שולחני ישראלי: דלתא גרין בשלושה טעמים

בשנה האחרונה התחלנו, בקהילת התיאוריה הישראלית, לדבר על המושג "שולחני ישראלי" כשם לסוגה מסוימת של משחקי תפקידים חד-פעמיים שצמחה בישראל בסוף שנות ה-90 (ואפילו הוקדש לה כנס משלה ביוני השנה). דיברנו הרבה על מה ההגדרה של שולחני ישראלי – משחק שמשלב דגש אינטנסיבי על המשחק כחוויה סגורה ומוגדרת היטב שנוכחת בכל חלקיו של המשחק יחד עם סגנון הנחיה שמתבסס על הנחיה טוטאלית ותשומת לב מוקפדת לכל חלקי המשחק. עדיין יש על מה לדבר – בהחלט לא סיימנו להגדיר בצורה מיטבית את הסוגה הזו – אבל חשבתי בינתיים לנסות להדגים איך שולחני ישראלי שונה ממשחקים אחרים דרך שלוש הרפתקאות דלתא גרין שקראתי לאחרונה.

אני לא אספיילר את ההרפתקאות, כמובן, למי שחושש – לכל היותר אני אציג את המסגרת הכללית שלהן, בלי לפרט הרבה מעבר. אבל מי שרוצה יכול לקרוא שתיים מהן כבר עכשיו – ואת השלישית בכנס ביגור הקרוב. ההרפתקה הראשונה היא night floors, הרפתקה של דניס דטווילר משנת 1997 שזמינה באופן חופשי ברשת (זהירות, PDF), ותורץ בגרסה מעודכנת וישראלית בביגור 2017; ההרפתקה השניה היא The Star Chamber, שכתב גרג סטולזי ב-2016 וזמינה כיום לרכישה (יש לציין שהייתי חלק מתהליך הפלייטסטינג שלה); וההרפתקה השלישית היא ההרפתקה The Killing Times שנכתבה על ידי יוסי גורביץ ושוכתבה על ידי גיל רן, ותהיה חלק מאוגדן הקלאסיקות 2 שיצא בביגור הקרוב.

חשוב גם להסביר מראש איך אמור להיראות משחק דלתא גרין "סטנדרטי". בגדול, אמורה להיות בעיה כלשהי שמערבת עיסוק של אנשים בדברים על-טבעיים נוראיים; סוכנים של דלתא גרין נשלחים לטפל בבעיה הזו; והם מטפלים בבעיה הזו ונחשפים לאימה על-טבעית וזוועות אנושיות בדרך. אלה משחקי חקירה עם אלמנט חזק של אימה, שכוללים את הציפיה שהדמויות יטפלו בבעיה ולא רק יברחו ממנה.

שלושת המשחקים שאסקור כאן הם משחקים טובים – הביקורות משבחות אותם, השחקנים מספרים עליהם בהתלהבות, ובאופן כללי הם נתפסים כ-exemplars בנוגע ל"איך כותבים משחק דלתא גרין". אך עם זאת, שלושתם כתובים מאד שונה זה מזה, וגם אם יכול להיות שהמטרות של שלושת כותבי המשחקים היו דומות, ההבדלים באופן הכתיבה מובילים לתוצאות שונות מאד – וחשוב לציין שכל אחד מהמשחקים היה יכול להיכתב באופן שדומה יותר לאחד מהאחרים, ולהביא לתוצאה שונה. אני מאמין שההשוואה הזו תאפשר לנו לראות את הייחוד של משחקי השולחני הישראלי, ונקודת החוזק המרכזית שלהם, תוך כדי שנקודת ההשוואה שלנו היא לא משחקים בינוניים – אלא משחקים טובים מאד, אבל שונים. להמשיך לקרוא

מה זו בעצם עלילה במשחקי תפקידים

יש ארבע תשובות שונות לשאלה הזו, לפחות; וזו בעיה. כי אם אנחנו נתחיל לדבר במונחים של עלילה-בכוח ועלילה-בפועל ועלילה-בדיעבד ולא יודע מה – אנחנו נאבד את הקשב שלכם ואת המטרה שלי. אז בואו נתחיל מהמטרה שלי:
המטרה שלי היא לחזק את היכולת של המנחה של משחק ספציפי, בעיקר קמפיין, לייצר משחק תפקידים טוב יותר, דרך זה שהוא עובד עם מנגנונים שקורים בהכרח אצל השחקנים שלו.

כדי לעשות את זה, אני רוצה לעזור לכם, המנחים, להביט טוב יותר בעבודה שאתם עושים ולראות למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים עלילה. יכול להיות שמה שאני מדבר עליו כשאני אומר עלילה אתם קוראים לו "לכתוב את המשחק" ויכול להיות שמה שאתם מתכוונים אליו כשאתם אומרים עלילה אתם מתכוונים "פעולות של הדמויות במשחק", וזה בסדר; זה לא משנה; רק התוצאה הסופית משנה. בסוף, לא משנה באיזו מילה או ביטוי אתם משתמשים עבור כל דבר, משנה איך אתם עובדים עם הדברים השונים. משנה שתכירו בכך שיש כאן כמה דברים שונים אחד מהשני ושאחד מהם, הציפייה למבנה עלילתי, הוא בלתי נמנע. הוא הכרחי. אתם לא יכולים להתעלם ממנו, אתם מקסימום יכולים לא לשרת אותו, לעוות אותו, לתסכל אותו, ולהתמודד עם התוצאות.
להמשיך לקרוא

חגי מסכם את ביגור 2016 | איך אני מנחה משחקים

ביגור 2016 היה מעולה. לא רק שהיו המון משחקים מעולים ואפילו יצא לי לשחק באחד, לא רק שיצא לאור אוגדן הרפתקאות מעולה בכנס, לא רק שהיה מה לעשות מסביב לשעון ואנשים פשוט הסתובבו עם חיוך על הפנים – בנוסף לכל זה, זה בעצם הביגור שבו למדתי הכי הרבה על הנחיית משחקים חד פעמיים.

אני מנחה כבר 15 שנה בערך. בתחילת הדרך כמנחה הנחיתי בכנסים די הרבה – לפחות 3 משחקים בכל אחד מכנסי ביגור הראשונים שלי ובפסטיבל אייקון, פחות או יותר עד 2009. בערך אז הפסקתי להנחות בכנסים כמעט לגמרי, מלבד הבלחות פה ושם, וחזרתי להנחות באופן סדיר רק בגיבורים 2014. זה בעצם אומר שהייתי צריך ללמוד בשנתיים האחרונות, כמעט מאפס, איך מנחים משחקי תפקידים חד פעמיים. ולמרות לא מעט משחקים שהנחיתי מאז – נראה לי שלמדתי הכי הרבה על צורת ההנחיה שלי בביגור הזה, דרך ההשתתפות שלי (בפעם השלישית) בתחרות "הנחיה אולימפית" ודרך שני המשחקים שכתבתי והכנתי לכנס. הנה מה שלמדתי. להמשיך לקרוא

בואו נדבר על עלילה

אנחנו מדברים הרבה על עלילה. אפילו יש לנו תגית מיוחדת לזה כאן בבלוג. אבל בלא מעט דיונים, אנחנו מבינים שעלילה במשחקי תפקידים היא מושג קצת יותר בעייתי מהמושגים המקבילים במדיות אחרות – כי הרי בניגוד לעלילה של סרט, או של סדרת טלוויזיה, או של כל מדיה אחרת, מה שאנחנו בדרך כלל מדברים עליו כ"עלילה" במשחקים לא נכתב מראש ונצרך כתוצר מוכן. במידה וזה כן המצב – מנחה יוצר עלילה מוכנה מראש והשחקנים רק עוברים דרכה ללא יכולת להשפיע עליה – אנחנו נקרא לזה הסללה ובדרך כלל נתייחס לזה כהנחיה לא טובה. במצב שבו השחקנים אמורים לשחק דמויות שהן סוכנות חופשיות במרחב המדומיין, העלילה אמורה להיות לכל היותר התוצר של הפעולות שלהם, ולא משהו שמוכתב מראש. ההבדל הזה בין משחקי תפקידים למדיות אחרות דורש מאיתנו להגדיר מה זו עלילה במשחקי תפקידים. להמשיך לקרוא

גלידה מנצחת לא מחליפים, או למה צריך להריץ משחק יותר מפעם אחת

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אחרי שקראתי את מה שאורטל טל כתבה כאן. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כל כך לא הסכמתי עם דברים נכונים.

לכן, באופן טבעי, את התנגדותי הנחרצת למה שנאמר שם אפתח בהסכמה מלאה. אני מסכים, משחק לא טוב יכול להשתפר אם מריצים אותו עוד פעם. משחק שהעולם, הדמויות או העלילה שלו לא מספיק מגובשים, יכול להרוויח מזה. העולם יתעבה, הדמויות יעמיקו, והעלילה תתגבש. מצד שני, משחק שהעולם, הדמויות והעלילה שלו לא מספיק מגובשים, יכול להרוויח מגיבוש טוב יותר של העולם, הדמויות והעלילה שלו מראש. לא?

"אבל", אני שומע אתכם תוהים, "אם עוד לא הרצתי את המשחק – איך אדע?" ובכן, מזל גדול שלנו שהבלוג הזה קיים כבר זמן מה, ואנשים כתבו בו דברים חכמים. אחת הדרכים הטובות ביותר לדעת מראש מה במשחק שלכם דורש עבודה, היא לעשות את המסלול הקריטי של איתי גרייף. ככה גם המשחק שלכם מרוויח, וגם אתם לא מריצים משחק לא מגובש. פעמיים כי טוב! להמשיך לקרוא

איך אני כותב משחק

אחת השאלות הנפוצות שאני מקבל ממנחים מתחילים היא איך לכתוב משחק. אין דרך אחת שמתאימה לכולם, בעיקר בגלל המטרה של כתיבת משחק:

המטרה של כתיבת המשחק היא לספק למנחה את מה שהיא תצטרך בזמן המשחק.

זה נשמע קצת טאטולוגי, אבל זה לא. זה אומר שמה שהמנחה לא תצטרך בזמן המשחק, אין טעם לכתוב. בנוסף, מה שכותבים מראש הוא חומר עזר להנחייה, ולא המשחק עצמו. לצורך הנוחות אני ארשום כאן שכותבים משחק, אבל תמיד הכוונה היא שכותבים את חומר העזר למשחק. כיוון שאנשים שונים מנחים אחרת, הם יצטרכו דברים אחרים, וצריכים להכין דברים אחרים. זה גם אומר שמשחק שרוצים לפרסם (ושמנחים אחרים יריצו) צריך להיות כתוב אחרת מאשר משחק להרצה עצמית. אני אדגים את הדרך שבה אני כותב משחקים להרצה עצמית, ואת הסיבות לזה, במטרה לסייע למנחים אחרים למצוא תהליך כתיבה שמתאים להם. אני אכתוב כאן משחק חד פעמי, כי הכי קל לדבר על הכתיבה שלהם.

להמשיך לקרוא

פעם שלישית גלידה או למה צריך להריץ משחק יותר מפעם אחת

התחלתי לחשוב על הפוסט הזה אחרי לארפ מדע בדיוני בשם ״הרמוניה דוממת״. כתבתי פוסט ארוך בפייסבוק על הלארפ הזה, אבל דבר אחד מאד בלט בו: ללארפ הזה היו שלוש הרצות. חלק מהשחקנים של ההרצה הראשונה היו בהרצה השלישית ולא הפסיקו להתפעל מהשוני בין ההרצות והשיפורים שהתווספו למשחק ותרמו לחוויה.

בנוסף, יש משחק שולחני שכתבתי בשם ״כלואים במכרה״ שאותו כבר הרצתי כמה פעמים. בפעם הראשונה הרצתי למנהל פסטיבל אייקון וקבוצת שחקנים שנבחרו בקפידה, על מנת להכיר לו את החוויה של משחק תפקידים שולחני. בפעם השנייה הרצתי את המשחק ב״משתה הגמדים 2: מהיר וחפרני״. החלטתי להגיש את המשחק גם לכנס ״ביגור״ ובמקביל נוצרה עוד קבוצה שתחווה את המשחק לפני הכנס.

״כלואים במכרה״ הוא הפעם הראשונה שאני מריצה משחק יותר מפעם אחת, והחוויה הזו (כמנחה) יחד עם החוויה מ"הרמוניה דוממת" (כשחקנית) גרמו לי להבין את החשיבות של הרצת משחק יותר מפעם אחת. מצאתי כמה נקודות שבהן משתפר המשחק בהרצה שניה או יותר, שיוכלו להדגים לכם למה כדאי להריץ יותר מפעם אחת:

א. עיבוי העולם

כאשר מריצים משחק יותר מפעם אחת, העולם קורם עור וגידים. אם בהרצה הראשונה היה לי דב״ש, מנהל המשמרת של הגמדים, אבל הוא לא היה דמות  משמעותית במיוחד, בהרצה השלישית הוא אחראי באופן אישי לכל אחד מהגמדים האחרים וכולם קשורים אליו. פתאום התפתחו קשרים בין הדמויות לדב"שים שלא היו שם קודם.

ב. עיבוי הדמויות

הדמויות הופכות לעגולות יותר. אם בהרצה הראשונה היתה לי דמות שתוארה בדף הדמות בעיקר כ״נבונה, רוצה עתיד טוב לילדיה״ וראיתי שבהרצות הראשונות השחקן מתקשה עם התיאורים הללו, כי בניגוד לדמויות האחרות הם היו פחות קלים למשחק, בהרצה השלישית לדמות הזו התווספו מניעים שקשרו אותה לדמויות האחרות.

ג. עיבוי העלילה

העלילה מתפתחת ומסתעפת, בעיקר כתוצאה מההרצות קודמות ורעיונות שעלו לי אחרי האינטראקציה עם השחקנים. אורי ליפשיץ תמיד אומר: ״שחקנים לא ישחקו את המשחק כמו שכתבת אותו.״ זה נכון. פעמים רבות אני משתמשת בתופעה הזו על מנת ליצור קשרים והקשרים בעלילה שלא היו קיימים שם קודם. עלילת המשחק המרכזית לא משתנה, אבל מתווספות לה עלילות צד שנוצרו מדברים שקרו בהרצות קודמות או מהצעות לשיפור שקיבלתי מהשחקנים. למשל, דמויות מסויימות מקבלות מטרות נוספות, שלא קשורות בהכרח לעלילה הראשית, אלא יותר לדמות המסויימת הזו.


 

כל נקודות השיפור הללו חשובות, אבל אני לא מגיעה אליהן יש מאין. עשיתי לעצמי מנהג, אחרי הרצה של המשחק, לשלוח רשימת שאלות לשחקנים, על מנת שאוכל לקבל את המשוב שלהם בצורה שאוכל לשפר את המשחק.

אני מתחילה בכך שאני מבקשת לשמוע על החוויה הכללית שלהם, ואז אני מציגה להם רשימת שאלות. גם רשימת השאלות השתנתה והשתכללה מהרצה להרצה, כי גיליתי על אילו נקודות אני רוצה לשים דגש במשוב.

הנה רשימת השאלות:

  1. ממה הכי נהנית במשחק?
  2. ממה הכי פחות נהנית במשחק?
  3. מה חשבת על הקצב של המשחק?
  4. מה היית עושה אחרת?
  5. מה חשבת על הדמות שלך?
  6. מה חשבת על הדמויות האחרות?
  7. מה חשבת על הדב"שים?
  8. מה חשבת על הקרבות ואופן הניהול שלהם?
  9. נקודות טובות לשימור לפעם הבאה
  10. נקודות שזקוקות לשיפור או אפילו להסרה מהמשחק

רוב השחקנים עונים ברמה כזו או אחרת של פירוט ופעמים רבות אני מקבלת הארה על נקודות שבכלל לא ידעתי שהן קיימות. החוויה של השחקן ושל המנחה שונה כל כך בהרצה של משחק, ושונה גם בין שחקן לשחקן, כך שנקודת המבט של השחקנים תורמת רבות לשיפור של המשחק.


 

אני מאמינה שהרצה חוזרת של המשחק, בנוסף לכך שהיא משפרת את המשחק עצמו, גם משפרת אותי כמנחה. לאלתר משחקים זה מה שאני טובה בו. לבנות משחק שישרוד הרצה נוספת, בלי לשעמם אותי, בלי להיות צפוי, בלי לאבד את הרעננות ההתחלתית שלו, זה אתגר שעוד לא עמדתי בו.

אני מאמינה שמנחה צריכה לאתגר את עצמה בתחומים שקשים לה ולכן, אם כתבתם משחק שאתם אוהבים, נסו להריץ אותו יותר מפעם אחת. נסו לקבל פידבקים לשימור ולשיפור מהשחקנים. נסו ללמוד על עצמכם ועל המשחק בצורה עמוקה יותר. אני יכולה להבטיח לכם שזו חוויה שרק תרוויחו ממנה.

אני מזמינה אתכם להריץ בעצמכם משחקים ״ישנים״ שלכם בביגור ולהריץ משחקים חדשים לפחות פעמיים לפני שאתם מגיעים איתם לכנס. זה ישתלם.

אני גם מזמינה אתכם ל״כלואים במכרה״ בביגור. זה משחק טוב. בעזרתכם הוא ישתפר.

היופי שבאקראיות

המנחה הממוצע משקיע הרבה מאד זמן בתכנון מדוקדק: בהכנה של אירועים, דמויות, מפגשים, עלילות ודברים נוספים שיקרו במהלך מפגשי משחק. אל תוך הרשת המתוכננת הזו נכנסים השחקנים, שביחד עם גורמים אקראיים בשיטת המשחק מכניסים הרבה הפתעות אל תוך מה שקורה. אבל לפעמים, האקראיות הזו יכולה לשחק לא רק את התפקיד של "הפתעות שמשנות את התכניות של המנחה", אלא הרבה יותר: בפוסט הזה אציג כמה דוגמאות לדרכים שבה אקראיות יכולה ליצור משחק תפקידים מרתק הרבה יותר, מעבר לגלגולי הקוביה הרגילים. להמשיך לקרוא

מסתורין במקום תעלומות

להמציא שאלות מעניינות זה קל. לענות עליהן בצורה מעניינת – זה כבר כמעט בלתי אפשרי.

ניקח למשל את תחום הפשע. קל מאוד (וכיף מאוד!) להמציא זירת פשע בלתי-אפשרית, כזאת שתבלבל  אפילו את הבלש המיומן ביותר. תנסו את זה בעצמכם – זה לא דורש יותר מכמה שניות. (למשל… הגופה התגלתה באמבטיה מלאה בדם של כלבים. לקורבן לא היו כלבים. המוות היה כתוצאה של שבץ מוחי.) לא רק שזה קל, גם תגלו שהסיטואציה שהמצאתם היא מסקרנת מאוד, והייתם רוצים לשמוע עליה עוד, ובעיקר לגלות את הפיתרון למצב המסתורי.

הרצון לקבל פיתרון לחידה הוא יצרי וחזק. בתור קהל אנחנו מוכנים ללכת רחוק מאוד עם יצירה מסוימת, אפילו אם היא באיכות מפוקפקת, כדי לקבל את הסיפוק הזה – ויסכימו איתי צופי ״אבודים״. אז איך זה שהתשובה עצמה בדרך כלל מאכזבת אותנו?

להמשיך לקרוא

המסלול הקריטי

נגיד שאת ניגשת לתכנן משחק – מערכה או משחק חד פעמי.

כבר בנקודה הזו, הרבה מאוד מנחים שונים זה מזה בצורה שבה הם ניגשים לתכנן משחק. היה לי מנחה, למשל, שהיה מתחיל מסצינת הסיום, ואז מנסה להגיע אליה. יש משחקים, בעיקר שהייתי צעיר, שהייתי מתחיל מלצייר מפת מבוך, מאולתרת לגמרי, ורק אז ממלא אותה בפרטים – ולפעמים העלילה הייתה עולה מתיאורי החדרים במבוך, ולפעמים לא… אולי מתחילים ממסגרת ("אני צריך לכתוב סשמ"ק; אני צריך לכתוב משחק חד פעמי; אני צריך לכתוב משחק היכרות") ואולי מתחילים מרעיון ("מה אם הדמויות הן כולן שיבוטים שנשלחים להרוג את היוצר שלהם, ובדרך הם הורגים את האני המקורי שלהם?" או "מה אם הדמויות הן כולן רובוטים סופר גיבורים שנלחמים בגורילה ענקית עם 4 ידיים ובסוף יש טו'יסט מפתיע בעלילה שהבונה שלהם הוא הנבל?")

בהנחה שלא סיימת לכתוב את המשחק חצי שעה אחרי שהסבב התחיל או שבועיים אחרי שהקמפיין נגמר, מתישהו לפני שאת אמורה להריץ המשחק "כתוב", עבור מובן כלשהו של "כתוב". יכול להיות שיש לך רשימה של סצינות, ויכול להיות שיש לך רשימה של אובייקטים, ויכול להיות שיש לך רשימה של מילים על דף וכוונה מלאה לאלתר על בסיס הדף הזה (אולי את איתמר; הכול אפשרי).

בכל מקרה, מה שאני מדבר עליו הוא כלי אחד לשיפור המשחק שלך שאת יכולה להשתמש בו בנקודה הזו: המסלול הקריטי. בסוף ההליכה במסלול, המשחק שלך ברור יותר, הדוק יותר, וסיפורית טוב יותר. לכן כדאי לך להשתמש בו. להמשיך לקרוא