שבת שלום לשחקנים ולמנחות.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"
בעודנו ממשיכים לבחון את הנחות היסוד של מבוכים ודרקונים, באה פרשת השבוע, ומאירה בפנינו שלוש מהן. שלוש אבני היסוד של עולם דמיון משותף במשחקי תפקידים: לך לך – אל הארץ אשר אראך. דמויות שיוצאות למסע לגילוי מקומות זרים ומשונים שלא הכרתם קודם. עולם, דמויות ועלילה. אם כן, הבא נצא למסע הלא צפוי.
התחלתי לשחק מבוכים ודרקונים לפני ששמעתי על טולקין. מהר מאוד הבנתי שהמשחק הנפלא הזה, התחביב הכי טוב בעולם, חב במידה רבה את קיומו לספרים הללו. הלכתי וקניתי, מתוך הדרת כבוד. כבוד עדיין יש לי. עצום ורב. אבל כשקראתי את הספרים, מהר מאוד התאכזבתי. מאוד. זה לא היה זה. בזמנו לא ידעתי לשים על זה את האצבע, אבל משהו בשלישיית "שר הטבעות" הרגיש לי "לא זה". היום, אני יודע מה זה היה.
העולם של מבוכים ודרקונים, על פניו, הוא טולקינאי לחלוטין. גמדים, מכשפים, דרקונים, אפילו ההוביטים שם, למרות שבבירור אפשר היה להסתדר בלעדיהם. על זה נדבר עוד רגע. גם האורקים נמצאים, וגם האלפים. אלא שבעוד שגמדים הם גמדים, אורקים הם אורקים ודרקונים הם דרקונים – האלפים של מו"ד הם ממש ממש לא האלפים של טולקין. לא באמת. אלה לא יצורים מיתיים, שחיים חיי נצח, וראו את כל סודות העולם. וזה מוזר, כי אלפים הם לא סתם עוד אובייקט בעולם הטולקינאי. הם היסוד שממנו הבלשן הדגול התחיל לבנות את כל השאר. אז מה זה, לוקחים את הכל, חוץ ממה שהתחיל את הכל? נראה שכן. מוזר? בואו נמשיך.
הדמויות נראות מוכרות גם הן לקוראי הספרים. הנה הגמד עם הגרזן, והאלף הקשת, והלוחם עם החרב, והסייר שמכיר את היערות. אפילו הדב"ש הקוסם שנותן לנו את המשימה ועוזר מידי פעם. כולם שם? כמעט. במבוכים ודרקונים, אנחנו לא באמת משחקים את פרודו. ואפילו לא את חבריו ההוביטים. בני המחצית של מו"ד הם לא הוביטים טולקינאיים. ולא בכדי, כמעט כל עולם מערכה שנכתב למו"ד ממהר לערוך ראשית כל שינויים בגזע ההוביטים. פרודו באגינס, גיבור ספרי "שר הטבעות" הוא לא דמות מתאימה ל"מבוכים ודרקונים". אנחנו משחקים את חבריו, את אלה שעוזרים לו במסעו. אנחנו לא משחקים את הדמות הראשית מהסיפור. ממש מוזר, לא? יש עוד אחד.
אם דיברנו על עולם ועל דמויות, חייבים לדבר גם על העלילה. גם עלילת מו"ד עוקבת אחרי אותו מסלול מוזר. כמו סועד משונה שאוכל את הבייגלה אבל משאיר את החור בצלחת, גם כאן העלילה של מו"ד לוקחת את העלילה הטולקינאית הבסיסית, רק בלי המרכז והמוקד שלה. אז יש לנו מסע מופלא למקומות קסומים. שיחות על דיפלומטיה וקסם ביערות אלפים. הצלת מכרות גמדים, מלחמה באורקים הרודפים, ומאבק במכשף מרושע. הכל שם – חוץ מהטבעת. נכון, הרעיון המגניב של חפץ קסום המשחית את בעליו הוכנס למו"ד בשלב די מוקדם, אבל הוא לא היה שם מההתחלה. וחשוב מכך – זה לא חלק מהמו"ד הבסיסי. העלילה היסודית של מבוכים ודרקונים כוללת את כל מה שעושה חבורת הטבעת – רק בלי הטבעת.
שלושת היסודות של המרחב הדמיוני במשחקי התפקידים – העולם, הדמויות והעלילה של מו"ד, כולם מבוססים ושואבים את עיקר השראתם מאלה של טולקין. אבל באופן בלתי צפוי, המאפיין המרכזי והבולט פשוט מוצא החוצה. אז לכו גם אתם. בקמפיין שלכם, לכו לכם מארץ המו"ד הידועה והחרושה. לכו ומצאו לכם מאפיין בלתי צפוי לעולם, לדמויות ולעלילה, ושימו אותם במרכז. במקום שבו יש כבר חור. במקום שבו במקור, היו האלפים, פרודו והטבעת. אל תשימו שם דברים שכבר יש במו"ד. שימו שם את קת'ולהו. שימו שם מיתוס בבלי עתיק. שימו שם רובוטים, נפילים, או מסע מסביב לעולם בשמונים יום. שימו שם משהו מסיפור אחר – ותראו לאיזה מסע בלתי צפוי תלכו לכם.
פינגבאק: מסכמים שלושה שבועות של מסקנות | משחק בתיאוריה
חייב להגיד שאתה עושה פה טעות מאוד גדולה. יש עוד הרבה דברים שהגיבורים בשר הטבעות לא עושים – למשל הם לא מחפשים אוצר, המטרה שלהם היא הרבה יותר גדולה.
אתה יודע איפה כן מחפשים אוצר? בההביט! כי ההוביט הוא הדבר שעליו מו"ד מבוסס הרבה יותר מעל שר הטבעות.
כי יש בו חבורה של הרפתקנים שהולכים לדרקון בשביל לקבל אוצר, ויש באמצע מסע מלא במכשולים אקראיים שהגיבורים מתגברים אליהם. הגיבור שם באמת עושה משהו.
חוץ מזה, המסע של הדמויות הוא הרבה יותר…אישי, ככה אני אגיד את זה. הם הולכים כי הם עצמם רוצים ללכת למצוא אוצר, אף אחד לא עוזר להם בדרך במיוחד (לא כמו אלרונד, לפחות) אין סיפור גדול שמעורב בזה, ואין רוע עולמי שצריך להציל ממנו עולם (יש דרקון, אבל זה שונה). אני חושב שרעיון ה"מסע בשביל להציל את העולם מרוע" הוא הדבר היחיד שלקוח ברמה העלילתית משר הטבעות ולא מההוביט.
לפחות, ההרגשה שלי מההוביט הרבה יותר קרובה למו"ד מאשר שר הטבעות, אבל אולי זה רק אני.