ובכן, "משחק בתיאוריה" הוא אמנם פרוייקט שלי (חגי), אבל זה לא אומר שיש לי איזושהי סיבה לא לתת לאנשים אחרים שיודעים על מה הם מדברים לכתוב פה. בכל מקרה, הנה מה ששחר אומר על הנאה ממשחקי תפקידים, דבר שבין השאר מתחבר מצויין למה שאמרתי ברשומה הראשונה והשניה שלי באתר הפונדק.
חגי התחיל את הכתיבה בבלוג הזה בדיבורים שונים על יחסים בין השחקנים ובתוך הקבוצה בכלל. נו, אז בואו נדבר על שאלה יסודית – "כיצד אנשים שונים נהנים ממשחקי תפקידים" ו"מה בעצם כיף בכל העסק הזה?"
הרי לכם הצעה: זה לא. משחקי תפקידים הם לא תחביב מהנה, ביסודו. אני יודע שלרוב, אני לא נהנה לשחק בתפקידים. מצד שני, אני כן נהנה לעשות הרבה דברים אחרים:
אני נהנה לשבת עם אנשים אינטליגנטיים, להגות ולתכנן דברים. אני חושב שברשימה התאורטית של השיחות המוצלחות ביותר שהיו לי יופיעו לפחות כמה ישיבות ארוכות עם דניאל פידלמן על לארפים, כתיבתם והרצתם, ואולי גם הפעם בה ישבתי עם איתי גרייף וכתבנו עולם סייבר פאנק למנג"ו. היה קטעים.
אני נהנה לאלתר. כיצד דמות מסוימת תגיב ברגע נתון? איך אני דוחף את השחקנים הלאה? מה הדבר שאני, בתפקידי כשחקן או מנחה צריך לעשות כרגע, כדי ליצור משחק טוב יותר? מה המצב החדש מאפשר לי לעשות? משחקי תפקידים בשבילי הם תרגול בהחלטת-החלטות. לא על בסיס שיקולי דמות, אלא על בסיס ההנאה של האנשים שמסביבי.
אני נהנה לכתוב וליצור. עולמות חדשים, דמויות חדשות, קסמים וטכנולוגיות. חברות. העובדה שהיצירה צריכה אחר-כך לדחוף משחק ולשפר אותו רק הופכת אותה למרתקת יותר, מפני שהשיקולים ביצירה אינם רק אסתטיים, אלא הם גם שיקולים משחקיים מעשיים. אמנם לכאורה קצת חבל שאי אפשר לדחוף למערכה כל בדל רעיון שצץ, אבל העובדה שחייבים לשקול רעיונות על בסיס יחסיהם עם שאר רכיבי המערכה רק הופכת את תהליך היצירה למורכב ולכן מעניין יותר.
ועוד, ועוד. יש הרבה גורמים שמשפיעים על ההנאה שלי, וסביר שהחשוב מביניהם הוא העובדה שאני נהנה לפגוש את החברים שלי, לשבת איתם, ובסופו של דבר, אם הדרך בה אני משחק גורמת להם הנאה, גם אני נהנה מזה.
אבל, אני לא נהנה מלהעמיד פנים שאני מישהו אחר. אני לא אוהב משחקי תפקידים. מזל שזה לא תחביב שצריך לאהוב בכדי להנות מעשייתו.
*נק"ן למי שמכיר את מקור הציטוט, תודות למי שמצליח למצוא דרך להתאים לויסטה.
בואנ'ה, ההרשמה הזאת מעצבנת.
שחר, אתה תג!
אני חושב שיש כאן בלבול במונח של משחק תפקידים: האחד הוא משחק בתור תפקיד, שזה משהו שגם אני לא חולה עליו, והשני הוא החוויה הכוללת המכונה משחק תפקידים. אני חושב שבאנגלית זה קל יותר, כי role playing game זה המשחק עצמו, בזמן שלקחת role זה לגלם תפקיד. זה בגלל הכפל בעברית עם המילה משחק.
אז אני חושב שאתה כן נהנה מה-RPG, כי זה משהו רחב מאוד שכולל גם את היצירה ואת ההתגברות על אתגרים ולהיפגש עם החברים וכן הלאה וכן הלאה, לפעמים בלי הרבה קשר לגילום דמות (מו"ד 4, לדוגמא).
אני חושב שזה גם אותו סוג הנאה שחגי מדבר עליו, כך שבעצם אתה לא נוגד דברים שהוא אומר. ואני גם לא חושב שאתה בעצמך מסכים עם מה שאתה כותב בפסקה הראשונה: משחק תפקידים הוא כן תחביב מהנה ביסודו; גילום התפקיד הוא מה שאינו, בהכרח, כיף לכל אחד.
אני באמת תג. אני התג הכי מוצלח מכל התגים. בעולם!
אני חושב שאנחנו חולקים על התפיסה של חווית היסוד במשחקי תפקידים. אני מאמין שאם לא משחקים בתפקידים, אז זה לא משחק תפקידים – זה משחק לוח, או משחק חברה, או משהו אחר. מו"ד 4, ממה שאני שמעתי, בהחלט מתרחק מזה כמו מאש, ונראה שמו"ד 5 כבר ממש לא יהיה משחק תפקידים.
לכן, חווית היסוד של משחקי תפקידים, היא המשחק בתפקידים. בלי זה, זה לא מ"ת, אבל בשבילי זה לא מהנה. זו משמעות המשפט, אבל אני רואה כיצד אפשר לפרש אותו אחרת.
באותה המידה, אני יכול כדוגמה אקראית להגיד שאני לא נהנה ממשחקי לוח. אני נהנה להוציא כלי פלסטיק, אני נהנה לגלגל קוביות ולסדר את הלוח, אבל מהמשחק עצמו אני לא נהנה. אם כך, האם אני נהנה כאשר אני משחק משחקי לוח? כן. האם אני נהנה ממשחקי לוח? לא.
אבל זו בעיקר סמנטיקה. אתה צודק שביסוד דבריי, אני לא סותר את חגי. אני גם לא התכוונתי לסתור אותו. רק באתי להראות גישה שאומרת שמשחקי תפקידים יכולים להיות כיף, גם בלי שהמשחק בתפקידים יהיה כזה.
אה, אז בהחלט, זאת חלקנות רצינית. חלוקתית, אפילו.
כי אני מאמין שיש מגוון רחב מאוד של דרכים לגילום תפקיד, זאת סקלה שלמה של אפשרויות. זה לא 1 או 0: או שאני מגלם מישהו, או שאני סתם עצמי. אני יכול להיות מישהו גם פשוט בכך שאני מדמיין בחור מגניב עם גרזן גדול, ששונא אורקים בגלל שהם הרגו את ההורים שלו. זה לא להיות לגמרי מישהו – כי הבחור שתיארתי הוא סטריאוטיפ, קרטוני למדי וללא שום רקע שמחבר אותו לעולם או עומק פסיכולוגי – אבל זה לפחות *קצת* להיות מישהו. לא חשוב מידת המישהוהיות, כל עוד זה קיים.
זה בדיוק מה שכן מבדיל בין מו"ד 4 לבין משחק לוח – במשחק לוח, יש לי סתם חייל, כלי משחק. אין לי שום התייחסות כלפיו ואני לא מהרהר בו בשום צורה. במשחק תפקידים, כלי המשחק הוא, בעצם, אני – אני מוכן להיכנס בעצמי לתוך נעליו של כלי המשחק, לקחת על עצמי תפקיד. עד כמה? זה לא משנה, מבחינת ההגדרה הקרה: בין אם אני טוען שאני התבטאות של קונספט השרשראות שנמצא בדילמה פילוסופית רבת שנים עם קונספט הקרטיבים, ובין אם אני טורדק הגמד הלוחם שאוהב גרזנים, זה עדיין משחק תפקידים. לא חשוב עד כמה אני אימרסיבי ושחקן "עמוק" כמו שנקרא, אני בכל מקרה מגלם תפקיד. ולכן למשל מו"ד 4 היא משחק תפקידים – במיקום אחר לגמרי על ציר החס"א מנוביליס, אבל *עדיין על ציר החס"א*.
כמו מה שאתה אומר במרכז הנקודה שלך, מידת הגילום היא עניין של הנאה אישית. יש לי בחבורה בחור שלא נרגע עד שהוא לא מתכנן גישת חיים פילוסופית יחידנית לדמות שלו, ויתעקש לגלם אותה במלואה גם אם זה בניגוד לשאר דעת החבורה, ומצד שני יש לי בחור שמשתמש בדמות שלו בעיקר ככלי משחק: אמצעי שמאפשר לו לעשות תיכנונים אסטרטגיים מגניבים (הוא משחק סוג של שר מלחמה). בעוד הבחור הראשון סיפר לי שהדמות שלו פוליגמית ויש לו 36 ילדים ושהוא איש משפחה אדוק ומאמין במסורת, הבחור השני לא הרהר אפילו לדקה על כל הפן המשפחתי של הדמות שלו. אבל לשניהם יש דמויות, ולכן שניהם משחקים משחק תפקידים. אני חושב ששניהם יתפלאו מאוד אם תיגש אליהם ותשאל אותם איך זה שהם משחקים באותה קבוצה – הם עושים את זה ביחד כבר מעל שנה, ומעולם לא עלה בליבו של אף אחד מהם ספק שהם שניהם משחקים במשחק תפקידים. (כמובן, הבחור הראשון מתלונן תדיר על כך שלטעמו שאר החבורה לא נכנסים מספיק עמוק. והאחרים מתלוננים עליו שהוא מפריע בכך שהוא נכנס עמוק מדי)
ורק לתיקון, מו"ד 4 ממש לא מנסה להתרחק מגילום תפקיד. היא פשוט לא מייחסת לזה שום חשיבות מכאנית. למעשה, היא אפילו *יותר* מעודדת מ"ת מאשר מו"ד 3, שהסתכלה על עצמה רק כאנציקלופדיה לחוקים. מו"ד 4 רואה עצמה כמשחק בראש ובראשונה (וסימולציה רק הרבה אחר כך), ואת גילום התפקיד כחלק המרכזי באותו המשחק, לצד בנייה מכאנית.
בכל מקרה, שום דבר מזה לא סותר (להיפך, זה אפילו מגבה) את זה שאני מסכים עם המשפט האחרון שלך. מו"ד 4 עושה מעט מאוד גילום תפקיד באופן אינהרנטי, ובכל זאת אני נהנה מאוד כשאני משחק אותה (אם כי כפי שציינתי, אני לא כל כך מת על גילום תפקיד "עמוק" בכל מקרה).
אני תוהה. אי-שם בליבי הפוריטני, אם אתה לא עושה את זה "נכון", אתה לא עושה את זה בכלל, כך שבשבילי זו אולי כן שאלה בינארית. אני נחרד בכל פעם מחדש שאני שומע על חבורה בה מותו של גמד לוחם בדרגה 15 פשוט נענה בגלגולו של גמד לוחם בדרגה 15 שהוא בן דודו של הקודם (אני מאמין שהדוגמה שלך). זה נשמע לי רע, וזה נשמע לי כאילו העיקר הוא העובדה שזה גמד (+1 לחוסן) ולוחם בדרגה 15. מצד שני, אני לא מחשיב "להרהר בדמות שלי" כמשחק תפקידים, כך שאנחנו נחלקים במושגי בסיס.
אני מסכים שזה לא מוחלט, אבל חס"א אינה משהו לעמוד מאחוריו במקרה הזה, ואני לא אכנס לויכוח של "אם שיטה לא מכסה משהו, האם היא מעודדת אותו או לא". יש משחק תפקידים גיימיסטי ויש סתם משחק גיימיסטי, והשאלה היא מתי חוצים את הקו הדק. האם בכך שבדף הדמות יש מקום לשם? למה במו"ד אתה מהרהר בדמות שלך ובטאנהוייזר לא?
וכן, ברור שבתוך חבורה יהיו שחקנים שונים. בניגוד לחגי, אני מדבר מנקודת מבטו של שחקן\מנחה יחיד – ולמרות שאני כזה, קרה לא אחת שהרצתי או שיחקתי עם שחקנים עמוקים ממני.
איפה חוצים את הקו? לדעתי, מעבר לשם. ברגע בו אתה מדמיין את הדמות ומעניק לה תכונות אופי, ולא רק משתמש בה ככלי חסר כל מאפיינים שמטרתו רק לאפשר גישה ללוח המשחק. ברגע שעצם גילום הדמות – ולא חשוב עד כמה מגלמים אותה – הוא-הוא רוב המשחק, ולא פשוט שימוש בכלי כדי *להגיע אל* המשחק, שמתרחש על גבי לוח (מו"ד 4 למשל מערבת בין שני הדברים: במהלך קרב הדמות היא בעיקר כלי. אבל אפילו אז, לא *לגמרי* כלי). ברגע שבו אתה מרגיש שאתה יכול לבחור מה הדמות רוצה לעשות בתוך עולם פנטזיה בלתי מוגבל.
זה כבר משחק תפקידים, ולא משחק לוח. אני אפילו לא חושב שזה קו דק במיוחד; אני חושב שהוא אינטואיטיבי מאוד, ושכל שחקן לוח ותפקידים ידע לזהות אותו מיד.
בעוד שבואם של בני דודים גמדים בלתי פוסקים כתחלופה לדמות אינו בדיוק משחק תפקידים *איכותי*, הוא עדיין משחק תפקידים. אולי זה נשמע רע לרבים מאיתנו, אבל זה כבר עניין של איכות, ושל עיקום אף. הרבה אנשים מעקמים את האף על מו"ד מאז יומה הראשון, והיא עדיין היתה ותמיד תהיה משחק תפקידים. השתמשתי בשמחה בדיוק בטקטיקה הזאת בחבורה הקודמת שלי בעצמי! באופן מחוכם יותר ומשעשע כמובן, אבל עדיין. זה שגישה בתוך תחום תחביב אינה מוצאת חן בעיני אדם X, אינה הופכת אותה ללא לגיטימית בתחביב כולו, אלא רק לעניין של טעם ורמת משחק.
כאן אני מסכים איתך לחלוטין – אמרתי, זה הטעם האישי שלי בנושא.
אובג'קשן!
אין לי באמת מה לומר. סיימתי שלשום את פיניקס רייט השלישי, איזו סדרה מצוינת.