מסילה קטלנית 4

ילדות וילדים,
בשום אופן, בחיים,
אל תלכו לאפריקה,
או לקבוצת התמיכה למנחים.

בקבוצת התמיכה למנחים, אין שחקנים.
בקבוצת התמיכה למנחים, אין רחמים, ואין דמעות.
בקבוצת התמיכה למנחים, אין לב, רק ניבים, ציפוריניים ודם.
בקבוצת התמיכה למנחים, הורגים דמויות.

״יש לי שחקן. השחקן השקיע בדמות שלו, מן הסתם… הדמות צריכה למות … מה עושים?״

כך שאל מנחה בקבוצת התמיכה למנחים, ששמו שמור במערכת מהסיבות המובנות. השאלה נשאלה במקור לגבי קמפיינים, אבל בזה אני מבין פחות. אז כמיטב מסורת המחפשים מתחת לפנס, שצר עולמם כעולם נמלה, בואו נדבר על משחקים חד פעמיים.

יש לכם משחק חד פעמי, ובסופו אתם רוצים שדמות שחקן תמות. אבל לא סתם ״תמות״. שזה יהיה רגע, כמו גנדאלף על הגשר, או הילד עם האצבע בסכר. שזה יהיה רגע אפי. סוף הולם לכל מה שקרה לדמות הזאת במשחק. ויהיה חלק מהסיפור. ולא ירגיש מוסלל, ויבוא מהשחקן עצמו, באקט של הקרבה וקתרזיס… מה באמת עושים? להמשיך לקרוא

דמות היא אוסף של דפוסים, או: חשיבותן של ברירות מחדל

כשחקן ״הו!״, אני ניגש למשחק תפקידים במטרה לחוות דברים מנקודת מבט שונה (במקצת או לחלוטין) מזו שאני מורגל בה. אני נהנה לחקור מנטליות שונה משלי. גם אם מה שאני מחפש במשחק הוא אסקפיזם, אני עושה זאת על ידי עיצוב חוויה של כוח והצלחה, ולא מתוך ניסיון לשקוע בטקטיקה, למשל. כך או אחרת – אני מעוניין לשנות לכמה שעות את האופן שבו אני מתנהג. לצורך כך אני מנסה לעצב ולהבין מנטליות אחרת שאוכל לנסות ללבוש למשך המשחק.

אבל לא מעניין אותי רק להתבונן מתוך המנטליות הזו – לצורך כך יכולתי לכתוב למגירה – אלא אני רוצה לשדר את האישיות שאני לובש. לכן אני משחק עם עוד אנשים. מבחינתי אין טעם שדבר יתקיים בין הדמות לבין עצמה – העולם הפנימי של הדמות מקבל משמעות רק כאשר הוא מתבטא ביחסיה לדמויות האחרות ולעולם המשחק. (בדיוק כמו שלתכנונים של מנחה אין משמעות אם הם לא פוגשים בשלב כלשהו את השחקנים.) להמשיך לקרוא

שחקן! מה אתה עושה במשחק הזה?

לאחרונה שיחקתי שתיים מהדמויות המגובשות והנוחות ביותר למשחק שאני זוכר. שתיהן חדשות מאוד, זה מקרוב נוצרו. אבל תהליך היצירה, בעזרתה של בת זוגי, נעשה באופן מעמיק ושיטתי מכפי שהורגלתי. אפרוש לפניכם לפיכך שיטה לבניית דמויות – או לחידודן לאחר מעשה – שהיא עדיין חדשה גם עבורי, אבל יש בה משהו שעזר לי לצלול לתוך דמויות מהר, ולעומק.

אני מתמקד כרגע בשלב הראשוני ביותר של יצירת דמות. אחרי שיש לנו רעיון בסיסי – נשאל עליו שאלות, נצדיק אותו בדיעבד בינינו לבין עצמנו, נקשר אותו לדמויות אחרות וכן הלאה – עד שנרגיש שאנחנו יודעים מספיק כדי לשחק. אבל סביב איזה מין גרעין ראשוני כדאי לנו להתחיל לעבוד?

במשחקי תפקידים יש נטייה להגדיר דמויות על פי היכולות והתכונות שלהן. כלומר, מה הן יודעות לעשות. ״חצי־אלף קוסם״ היא דוגמה קלסית להגדרה שכזו. אני סבור שמדובר בנקודת התחלה לא בריאה. יש לכך מספר סיבות: בתור התחלה, הגדרה כזאת מאפשרת לשחקן להישאר עציץ, והיא לא אומרת עדיין שום דבר כמעט על עניינים שקשורים לגילום הדמות. אבל הסיבה החשובה ביותר היא שהגדרה כזאת לא נוגעת בחלק החשוב באמת של המשחק.

להמשיך לקרוא

הורים ודרקונים

לכבוד החזרה שלי מפגרת כתיבה עקב הזאטוט החדש שנולד לי, אדבר על איך אפשר לשחק בתור הורה. אפילו יותר מאשר בדרך כלל, אני אסתמך על ניסיון האישי שלי. בהתאם, יכול להיות שהניסיון שלכם יהיה שונה, כיוון שכל המשפחות הן קצת שונות. אם יש לכם תובנות אחרות, אשמח לשמוע. המאמר הזה לא יתייחס לאיך משחקים עם ילדים (שלכם או אחרים), בעיקר בגלל שאין לי מספיק ניסיון לגבי זה בשביל לכתוב.

להמשיך לקרוא

הקלטה וסיכום פאנל: ארגז הכובעים של המנחה

במהלך פסטיבל אייקון 2015 קיימנו את הפאנל "ארגז הכובעים של המנחה". בפאנל השתתפו יותם בן משה, גיל רן, ואני (חגי אלקיים). הצבנו לעצמנו שתי מטרות עיקריות בפאנל:

  1. להפריד בין תפקידי המנחה השונים, ולהמחיש כיצד היכרות עם התפקידים הללו וההבדלים ביניהם יכולה לשפר את כישורי ההנחיה של כולנו.
  2. להדגים איך גם דיון שהתחיל כדיון תיאורטי לחלוטין, וכלל הרבה מאד ויכוחים טרמינולוגיים שנראים חסרי שימוש לחלוטין, מסוגל לייצר כלי הנחיה פרקטיים עבור כל מנחה, מהמתחילים עד המנוסים ביותר.

אתם יכולים להאזין להקלטה של הפאנל כאן (או ללחוץ לחיצה ימנית ולשמור כאן):

ובנוסף, צירפתי כאן סיכום (טלגרפי למדי) של הדיון. תהנו! להמשיך לקרוא

איך לגרום לשחקנים שלך להתאהב

אוקי, אז ככה. פתחת סוף סוף את הקמפיין שלך, ואת מתארגנת לתכנן כמה סשנים קדימה1. את מוצאת עצמך מתכננת את הבגידה הגדולה סביב סשן 10, שבה הדמויות מגלות שבאגסי, החבר הטוב שלהן, בעצם עבד בשביל הנבל כל הזמן הזה. כדי להפוך את הבגידה לאפקטיבית במיוחד, את רוצה לעשות שני דברים:

  1. את רוצה שהשחקנים ממש יחבבו את באגסי.
  2. את רוצה שיהיו רמזים קטנים מפוזרים לאורך הסשנים כך שיגרמו לנורה להידלק מעל הראש של השחקנים והם יכו במצחם ויקראו בקול גדול: אה! הוא היה בוגד כל הזמן הזה!2

נקודה 2 היא נקודה חשובה מאוד, אבל אנחנו לא ניגע בה כרגע. במקום זה נדבר על נקודה 1, ונשאל: איך עושים את זה? להמשיך לקרוא

  1.  אם את שוקלת להשתמש במה שכתוב כאן בשביל הנחייה בסשן מאולתר, זה יהיה משמעותית קשה יותר, אך לא בלתי אפשרי. השינוי העיקרי יהיה שתצטרכי לזרום הרבה יותר עם פידבק של השחקנים שלך.
  2.  במקום להסתכל עליך כאילו את מנחה עלובה כי החלטת ברגע האחרון להפוך את סגן האדמירל לרובוט בוגד שנראה כמו בן אדם למרות שאין לזה שום קשר לשום דבר אחר שקרה לאורך העונ… הקמפיין.

כלכלה במשחקי תפקידים חיים מרובי משתתפים

כלכלה מתפקדת במשחק תפקידים חי מרובה משתתפים היא יעד מבורך, וקל להבין מדוע מנסים להשיגו. כלכלה מתפקדת מחזקת את התחושה של עולם חי ותוסס מסביב לשחקן, ובנוסף, מאפשרת למנהלי המשחק ליצור עבור השחקן תחושת הישג וחוויה חיובית דרך השגת "אוצר"; כדי ליצור סימולציה טובה לאוצר, יש ליצור סימולציה טובה לשוק מסביב לשחקן שבו הדבר שנמצא או נרכש הינו רב ערך.

במילים אחרות, כדי שתיבת אוצר תהיה מלאה במטבעות זהב, צריך להיות שוק מסביב שבו משתמשים במטבעות זהב.

עד כה, נחשפתי לשני נסיונות ליצירת כלכלה במשחקי תפקידים חיים מרובי משתתפים, והייתי רוצה להציג את שני הנסיונות ולדבר על הבעיות שהם נתקלו בהם. בנוסף, היו לי חוויות מוצלחות ביצירת כלכלות מתפקדות במשחקים חיים עם מספר מועט של שחקנים, והייתי רוצה, על בסיס החוויות הללו, להציע הצעה ליצירת כלכלה מתפקדת במשחק מרובה משתתפים. להמשיך לקרוא

קלפים נגד משחקי תפקידים

קלפים נגד האנושות הוא משחק קלפים (הלם ותדהמה!) שמורכב מהרבה סיבובים שבהם נתון משפט עם מקומות ריקים (אחד עד שלושה) שצריך להשלים אותם. לכל שחקן יש קלפים עם ביטוי כלשהו, והוא בוחר איך להשלים את המשפט באמצעות קלפים שיש לו ביד. בכל סיבוב שחקן אחר לא משתתף ובוחר את המנצח, שזה מי שהשלים את המשפט בצורה הכי מבדרת. עיקר האלמנט הבידורי של המשחק נובע מהומור גס, שחור, ובלתי תקין פוליטית.

קלפים נגד האנושות הוא בבירור לא משחק תפקידים, ואני מקווה שאף אחד לא ינסה לחלוק עלי בנושא (כי זה יהיה מייגע). לעומת זאת, בהחלט אפשר לראות אותו כמשחק סיפור. השאלה האם משחקי סיפור הם משחקי תפקידים יכולה לפרנס לפחות טור שלם משל עצמה, ולכן אשאיר אותה לפעם אחרת. לכל הפחות, משחקי סיפור חולקים הרבה עם משחקי תפקידים (יצירת נרטיב, היוצרים הם הקהל, ועוד). בטור הזה ננסה ללמוד מקלפים נגד האנושות דברים שיהיו שימושיים במשחקי תפקידים.

להמשיך לקרוא

הרצה לילדים… בכנס!

להנחות משחק תפקידים לילדים (גילאי 6-14) זה לא פשוט. לא סתם הכנסים מתקשים למלא את הדרישה לתכנים לילדים, מלבד במקרים בהם מתאפשר שיתוף פעולה עם חברת חוגים. המנחים המנוסים יעדיפו להריץ לשחקנים מנוסים, כי זה יותר קל ויותר כיף – ומי שפחות מנוסה לא בהכרח יכול להריץ לילדים בצורה טובה.

כנס ביגור הולך ומתקרב וככל פעם עולה השאלה של תוכן לילדים בכנס. ילדים שמגיעים לכנס זכאים לקבל מוצר איכותי וחשוב לזכור שזו אחת הדרכים שהכנס יכול לייצר לעצמו הכנסה משמעותית.

מכיוון שקרוב לשבע שנים אני מנחה לילדים (היום בחברת קרן השפע), אני מרשה לעצמי להניח שאני מנוסה בנושא לא מעט. כתוצאה מכך, יש נקודות רבות שמתסכלות אותי בגישה של הסביבה, בכללה מארגני הכנסים, לגבי תוכן לילדים.

יעל הימל-שלמה כתבה פה פעם פוסט על הרצה לילדים בו היא מפרטת את הסיבות שהיא חושבת שיכולות לגרום למנחה להנחות לילדים. הסיבה היחידה שאני מוכנה לקבל היא ששחקני תפקידים צעירים יהפכו, בהכוונה נכונה כמובן, לשחקני תפקידים בוגרים.

עמית ורטהיימר כתב כאן שני פוסטים על הנחייה לילדים, כאשר באחד מהם הוא טוען שהנחייה לילדים היא לא הנחייה בכלל ואילו בשני הוא מתאר סיטואציות בהן המדריך צריך להיזהר מהאינסטינקטים שלו, על מנת שלא לפגוע בנפשם הרכה של הילדים.

הנה מה שאני יודעת:

1. הנחייה לילדים שונה מהנחייה למבוגרים. רשימת הסיבות היא אינסופית, אבל אני אמנה את הסיבות העיקריות:

  • ילדים מחפשים מטרות אחרות ממבוגרים במשחק.
  • ילדים מסתכלים על עולם המשחק בצורה ייחודית, קשה להם לתפוס את העולם בכללותו.
  • ילדים צריכים ללמוד איך לעבוד ביחד, זה עוד לא ברור להם שהם חלק מקבוצה. חלק גדול מהילדים מתעניינים במה שהם רוצים לעשות ולא במטרה של הקבוצה. כבר היה לי כוהן שבאמצע הקרב התיישב מול השומרים והוציא לחם מהשק שלו. אם ילד רוצה לשחק בסירים באמצע קרב, זה מה שהוא יעשה, אלא אם המנחה יכוון אותו.
  • ילדים מתחרים על תשומת הלב של המנחה. הם משחקים עם המנחה ולא אחד עם השני.
  • ילדים מתקשים לעשות הפרדה בין הדמות לבין השחקן, גם אם מדובר על הדמות שלהם.

2. רוב הילדים שמגיעים לכנסים מגיעים בשני דרכים עיקריות:

  1. שת"פ בין הכנס לבין חברת החוגים
  2. בן משפחה שמשחק משחקי תפקידים מביא אותם

3. הילדים שמגיעים לכנס רוצים לשחק בדברים שהם מכירים (מו"ד, פאת'פיינדר וכמובן משחקים חיים) ופחות להתנסות בדברים חדשים.

4. לא כל אחד יכול להריץ לילדים.

זו נקודה שחשוב לי להרחיב עליה, כי יש הרבה תגובות מהסביבה שמראות לי שמארגני הכנסים והמנחים עצמם לא מבינים את הנקודה הזו.

מי שמנחה נהדר למבוגרים, היא לאו דווקא מנחה נהדרת גם לילדים.

בשביל להריץ לילדים המנחה צריכה להחזיק בסל כישורים שלא בהכרח נדרש אצל מנחה למבוגרים:

  • סבלנות: הרצה לילדים דורשת סבלנות אין קץ. ילדים שוכחים דברים, כמו איזה קובייה משמשת לגלגול ההתקפה, גם אם הם גלגלו אותה כבר 3 סיבובים רצוף.
  • שליטה: מנחה לילדים צריכה לדעת איך לשלוט בקבוצה שלה. ילדים באים למשחק בשביל להנות, אבל להם אין תמיד סבלנות לחכות שהתור של מישהו אחר יסתיים, ובלי יכולת לשלוט בקבוצה, יווצר כאוס.
  • יכולת הכוונה: ילדים זקוקים להכוונה משמעותית, בין אם זה דב"ש שמלווה את הקבוצה או שאלות מכוונות לפני פעולה. אצל הקטנים יותר או הפחות מנוסים, בד"כ נותנים שתי אופציות לבחור מהן. ילדים מתקשים להבין מה זה מרחק וזקוקים לייצוג משמעותי גם בגדלים (מיניאטורות הם כלי נוח).
  • גישה חינוכית: מילים גדולות, אבל הן חיוניות. משחק תפקידים הוא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה. כאשר את מנחה לילדים, הדרך שבה המשחק מתקדם משפיעה עליהם ועל שאר חברי הקבוצה. אני מגיעה מגישה שדוגלת בשני עקרונות מרכזיים: (א) שמשחקי תפקידים מלמדים שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה, (ב) ושהם מלמדים שלכל פעולה יש השלכות, בעיקר אם היא פעולה משמעותית. כפועל יוצא מהגישה הזו, יש לי קווים מנחים שכלל לא קשורים לשיטה, שמאפשרים לי לתגמל בצורה חיובית או שלילית פעולות של דמויות.

 אם את חושבת שאת מחזיקה בכישורים הללו ואת מעוניינת להריץ לילדים בכנס, הנה כמה נקודות שיועילו לך:

  1. הכנה מראש: ילדים לא בונים דף דמות במקום. הם רוצים לבוא ולשחק. תהיי מוכנה מראש עם דפי דמות ועם כל הציוד. דפי הדמות צריכים מותאמים לילדים. להכיל ניקוד, תמונה של הדמות,, כוחות ברורים ופשוטים.
  2. קצב: אצל ילדים חשוב לשמור על קצב גבוה ולדחוף את המשחק קדימה אם נראה שהם נתקעים. גם היוזמים מבין הקבוצה עלולים לחשוש מטעויות והקבוצה עלולה להיתקע במשך 15 דקות בצומת דרכים ולדון לאן פונים.
  3. זמן: בכל משחק כנס או משחק בכלל, יש משמעות לזמן. אצל ילדים יש לו משמעות גדולה יותר. ילדים לא מסוגלים לשבת בגילאים הללו במשחק ארוך יותר משעתיים. אין להם סבלנות, ויש המון גירויים בחוץ. בני את המשחק ככה שהוא יהיה בין שעה וחצי לשעתיים.
  4. בעיות קשב וריכוז: ברוכה הבאה למאה ה-21, בה כל ילד שני מאובחן עם בעיות של קשב וריכוז. במשחק כנס הרבה יותר קשה לשלוט על הילדים: הם לא מכירים אותך, את לא מכירה אותם, והם לא תמיד מכירים אחד את השני. תדאגי שלכל ילד יהיה מה לעשות גם אם דמותו לא פועלת באותו הרגע, אחרת חצי מהמשחק את תעבירי בלנסות לגרום להם לשבת. המלצה: אם יש חידה, לחלק אותם לזוגות ולתת להם לנסות לפתור. אם יש מבחנים, שיעשו אחד בצורה חיה ולא יגלגלו קובייה, למשל תחרות הקליעה למטרה מול הגמדים לא חייבת להיות בשולחני, אלא ניתן להפוך אותה בעזרת מטרה וחצים או פגיונות מספוג להרבה יותר מהנה ומאתגרת.
  5. מפגש עם המבוגר האחראי: ילדים בגיל הללו לא מסתובבים בביגור או אייקון לבדם. יש עימם מבוגר אחראי. בד"כ הוא שחקן בעצמו. אני אישית מתנגדת לנוכחות המבוגר האחראי במהלך המשחק, אלא אם זה מיועד להורים וילדים ביחד, אבל הייתי ממליצה בחום לקחת את הטלפון הנייד שלו. תכיני דף ותתני לכל מבוגר שמגיע לרשום את הפרטים שלו ושל הילד, כך שאם תהיה בעיה, יהיה למי להתקשר.

 ההנחיה לילדים גם מתגמלת בצורה שלא תאמן. לקרוא ילדים זו מיומנות שצריך לפתח, אבל חשוב לחפש את הסימנים, כי הם באמת שם. אפשר לראות על הפנים שלהם בדיוק מתי הם נהנים, מתי הם במתח, מתי הם חסרי סבלנות ומתי הם עומדים לפעול בצורה שתוביל למוות של הדמות שלהם.

הייתי ממליצה בחום לכל מנחה שמאמינה שיש לה את סט הכישורים הדרוש, להריץ לילדים לפחות פעם אחת. אני מוכנה לנדב הרפתקאות מוכנות. אתן תלמדו המון – אני מבטיחה.

 

איך אני כותב משחק

אחת השאלות הנפוצות שאני מקבל ממנחים מתחילים היא איך לכתוב משחק. אין דרך אחת שמתאימה לכולם, בעיקר בגלל המטרה של כתיבת משחק:

המטרה של כתיבת המשחק היא לספק למנחה את מה שהיא תצטרך בזמן המשחק.

זה נשמע קצת טאטולוגי, אבל זה לא. זה אומר שמה שהמנחה לא תצטרך בזמן המשחק, אין טעם לכתוב. בנוסף, מה שכותבים מראש הוא חומר עזר להנחייה, ולא המשחק עצמו. לצורך הנוחות אני ארשום כאן שכותבים משחק, אבל תמיד הכוונה היא שכותבים את חומר העזר למשחק. כיוון שאנשים שונים מנחים אחרת, הם יצטרכו דברים אחרים, וצריכים להכין דברים אחרים. זה גם אומר שמשחק שרוצים לפרסם (ושמנחים אחרים יריצו) צריך להיות כתוב אחרת מאשר משחק להרצה עצמית. אני אדגים את הדרך שבה אני כותב משחקים להרצה עצמית, ואת הסיבות לזה, במטרה לסייע למנחים אחרים למצוא תהליך כתיבה שמתאים להם. אני אכתוב כאן משחק חד פעמי, כי הכי קל לדבר על הכתיבה שלהם.

להמשיך לקרוא