ערן אבירם הוא לא רק כותב מדופלם על משחקי תפקידים. הוא גם משורר. אבל מעבר לזה, אני מעוניין להקדיש את הקישור הבא לערן: יש מו"ד ייעודי לילדים. אתה יודע כמה עלבונות למו"ד קופצים לי לראש עכשיו?

לא, באמת. תבדקו לבד ותראו שעברו שבועיים.

ובשבועיים האלה היו לנו כמה דברים יוצאי דופן: חגי המשיך עם עוד מזוזת פסיכובאבל שעוסקת בשתי שיטות, מודעות יותר ופחות, למשחק דמות. אני המשכתי עם המוקד, אחת מהשיטות החביבות עליי ליצירת משחקים ושפה משותפת בתוך המשחק. את השבוע ההוא סיימנו, כדרכנו, באיחור אופנתי עם פרסום מתיחת הראשון באפריל החביבה של מכשפי החוף.

בשבוע לאחר מכן יעל כתבה על הרצה לגורי-שחקנים, עם כל הבעד-ונגד הרלוונטי, ואלון סיכם את השבועיים עם הביקורת (הראשונה, אצלנו?) על השיטה "בעידן אכזר", שנשמעת די מגניבה.

ובשבועיים הבאים, בזכות העובדה שהתחלנו לתזמן את הכתבות, אני באמת יודע מה יקרה: יעל תגיב על המוקד שלי, עמית יגיב על הילדים של יעל,  מיכאל ידבר על משהו שאי אפשר לעשות בתאטרון, וגיל ידבר על להתחיל סשנים מסוף הסשנים. בואו, יהיה קטעים.

אני אדם פשוט ומפוזר. אני לא מסוגל להתרכז בכתיבה וקל וחומר שאני לא מסוגל להתרכז בזמן הרצת משחק. יש שם כל מיני דברים מסיחי דעת כמו דפים, ותמונות על הקירות, ודברים מבעד לחלון, וחום, וקור, ושחקנים, ומוזיקה, וטווסים. איך אפשר לחשוב ככה? יותר מזה, אני גם אדם חשדן, ולא סומך על השחקנים שלי שיעקבו אחרי כל אלה, ובהתאם – אני משתמש במוקדים. כאן אני אסביר א. מה הם מוקדים ולמה הם טובים, ב. כיצד צריך להשתמש בהם, וג. ענייני איזון בסיסיים איתם.

המוקדים, חשוב לציין, יכולים לשמש גם בכתיבת המשחק וגם בהרצתו, בנפרד או בו-זמנית. היתרון הגדול של מוקדים הוא שכשמשתמשים בהם לא צריך לשאול הרבה שאלות מורכבות כמו "מה מעניין?", "מה מציאותי?" או "מה מתאים לסוגה?" – אם בחרתם את המוקדים שלכם נכון, התשובות לכל אלה יגזרו באופן פשוט ומיידי מהשאלה "מה המשמעות של המוקד כאן?"

אז, מה הם מוקדים:

עקרונית, מוקד הוא משהו שמכיל מעט מידע פשוט ומובן, ומאפשר לכם להגיע, דרך אסוציאציות, לדברים גדולים ומורכבים יותר, כמו תשובות לשאלות שציינתי.

מעשית, מוקד הוא בדרך כלל דבר מאוד פשוט – תמונה, שיר, דמות היסטורית – כל דבר שנותן לכם תמונה מנטאלית חזקה וברורה.  כל דבר שעובד על האינטואיציות שלכם, על המערך האסוציאטיבי שלכם. ברגע שיש לכם את אותו מוקד שמעלה בכם אסוציאציות ברורות, המוקד יהיה המקום ממנו באות התשובות שלכם.

שימו לב שרבים כבר היום עובדים עם מוקדים מאוד בסיסיים – בכל פעם שאתם יוצרים משחק על בסיס שיר, או כותבים משחק על בסיס רעיונות מסטר, לא הדברים שמעשית קורים בו, אתם משתמשים במוקד מרכזי למשחק.

אז זה מוקד – משהו פשוט שמספק אסוציאציות מורכבות יותר, ובכך מאפשר גם להזכר בדברים שתוכננו מראש, וגם לאלתר דברים חדשים במקום.

כיצד משתמשים במוקד –

עקרונית, מוקד מעורר אסוציאציות אצל המנחה והשחקנים. את השאלה "מה המוקד היה עושה?" אפשר לנסח במספר אופנים אחרים, ליתר בהירות – "מה המוקד אומר\משליך על הסצנה?", "מה נגזר מהקשר בין המוקד לידית?" או "אם המוקד היה (דמות\מקום\אחר), מה הוא היה עושה\מה היה קורה בו?" ובסופו של דבר, מטרת המוקד היא לענות על השאלות האלה, בעיקר בזמן אמת אבל גם בזמן כתיבת המשחק.

כדי להדגים מעשית, בהמשך אשתמש בשיר Stay Tuned ורק כדי הרושם יהיה מלא, נקרא גם את המילים. חשוב להזכיר שאנחנו הולכים לדבר על מערך האסוציאציות שלי, ושסביר להניח שאצל אדם אחר השיר הזה יעורר תגובות אחרות ובהתאם, ישמש כמוקד באופן שונה. זה המכשול העיקרי בשימוש במוקדים, אבל, במיוחד במערכות, שימוש ארוך טווח במוקדים ימקד את עולם האסוציאציות של השחקנים לזה של המנחה.

אז, אמרנו שהמוקד הוא דרך פשוטה לענות על שאלות שלמנחה אין בהכרח תשובה מיידית עליהן, או כמו שקורה במקרה שלי – שהמנחה פשוט שכח מה הוא רצה מהן. ניקח את השיר. אני מחבר אותו לשתי ידיות במשחק האימה שלי – משדר\מקלט הרדיו דרכו מדברים עם המתים, ורוחה של האחות המתה של אחד מהשחקנים, אחת מהמתים היחידים שמסוגלים לחצות שוב לעולם החיים, גם אם רק כהד חלש.

עכשיו, כאשר מישהו מנסה לדבר עם המתים, אני יודע מה יהיה ה'קול' שלהם – לאניה גרבארק יש קול נפלא, והוא מאוד הבעתי. אבל יותר מזה, אני יודע מה הם יגידו. אם אני מסתכל רק על המילים, אני רואה את השלילה המובנית – הבקשה שהמקשיב יפסיק לחפש, רק יישאר סביל. אבל גם אם השחקנים מחפשים משהו מעבר לזה, יש לשיר תחושה חזקה מאוד – בדידות, מרחק, חוסר אונים. בזכות השיר, אני יודע מה הרוחות מרגישות, כיצד הן נשמעות לאלו שעדיין כאן. אני יודע שהתגובות של הרוחות יתבטאו בעיקר כך.

אז השחקנים באים ושואלים את האחות איפה היא. לא הכנתי מראש את התשובה לזה, אז אני חושב על השיר. כבר יש לי את המילים – "You can't see me, but I'm here", אבל יש עוד – יש את הדרך בה הזמרת שרה ואת המילים " If you're still there". אז אני ממתין רגע, נותן רגע לשקט, ואז עונה, בלי להביט בשחקנים, בקול מרוחק, "אני כאן, אני תמיד כאן. איפה אתם? אתם עדיין שם?" אם הם ימשיכו להתעקש, אני אענה, "אני כאן, אני כאן ואחזור", בזמן שהקול יתחיל לדהות.

כך המוקד עונה על פעולות מול הידית אליה המוקד מקושר, וזה עיקר השימוש בו. לצערי, גם אחרי שמבינים את התאוריה והרעיון שמאחורי המוקדים, השימוש בהם לא פשוט ויש לא מעט שיקולים ודברים להזהר מהם.

יכול להיות שלכל הידיות בסצנה הזו יש את אותו המוקד, או שלדמות מסוימת יש את המוקד שלה בזמן שלסביבה יש מוקד אחר, או כל שילוב אחר בין הידיות, הרקע והמוקדים. גם אין חובה שלכל ידית יהיה מוקד – אבל עדיף שיהיה לפחות מוקד אחד כללי, אליו המנחה פונה כשהוא לא יודע מה לעשות במשחק. בפשטות – אותו מוקד-על צריך להיות משהו שהמנחה ירצה לחקות את התחושה שלו במשחק.

יש איזון שצריך להשיג בין כמות המוקדים לידיות. אם יש יותר מדי ידיות עם מוקדים שונים, אין תחושה אחידה – ותחושה זה התוצר העיקרי של מוקדים, כפי שאראה בהמשך. אם בסצנה אחת יש יותר מדי ידיות עם אותו המוקד, הסצנה עלולה להפוך להעתק ישיר של המוקד – לאו דווקא דבר רע, אבל אם לא כיוונתם לזה, פספסתם. אם אין מוקד-על תמיד יימצאו פרטים שלא יהיה להם מוקד, ואם יש מוקד על ואין מוקד לכל ידית, מוקד-העל עלול לבלוע את אווירת המשחק לכדי העתק מלא.

כמובן ששימוש במוקד גם דורש הכנה מראש. אם המוקד הוא שיר, כדאי שהשחקנים ישמעו אותו לפחות פעם אחת לפני\במהלך משיכת הידית, ועדיף שיכירו אותו בע"פ, בדיוק כמו שאם הידית הזו מבוססת על תמונה מסוימת, כדאי שהיא תהיה מול עיני השחקנים בזמן שהם מטלטלים את הידית, כי אחרת, הם פשוט לא יבינו למה המשיכה בידית הזו הביאה לתוצאה הזו. הם אולי יסמכו עליך כמנחה שעשית את הבחירה הנכונה, אבל זה לא מספיק.

אז לסיכום – מוקד הוא כלי להעלאת אסוציאציות. הוא מספק תשובה כללית להרבה שאלות קטנות ומאפשר למנחה כלי למצוא תשובה לשאלות עליהן כרגע אין לו תשובה. שימוש במוקד דורש הבהרת הקשרים האסוציאטיביים והכרתו, במיוחד על ידי המנחה וגם על ידי השחקנים.

עברו חלפו להם שבועיים ובתוכם פסח (שולי), חופשת סמסטר (פחות שולי), ביגור (מגה-דיג'יגדל-כמעט-ולא-שולי) והופעות 15 שנה לאיש שראה הכל (אומגממשלאשולי!!!). ובשבועיים שחלפו לא התעצלנו! חלילה, חלילה.

פתחנו עם הפרק האחרון בסדרת "הצוות המובחר", ולחובבי הסדרה, אל יאוש – יש סוגשל המשכים. לאחר מכאן, כהכנה לביגור, גיל הציג נפיחה מעוררת מחלוקת. ולאחר מכן ביגור, ולאחר מכן -שבוע שלם של כתיבה, ובה מבול של סיכומי ביגור ע"י רוב כותבינו האהובים.

ובשבועיים הקרובים, נחזור ללוח שידורינו הרגיל, עם שלל הגיגים על משחקים ותפקידים, ואפילו לא מילה אחת על רוקפור.

ויפה שעה אחת קודם.

1. יש כתיבה ויש כתיבה

עדיף משחק שכתבתי שלוש שעות לפני ההרצה מזה שהוכן מראש, אם, נניח, עברתי על רשימת השחקנים והחלטתי שהמשחק שהוכן מראש לא מתאים. בנוסף, אין כמו משחקים שאני כתבתי – מאוד סביר שאפספס ניואנסים במשחקים שאחרים כתבו, גם אם ראיתי אותם מורצים בעבר.

2. אני לא יודע לכתוב שיטות

יותר מזה, אני לא יודע לנחש מתי השחקנים יבינו את השיטה או לא. לא שאני לרגע רומז שגורודין צודק בכל טענותיו כלפי שיטות אינדי, אבל זו הייתה הטבילה השנייה שלי בתחום, ואת הלקח למדתי – אם אני חייב שיטה במשחק, אז שיטה מוכרת ועדיף ק'20 פשוט. לא לחשוב לבד, לא להיות יצירתי.

3. מטרה חשובה מאמצעים

זה לא משנה מה אני יכול לעשות, אם אני לא יודע מה אני רוצה לעשות. כשחקן, אני מאוד מפונק בקטע הזה – אם אני לא יודע מה אני אמור לעשות במשחק, יש שתי אפשרויות – או שאהיה ברוגז, או אעשה את מה שבא לי ולעזאזל תכנוני המנחה.

4. ניסיון משפר משחק

אחת מהדרכים הכי טובות להתכונן למשחק הוא לשחק בו כמה שנים קודם, ועדיף שבדיוק את אותה הדמות.

5. המסביב לא מעניין

מלבד לגיא פלאוט, ביגור זה למשחקים. אם אכפת לי מהדברים מסביב, זה רק יפגע לי בכיף.

למרות הנטייה שלי להנחות, פה ושם יוצא לי לשחק. מכיוון שאני לא כזה שחקן מוצלח החוויה לרוב סתמית, בשבילי, אבל עדיין, אלה זכרונות ממשחקים כמו זה שגורמים לי לחזור ולשחק.

אה, ורגע של הסתייגות: אני לא באמת בטוח שזה המשחק הכי טוב בו שיחקתי. אני כן בטוח שזה המשחק שהכי נהניתי לשחק בו. אני יודע שלחלקכם ההבדל הזה משמעותי. חלקכם מוזרים.

השנה הייתה, כנראה, אי שם בתחילת שנות האלפיים, מה ששם אותי כדרדק עם פלוס-מינוס 18 שנים ברקורד. הכנס הוא דמון-קון של חברת 23 ואני נרשם להנחות את הרפתקת מרוצללים שסופקה. אין מספיק שחקנים, אז אני מקופל למשחק אחר. "לינקולן מתהפך בקברו", מריץ – שמואל קרן.

תקציר המשחק פשוט – הדמויות הן חמישה אנשים מוכשרים\יפים\מוצלחים שמוזמנים למועדון. במועדון הם מגלים שהם הוזמנו על ידי ערפדים, שממהרים לטבוח במבלים. סצנה ראשונה – פעולה, לברוח מהמועדון, דם בכל מקום, אנשים בורחים, צורחים – עשרים דקות, בערך, ואנחנו נתפסים. מערפדים את הדמויות, סצנה דרמה בה הדמויות מתעוררות מורעבות ושותות ילדה קטנה, ואז הן עולות למכירה פומבית בפני אדוני-ערפדים כלשהם. עוד סצנה קצרה, ואנחנו בורחים. שעה מרדף פעלתני, עם כל השטויות של עולם האפילה הישן – ערפדים שמשתנים לחיות, כוחות שלנו לא ברור מה הם עושים ואיך, ואנו נתפסים.

ונהרגים. סוף המשחק. בערך שלוש שעות, כולל הכל. אין לי שום מושג מי היו השחקנים האחרים. אני בקושי זוכר מה עשו הדמויות האחרות. אני זוכר שהיה מעט מאוד קשר בין הדמויות. מעט מאוד משחק קבוצתי. ואני זוכר שנהניתי מאוד. במחשבה לאחור, אני לא בטוח שכך המשחק היה מתוכנן לרוץ, אבל לא נורא. העיקר שנהניתי.

מרכז המשחק היה שתי סצנות הפעולה – הפותחת והסוגרת. אלה לא היו סצנות מפוצצות מדי – בראשונה משחקים אנשים ממוצעים, בלי כוחות, בתוך המון אדם. בשנייה אמנם משחקים ערפדים, עם הכוחות של עולם האפילה הישן, אבל מתמודדים מול כוחות משמעותית יותר חזקים, ולא באמת ברור מה ניתן לעשות. שתי סצנות שהיו אבודות מראש, אבל הוצגו כבעלות תקווה לאורך כל הדרך – בבריחה מהמועדון, אלה שהצליחו להגיע למסדרון היציאה היו צריכים להעיף את שאר ההמון מהדרך, והמנחה כל הזמן פירט כמה מרחק עוד נותר, כמה אנשים בינינו לבין הדלת. את זה שהדלת הייתה נעולה מבחוץ, לא ידענו. זה היה ברור מאליו, וזה היה הדבר שהתעלמנו ממנו לחלוטין. כנ"ל בבריחה בסוף – ברחנו מארגון ערפדים מאורגן, עם יותר אנשים, יותר כוחות ויותר ניסיון. לנו לא היה מושג מי אנחנו, מה אנחנו יכולים לעשות, והיינו מורעבים. ברור היה שנתפס. בכל זאת, ניסינו. ניסינו, נתפסנו, ונהרגנו.

חוץ מאחד. אחד הצליח לברוח – ברח אל תוך הים. אחד ניצח, מספיק בשביל כולם.

זה היה אחד מהמשחקים הכי בסיסיים בהם שיחקתי. מעט סצנות משמעותיות, כמעט בלי משחק דמות עמוק, כמעט בלי אינטראקציה קבוצתית. זה היה המשחק הכי מוצלח בו שיחקתי, כי הוא התיישב ישר על שני רגשות בסיסיים – פחד ותקווה – וסחט אותם עד תום. היינו השחקנים נגד המנחה, נגד הסוף הידוע מראש, נגד ההפסד הבלתי נמנע – ואחד מאיתנו ניצח, בסוף.

התרגשו ושמחו, כי החל מהשבוע, משחק בתאוריה חוזר לעונה כלשהי במספר!

ובעונה הנוכחית, אנו מקווים לעדכונים קבועים – כל שני ורביעי, ואולי מדי פעם איזה ממתק-קישור ביום שישי וכמובן שסיכומי שבועיים פעם בפרק זמן כלשהו שאולי באמת יהיה שבועיים. הכותבים הנמרצים שלנו הכינו עשרות כתבות שרק ממתינות להתפרסם, ומהמעט שעברתי עליהן, נראה שיופיעו דברים שעד כה לא הופיעו בבלוג הזה.

כרגיל, אתם יותר ממוזמנים לכתוב כאן בקשות, הערות, מענות וטענות – אבל הכי חשוב, צהלות.

אחת מהתוספות החשובות להנחיה שלמדתי בשנים האחרונות היא השימוש במוזיקה. אני ממש לא מומחה בנושא, אז קחו את מה שאני מציין כאן בערבון מוגבל, אבל הטיפים האלו צריכים לתת לכם התחלה ראויה בניסיון למצוא את סגנון ההנחיה עם מוזיקה האישי שלכם. להמשיך לקרוא ←

בהמשך לזה, בלי התהליך, רק הפרטים.

להמשיך לקרוא ←