.

נכון, אפשר לדון המון בתיאוריה של שש-בש, ביתרונות ובחסרונות של טקטיקת משחק כזאת או אחרת ובסוגיות מרחיקות לכת בסטטיסטיקה ובתורת המשחקים. מצד שני, אפשר פשוט להטיל קוביות ולקלל שלא יצא דאבל. זה בדיוק ההבדל בין משחק תפקידים, כזה כמו שאני עושה בדרך כלל (ומהכירותי עם שאר הכותבים כאן, סביר להניח שאני לא לבד), לבין די-אן-די, כזה שרוב שחקני התפקידים משחקים.

האם אני מסתובב יותר מידי בחברתם של שחקני משחק-עומק המכורים לחוויה? האם שכחתי ממשחקי אתגר? האם כל זה משנה?
למה לא סתם לשחק, בלי לדבר כל כך הרבה על המשחק והתיאוריה?

אל דאגה, אני אמשיך לכתוב על המשחק, כמו כל הכותבים כאן. אני אמשיך להתעסק בתיאוריה של משחקי תפקידים ואני אמשיך לקחת אותה איתי לקמפיין הקונספירציה שלי. אבל, אני משאיר את כל התיאוריה הזאת מחוץ לדי-אן-די שלי. כשזה "משחקים די-אן-די" ולא "נפגשים למשחק תפקידים", אני משאיר את התיאוריה בצד, ופשוט משחק, כמו שהיינו עושים פעם, כשהיינו ילדים.

אני הולך להנחות את הקמפיין הזה כמו פעם, פשוט. אני מבטיח לחזור עם הרבה סיפורים.