על אודות טאי דיבון

פמיניסט, באפיסט, ברוני ומנחה משחקי תפקידים מאז 2005. לוקח חלק בלאר"פ הגדול בישראל, ומשרת גם כסוכן מיוחד של אטלס. אוהב דרמה, אווירה ושהשחקניות ממציאים את העלילה.

סוגים של ריאליזם

נתקלתי לאחרונה בדיון במשפט "דמויות השחקנים אינן מרכז העולם, זה יותר ריאליסטי". אני אוהב את המשפט הזה, יש בו משהו נורא מעניין, נורא חכם, ויש חן מסוים בניסוח שלו. אבל הוא מזכיר לי משהו שאני נתקל בו לא מעט בשיטוטי בקהילות האינטרנטיות והפיסיות השונות: יש הרבה בלבול בשימוש במונח "ריאליזם".

אתם מבינים, יש הרבה סוגים שונים של ריאליזם, מספיק כדי להפוך את הריאליזם למושג חמקמק. בתקווה, ההבחנה שתוצע פה תסייע מעט לכל אלה שמנסים להבין לאיזה סוג של ריאליזם הם מכוונים, ואולי אפילו תעזור לפתור דיונים בסגנון לפני שיגיעו לדם ואש ותימרות עשן. להמשיך לקרוא

כשאני אומר "יער אנגלי"

גם הפוסט הזה, כמו הרבה פוסטים אחרים שלי, התחיל בשחקן. התאריך היה העשרים ושניים באוקטובר, השעה הייתה שעת צהריים. העברתי שאלון אנונימי בקרב השחקנים שלי, מתוך תקווה לקבל ביקורת אמיתית ובונה שתעזור לי להשתפר כמנחה. בין השאלות היו גם שלוש שראיתי כמשלימות זו את זו: יכולת התיאור, היכולת לשחק נאפסים, ועד כמה העולם מרגיש חי. אצל רוב העונים (מספר מכובד, בהתחשב בארבע קבוצות נוכחיות) הייתה התאמה בין שתי השאלות הראשונות לבין השלישית. אצל שחקן אחד הייתה חוסר התאמה גורפת. הוא נתן לי ציון מקסימלי על התיאור ועל הנאפסים, וציון כמעט מינימלי על העולם.

התשובות העלו אצלי שאלה: מה גורם לעולם לקרום עור וגידים במוחות השחקנים שלי? מה גורם להם להצליח לדמיין עולם חי ונושם, או לדמיין שבאמת יש שם עולם?

מהר מאוד היה לי ברור שהעסק מעט מורכב יותר ממה שחשבתי בהתחלה. תיאורים וגילום נאפסים הם חלק מהעניין, אבל… הם פועלים במישור מעט אחר.

לפני כמה שבועות גיל רן הציג טרמינולוגיה שמבחינה בין כמה סוגים של מרחבים מדומיינים. שני דברים התבררו לי באופן מיידי: האחד הוא שהטרמינולוגיה הזו הרבה יותר מוצלחת מהסקנדינבית שהכרתי להבחנה שאני מחפש. השני היה שזו ככל הנראה נקודה טובה להתחיל בה. להמשיך לקרוא

מכתב לשחקן

שחקן יקר,  אנחנו אמנם עוד לא מכירים, אבל את השעות הקרובות אנחנו עומדים לבלות אחד עם השני, משחקים משחק תפקידים. אני יודע שסיפרו לך שכל האחריות היא של המנחה, אבל בבקשה, תעזור לי להפוך את המשחק לטוב יותר, תביע את דעתך, תשתתף, תדבר, תציע.

מצד שני, בבקשה תסמוך עלי. לפעמים, אני באמת יודע מה טוב בשבילך. לפעמים, דווקא מפני שאני מודע יותר לאלמנטים השונים במשחק, אני יכול לספק חוויה טובה יותר, שלמה יותר, זכירה יותר.

אבל שחקן, בבקשה, תדע לפנות את הבמה מדי פעם לא רק לי, אלא גם לחבריך שיושבים מסביב לשולחן. תן להם את הזרקור מדי פעם, עזור להם להתבלט, להמציא, לחוות. היה מוכן לפעמים, רק לפעמים, לתת להם להיראות מרשימים יותר ממך. להמשיך לקרוא

דברים שלמדתי באייקון 2014: מטרה לא מגדירה לי דרך

אייקון, שעת ערב מוקדמת. אני וחבר יוצאים מפאנל. הוא מחזיק פטיש גדול, אני חובש כובע של חדת קרן. "אתה יודע?" אני פותח, "הדוברים בפאנל ממש הולכים יד ביד עם עקרונות החס"א".

הוא: "אתה יכול להסביר לי מה זה חס"א?"

מסביר בקצרה.

הוא: "נגיד לרגע שאתה באמת מאמין בחס"א, איפה אתה נמצא על הסרגל?"

אני: "כנראה בין חוויה לבין סיפור."

הוא: "גם אני."

אייקון נגמר לו, קשה להאמין. שלושה ימים של שכרון חושים, אינספור אירועים, ופעילות עד הרגע האחרון כבר בעבר. הדיכאון של אחרי הכנס כבר לא קיים גם כן. ואני שקוע במחשבות. מה למדתי בכנס?

היו הרבה דברים שאייקון הזכיר לי, אבל כשאני חושב על השיחה הזו, שיחה קצרה וקטנה של אחרי פאנל מאכזב, אני מוצא את השיעור שלמדתי באייקון. שיעור קטן, כנראה שאפילו לא חדשני, ועם זאת מחשבה שהופכת לשיעור. להמשיך לקרוא

טירוף יפהפה

בעוונותיי, אני מנחה בעיקר אימה. במשך שנים חיפשתי את הגביע הקדוש: מפלצת שתפחיד באמת את השחקנים שלי. ניתחתי סרטים וספרים, קראתי גם כמה מאמרים. מדי פעם הייתי מצליח, לעיתים קרובות יותר הייתי נכשל. התשובה, למרבה הפלא, הגיעה דווקא מהמשחק Changeling: the Lost, או לפחות מהכריכה שלו.

אתם מבינים, על הכריכה הקדמית, בפונט מעוצב, כתוב "משחק של טירוף יפהפה." זו דרך נהדרת לתאר את החוויה ש-Changeling מכוון אליה (לא שהוא תמיד קולע). וזה גרם לי לחשוב.

מהו טירוף יפהפה? יופי הוא דבר חיובי, מושך, משהו שכולנו רוצים. יופי הוא פיתוי: יש משהו פרימיטיבי שמושך אותנו אליו. כמו פרי עץ הדעת – שנאמר עליו כִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם – הפיתוי מוביל אנשים טובים לבצע מעשים רעים.

טירוף, לעומת זאת, הוא דבר שלילי. טירוף הוא משהו שאנחנו לא מבינים, ולכן הוא מפחיד אותנו, גורם לנו לחשוש, ולנסות להבין אותו למרות הכל, מתוך אמונה שכך נוכל להביס אותו. אבל גם בטירוף יש משהו מושך, משהו מסתורי ומסקרן.

בעקבות התובנה הזו, ניסיתי לעבור על מפלצות שאני מכיר מסיפורי וספרי אימה, מסרטים ומסדרות, ולנסות לבדוק מי מהם עומדים בשני התנאים האלה – יופי וטירוף, משיכה ואימה. גיליתי שכמעט כל היצורים שהפחידו אותי אכן קיימו את שני התנאים. דרקולה, ג'קיל והייד, השטן ב"מגרש השדים", קתולהו בכבודו ובעצמו: בכולם יש יופי לצד טירוף. להמשיך לקרוא