אז למה כל כך קשה לנו לדבר על פעולות הנחיה?
סיטואציה יומיומית בקבוצת משחקי תפקידים – מספר אנשים מנהלים שיחה תרבותית, כשלפתע מישהו משתמש במונח "פעולת הנחיה", וכולם מאבדים את העשתונות. "מה זה אומר בכלל?" שואל אחד; וכשהוא מקבל את ההגדרה הנוכחית, 'פעולה שאחד המשתתפים מבצע שגורמת לשינוי פאזה במשחק', הוא מיד מתחיל לנטפק אותה, ומציע דוגמאות שלכאורה שוללות את קיומה או מגחיכות אותה – "האם לחנות מתחת לבניין לפני המשחק זאת פעולה הנחיה?" וכו'.
אז, בעוד שיש לנו תשובה לשאלה "מה זאת פעולת הנחיה", התשובה הזאת בד"כ לא מספיקה; וזה מעלה שאלה אחרת, שהיא "למה כל כך קשה לנו לדבר על פעולת הנחיה?"
כדי לענות על השאלה הזאת, צריך לענות על השאלה הבאה – מה זה?
זה לא כיסא. זה לא שולחן. זאת לא מיטה. זה לא בדיוק שרפרף. אולי זה סוג של ספסל, אבל זה לא ממש ספסל. אז מה זה?
בעיה בסיסית בדיבור אנושי היא בעיית ההגדרות. רוב האנשים, כשהם חושבים על הגדרה, חושבים על רשימה של תנאים הכרחיים שמגדרת קבוצת אובייקטים מסויימת, מפרידה אותם משאר הדברים בעולם, ומאפשרת לנו לחלק את העולם בצורה מאוד נקייה – "הנה, זה כסא!". אבל הגדרות לא עובדות ככה, וכל ניסיון להשתמש בהן ככה נידון לכישלון. נניח, אם נסתכל על התמונה שלמעלה, קל לראות שאי-אפשר ליצור הגדרה של, נניח, ספסל, שתכלול אותו אבל לא תכלול גם כסא, גם מיטה, גם שולחן, וגם שרפרף.
דרך טובה יותר לחשוב על הגדרות תהיה ארכיטיפים אידאיים – לכל אדם יש תמונות בראש של גרסאות ארכיטיפיות של כל דבר; כלב ארכיטיפי, חתול ארכיטיפי, שולחן ארכיטיפי, מקרר ארכיטיפי וכו'. כשאנחנו מנסים להגדיר משהו, אנחנו למעשה מנסים לתאר את הארכיטיפ הזה; כשאנחנו מסתכלים על משהו בעולם, אנחנו מודדים את המרחק שלו מכל הארכיטיפים שיש לנו בראש, מוצאים את הארכיטיפ הקרוב ביותר, ואז מחליטים שזה הדבר.
אבל צורת המחשבה הזאת, שהיא טבעית ובלתי-נראית, מייצרת המון מקרים אפורים ואבסורדיים במרחב האפור והמבולבל שבין הארכיטיפים. נניח, קל לנו לדמיין עיר וקל לנו לדמיין כפר, אבל מתי כפר הופך לעיר? לדוגמא, נגדיר שכפר הוא מקום ישוב בן פחות מ-10,000 תושבים – האם כפר בן 9,999 תושבים הופך לפתע לעיר כשלאחד התושבים נולדים תאומים? המרחב האפור הזה, הריק שבין הארכיטיפים, תמיד מבלבל – אבל הוא לא מבטל את קיומם של הארכיטיפים, זה לא אומר שאין בעולם ערים או כפרים. זה רק אומר שלפעמים הקצוות מבלבלים.
כשאנחנו מדברים על פעולות הנחיה, אנחנו נתקלים כל הזמן ב"בעיית שליח הפיצה"; יש לנו ארכיטיפ של פעולה הנחיה – "המנחה אומר 'גלגלו יוזמה!'". כולנו יודעים שמשהו קרה שם, ואנחנו מנסים לתאר את זה. אבל אז מגיע שליח הפיצה, וקורה משהו מאוד דומה – כל השחקנים מגיבים לשליח, יש שינוי פאזה מאוד ברור בדרך שבה הערב מתגלגל, הצורה שבה משחקים ובה מתקשרים עם המשחק השתנתה וכו'. האם כשהשליח דופק על הדלת הוא מבצע פעולת הנחיה? ואם לא, מה קורה שם?
הבעיה היא לא בהגדרה של פעולת הנחיה, אלא בזה שהרעיון של "פעולת הנחיה" נמצא לבד במרחב התיאורטי הזה – שאין שום דבר אחר שהשליח יכול להיות. כדי ששליח הפיצה יהיה משהו אחר, אנחנו צריכים ארכיטיפ אחר שהשליח יכול להיות יותר קרוב אליו, שאקט הדפיקה בדלת יכול להיות. אולי זה "אירוע סשני", או "הפוגה משחקית" או "פלישה מציאותית"; אבל מה שלא יהיה הדבר האחר, הוא חייב להתקיים כדי שנוכל להתחיל לחשוב על מה היא פעולת הנחיה, ומה הן לא פעולות הנחיה.