מה זה רמאות?
פעם אמרתי שרמאות דורשת שני תנאים: פעולה נגד החוקים, ונסיון להסתיר את הפעולה הזאת. כשכתבתי את זה לא שמתי לב לבעיה עצומה בתנאי הראשון. במשחקים רגילים, שמוגדרים על ידי החוקים – ברור מאוד מה הם החוקים. בכדורגל אסור להכניס את הכדור לשער עם היד, גם אם אתה מראדונה, כי זה לא בחוקים שמגדירים את המשחק. אבל כמו שאמרתי בתחילת אותה הכתבה ממש, המקום של החוקים במשחקי תפקידים הוא אחר, ומשני יותר. חוקי המשחק (לפחות אלו הכתובים והמוגדרים) לא מגדירים את משחק התפקידים, אלא הם רק אחד הכלים המשמשים אותו. המון נורמות, תורה שבעל פה, מוסכמות ושאר ציפיות, מרכיבים חלק שהוא לפעמים גדול יותר מה״חוקים האמיתיים״ של המשחק. לכן להגיד שלרמות זה ״לפעול בניגוד לחוקים״ זה מאוד עמום. זה לא רק לעשות משהו שבמפורש ״אסור״, אלא לפעמים משהו שכמו שהאמריקאים אוהבים להגיד ״Is not done״. משהו ש״לא עושים״ לא כי אסור, ולא כי זה טאבו, אלא כי… נו, מה קרה לכם? לא עושים את זה!
אחד התרגילים שאני הכי זוכר מבית הספר היסודי היה כשנתנו לנו רשימה של טענות, והיינו צריכים לקבוע ליד כל אחת האם מדובר בדיעה או עובדה. אני זוכר את זה כי הייתה לי טעות אחת, על הטענה ״כדורגל הוא משחק מעניין״. אני כתבתי שמדובר בעובדה, כי עובדתית הוא מעניין הרבה אנשים. הייתי בכיתה ד׳ אז לא היה לי את אוצר המילים להסביר שלטענה הזאת יש שתי משמעויות, אחת שמייחסת למילה ״מעניין״ משמעות אונטולוגית על המציאות, והשניה כתיאור אפיסטמולוגי על תפיסות של בני אדם. בכל מקרה, רמאות היא כמו הטענה הזאת. היא כמעט אף פעם לא תהיה אובייקטיבית – אבל זה לא מונע ממנה להיות עובדה. רמאות היא תפיסה סובייקטיבית. ברגע שאחד המשתתפים במשחק מרגיש ש״נו, לא עושים את זה!״ על משהו שעשיתם – רימיתם אותו (אם ניסיתם להסתיר או להחליק את זה).
יש עוד הרבה מה להגיד על זה, בעיקר בהקשרים של תיאום ציפיות, אבל גם בלי לתת הגדרה סגורה וברורה למה זה ״רמאות״, אני מקווה שעכשיו יותר ברור על מה אנחנו הולכים לדבר כאן. אולי נכון יהיה יותר להגיד שהנושא שלנו הוא לא כל כך ״רמאות״ כמו התחושה של ״להיות מרומה״, או של ״אם מה שאני עושה עכשיו בסתר יתגלה, הצד השני ירגיש מרומה״. הנה כמה דוגמאות שאפשר לראות וריאציות שלהן כשהנושא עולה בדיונים שונים.
- לרמות בקוביות. הקוביה התגלגלה, יש חוק ברור לגבי מה אמורה להיות תוצאת הגלגול – ואנחנו מתעלמים ממנה, ״שוכחים״ ממנה, ומעמידים פנים כאילו יצא משהו אחר.
- הפרדת ידע. דמות שנדמה לי שלא הייתה אמורה לדעת משהו מתנהגת בצורה אחרת רק כי השחקן של הדמות הזאת יודע דברים.
- רמאות סטטיסטית. תראו, אם במקום לעשות בדיקה אחת נעשה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת – בסוף נוכל לקבל תוצאה אחת לפי רצוננו. אני לא מגלה את זה לשחקנים כי אז הם ירגישו שגזלתי מהם את היכוי להצליח.
- האורק הקוואנטי. האם האורק נמצא בחדר הימני או השמאלי? אני מעמיד פנים שיש מבוך ושבכל חדר מתוכנן מה יהיה, ושהבחירה של השחקנים משמעותית. אבל זה לא נכון. כרגע האורק בסופרפוזיציה. כשהשחקנים יבחרו את אחד החדרים יתברר שהאורק בעצם שם.
להסתיר את הרמאות
במידה רבה, הרמאות מוגדרת על ידי הנסיון להסתיר אותה. אם אין נסיון כזה, אם הרמאות נעשית בגלוי – היא לא רמאות אלא הופכת להיות, גם אם רק למעשה ולא להלכה, חלק מחוקי המשחק בפועל. אבל אם אני מרמה את העץ, ואף אחד ביער לא שם לב – האם הייתה פה רמאות? הנסיון להסתיר, או התחושה שהיה נסיון כזה, היא חיונית לרמאות, ובלעדיה אין רמאות. האם זה אומר שבמקרה בו הנסיון להסתיר מצליח, זו כבר לא רמאות?
האפשרות הנפוצה ביותר היא שרק נדמה לנו שאנחנו אמני אשליות שמתחזקים שרשרת של שקרים ואף אחד לא שם לב. אם הטענה היא שאני יכול לרמות מבלי שהשחקנים ישימו לב, אז אולי גם השחקנים יכולים לתת אשליית ״אנחנו מתנהגים כאילו שרימו אותנו בלי ששמנו לב״ – וזאת בלי שהמנחה ישים לב? זה נשמע קל יותר לביצוע. במצב הזה כולם מעמידים פנים כאילו שהרמאות הוסתרה, אבל היא לא.
האפשרות השניה היא שבאמת אף אחד לא שם לב. בואו נראה מה המשמעות שלה בארבעת המקרים המייצגים שלנו:
אם אנחנו מרמים מול החוקים (למשל ״לרמות בקוביות״ או ״רמאות סטטיסטית״) זה לא משנה האם השחקנים לא שמו לב, כי יש עוד מישהו שם לב. אנחנו. אז לא באמת הסתרנו את תחושת הרמאות, היא פשוט קיימת רק אצלנו. אם זה קורה באופן מתמשך ולא חד פעמי זאת הופכת להיות בעיה שנטפל בה בהמשך.
אם אף אחד לא שם לב לרמאות מסוג ״הפרדת ידע״, רוב הסיכויים שזה אומר שזה לא באמת מפריע לאף אחד. ואז – זאת לא רמאות. אולי חשבנו שזאת רמאות, אולי היה נדמה לנו שזה ייתפס כרמאות, אבל זה אחד המקרים שבהם מדובר בעבודה מול נורמה ולא מול חוק. ואם המציאות היא שהנורמה הזאת לא מפריעה לאף אחד… ובכן, נראה שהנורמה פשוט שונה משחשבנו.
ברמאויות כמו האורק הקוואנטי, אנחנו נמצאים במצב שבו אם השחקנים באמת באמת לא שמים לב, אנחנו מקבלים מנגנון של המנחה שהשחקנים לא באמת יודעים איך הוא פועל. לשחקנים אין באמת יכולת לדעת מה בדיוק קורה שם מאחורי הקלעים, והם פשוט מקבלים את התוצאות. זו היא קופסה שחורה שלשחקנים אין באמת מושג איך היא פועלות. אם עושים את זה הרבה – יש לנו משחק עם הרבה קופסאות שחורות. יכול להיות שאתם אוהבים משחקים כאלה ויכול להיות שלא – אבל זה כבר לא מקרה של רמאות. זאת שאלה של האם אתם חושבים שמשחק שיש בו הרבה קופסאות שחורות הוא רעיון טוב.
אז אם נסכם, כשמנסים להסתיר את הרמאות ממש ממש טוב או שמתברר לנו שזאת לא הייתה רמאות מלכתחילה (כלומר לא הסתרנו אותה כי לא היה משהו שצריך להסתיר בדיעבד), או אנחנו עצמנו עדיין חיים בתחושת הרמאות (ואז לא באמת הסתרנו אותה, נכון?). יש את המקרה הנדיר שבו באמת הצלחנו להסתיר – אבל אין לנו למעשה דרך לדעת האם זה המצב או שגם השחקנים מרמים אותנו בחזרה שהם לא שמו לב שאנחנו רימינו אותם. אז אולי אפשר, אבל יש הרבה סכנות בדרך וגם אז לא בטוח שהצלחנו.
לא לרמות בכלל
אם קשה כל כך להסתיר, אולי עדיף להימנע לחלוטין? אני אטען שגם אם ננסה לעשות את זה, הרמאות תהיה בלתי נמנעת. או ליתר דיוק לא משנה מה יקרה, למשתתפים תהיה תחושת רמאות.
כבר דיברנו על כך שבמשחקי תפקידים החוקים לא מוגדרים היטב, לא יכולים להיות מוגדרים היטב, לא מגדירים את המשחק והמשא ומתן התמידי והמתמשך על החוקים הוא חלק מהמשחק. לכן איפשהו סביב השולחן תמיד תהיה תחושה שמשהו הוא לא בדיוק כמו שהוא אמור להיות. שאיזשהו חוק (נכון לעכשיו) לא באמת מתקיים. ההרגשה שאולי צריך לשנות את אחד החוקים מעידה תמיד על כך שכרגע אנחנו מרגישים שהחוק הזה לא בדיוק מתקיים. כלומר שכרגע אנחנו לא משחקים "לפי החוקים". ואם אנחנו לא כל הזמן מעלים את זה ומציפים את זה ומדברים על זה (מה שבלתי אפשרי לעשות כל הזמן) – אז איפשהו מתישהו תיווצר התחושה שכרגע אנחנו מרמים.
משחק תפקידים לא יכול להיות "נקי" ו"לפי החוקים", כי החוקים לא מספיק ברורים ולא יכולים להיות כאלה כדי שזה יהיה משחק תפקידים. אנחנו לא יכולים להסיר לחלוטין את תחושת הרמאות מהמשחק כזה.
למה רמאות זה טוב
אני כבר אגיד, אני לא באמת חושב שרמאות זה טוב. אבל לפעמים התחושה של ״אני חש צורך לרמות עכשיו״ – היא טובה. כי היא כמו כאב. זה לא נעים, אבל זה לא שאם היינו מכבים את היכולת להרגיש כאב הכל היה בסדר. הפצעים, המחלות והפגיעות עדיין היו שם – רק שזה לא היה כואב. היה לנו נחמד יותר לפרק זמן קצר, ואז היינו מתים, כי לא היה לנו מושג שמשהו בעצם לא בסדר. תחושת הכאב מאותת לנו שיש איפשהו בעיה.
זה המצב גם עם תחושת הרצון ברמאות. זה לא נעים, אבל התחושה הזו מעידה כמעט תמיד על פגם מבני עמוק יותר במשחק. אם אנחנו מרגישים צורך לרמות פעם אחת – יכול להיות שזה כלום. אבל אם זה משהו כרוני, אם זה חוזר על עצמו, אם כל הזמן צריך להזכיר ולתקן ולהתאפק – סימן שהחוקים של המשחק מושכים איפשהו נגד הכיוון הרצוי. זה מה שמייצר את הצורך לרמות, כלומר לשחק ״נגד החוקים״ ״לטובת המשחק״.
ניקח למשל ״הפרדת ידע דמות-שחקן״. מתי זה מתחיל להציק? מתי זה מתחיל הרגיש כמו רמאות? מתי אנחנו מרגישים שאולי זה ממש צריך להיות חוק מפורש בשולחן המשחק שצריך להזכיר – ״אתם לא יכולים להשתמש בידע הזה כי אין אותו לדמויות שלכם״? כשמשהו לא עובד. אם כל הזמן צריך להזכיר את זה, סימן שהמשחק עצמו גורר את כולם נגד זה, שהמשחק לא באמת תומך ברמת הפרפורמנס הנדרשת.
או למשל רמאות בקוביות. אם המנחה מרגיש יותר מפעם בחצי שנה צורך להתעלם מתוצאות הגלגול ולעוות ולשנות אותו – סימן שיש בעיה בשיטה, שלא מספקת למנחה את התוצאות שמרגישות מתאימות למשחק שהמנחה רוצה להנחות או שמתאים לשחקנים לשחק.
הרמאות נכנסות במקום שבו המכניקה או הנורמה הקיימת לא מספקת תוצאות מוצלחת ואז השחקן או המנחה מרגישים צורך לרמות. אם היתה דרך טובה יותר אולי הם לא היה מרגישים ככה מההתחלה. האלכסנדרוני ניסח את זה מאוד יפה כאן:
If you and/or your players truly can’t live with the outcome of a dice roll, then you made a mistake by rolling the dice in the first place.
כמעין סיכום, אפשר לחלק את ההדברים שלא עובדים והצורך ברמאות יכול להצביע עליהם – לשלושה סוגים:
- המצב לא מוסגר בצורה נכונה, וגרם לשחקנים להניח הנחות לא נכונות ולהסיק הסקות שגויות (ואז אנחנו מרמים כדי לפצות על חוסר ההבנה) – או להיפך, להיעדר יכולת להסיק מסקנות נכונות.
- החוקים נבחרו בצורה לא נכונה, ולא הצליחו להתאים לפעולה שביצעו השחקנים פירוש משחקי הולם (ואנחנו מרמים כדי ״לעקם״ את החוקים כך שיתאימו למה שהשחקנים מנסים לעשות), או שאנחנו לא סומכים על החוקים של המשחק להביא לנו את המשחק שאנחנו רוצים לשחק.
- ההתרה לא בוצעה בצורה נכונה (בין אם בגלל פרשנות שגויה או בגלל חוקים לא מתאימים), והובילה למצב מאוד לא רצוי לשחקנים ולמנחה (והמטרה של הרמאות היא לשנות את ההתרה לתוצאה רצויה יותר).
כלומר הצורך לרמות חושף לנו את הגבולות של המשחק בשולחן שלנו. את הדברים שאנחנו לא באמת מוכנים לקבל, לא רוצים לחיות איתם. הרמאות, אם כן, היא משוב, היא משפרת את המשחק שלנו כי היא מאירה את הנקודות שלהבא כדאי להתנהל בהן אחרת. היא מעידה על משהו שלא עובד, ומאפשרת לתקן אותו .
בואו נראה איך הדוגמאות האיקוניות באות לידי ביטוי פה. כל איזו בעיה כל אחת מהן מצביעה?
- לרמות בקוביות – ככל הנראה חוקים שנבחרו בצורה לא נכונה, או שאין לנו אמון בהם. אם לא, מי שזה לא יהיה שרימה (המנחה או השחקנים) מרגישים שאין להם ברירה, בין אם בגלל תסכול מצטבר ובין אם בגלל חוסר היכולת לוותר על הרעיון הטוב שיש להם עכשיו. הבעיה כאן היא בעיה לטווח הארוך יותר. בטווח הקצר אפשר להסתיר את זה. אבל אם זה הופך להיות תופעה שחוזרת על עצמה – ככל הנראה אנחנו משחקים עם חוקים לא לחלוטין מתאימים לנו.
- הפרדת ידע – זאת לרוב בעיה בתקשורת, כשלצד אחד יש הצדקה שצד שני לא רואה. כלומר אנחנו במצב הראשון, מסגור לא טוב של המצב ומחסור באחידות במרחב המדומיין.
- רמאות סטטיסטית – אם מלכתחילה לא היה סיכוי להצליח, אז למה גלגלנו קוביות? היה מסגור לא טוב של המצב. ואם אכן יש סיכוי להצליח, למה אנחנו מבקשים עוד ועוד גלגול עד שמשהו ייכשל? כי אנחנו לא סומכים על חוקי המשחק.
- האורק הקוואנטי – שילוב של בעיה במצב ובהתרה. אם המצב היה מעוצב כמו שצריך, אז הוא היה כולל אפשרות להבין מה יש בחדר הזה או בחדר ההוא ולהבדיל ביניהם איכשהו. ואם השחקנים ניסו להסיק מידע על החדרים השונים ולא הצליחו לחלוטין – זאת בעיה בהתרה, שלא נתנה להם בחירה משמעותית.
למה רמאות זה רע
רמאות טובה כמצב ביניים, כסימפטום שמעיד על בעיה. זה טוב רק כל עוד אנחנו מעוניינים לתקן את הבעיה. במקרים כאלה התועלת גוברת על הנזק, אבל לא מבטלת אותו. הנזק של הרמאות מתעתע וחמקמק, כי בטווח הקצר לא רואים אותו. בטווח הקצר הרמאות כמעט תמיד משפרת נקודתית את המשחק. אבל ככל שמביטים הלאה לטווחים ארוכים יותר, נחשפות הבעיות.
ראשית, מכיוון שהרמאות היא סימפטום לבעיה, התמדה ברמאות משמרת את הבעיה. הדבר שלא עובד במשחק ממשיך לא לעבוד. השחקנים ממשיכים להניח הנחות שגויות, החוקים ממשיכים לא להתאים לפעולת וההתרות ממשיכות להוביל למצבים לא רצויים. לעיתים אף נוצרת מעגליות כיוון ששימוש ברמאות משמר את הבעיה, מחריף מעט את הסימפטום הבא, שמחייב, לטווח הקצר, שוב שימוש ברמאות כדי לפתור אותו נקודתית, מה שמקבע עוד יותר את הבעיה הגדולה יותר, שמייצרת בתורה את הסימפטום הבא ככואב עוד יותר, שמחייב עוד יותר רמאות וכו׳ וכו׳. הגמילה מרמאות היא תמיד קשה וכואבת.
שנית, אנחנו לא באמת טובים בלרמות. בודדים מאוד מאיתנו כן, אבל רובנו המכריע לא. וכמו בכמעט כל דבר אחר, רוב אלו מאיתנו שחושבים שהם טובים בלרמות – למעשה לא יודעים באמת לעשות את זה היטב. למה? בטווח המיידי רמאות דורשת מאיתנו לעשות בצורה מלאכותית ומודעת את מה שאנחנו עושים לרוב בצורה טבעית. אנחנו נוטים להיות לא טובים בליצור באופן מלאכותי הבעות פנים קטנות. לא צריך להיות בלש מומחה בקריאת מיקרו-הבעות וזיהוי שקרים. מספיק להיות בן אדם שמכיר אתכם קצת, כמו נניח השחקנים שלכם, כדי לזהות, גם אם באופן לא מודע, שמשהו פה מרגיש לא כרגיל. כשאתם מרמים, השחקנים שלכם הם כמו הנסיכה על העדשה. אולי הם לא ידעו להגיד מה בדיוק מציק להם – אבל משהו יציק להם.
בטווח הארוך יותר, רמאות משבשת את עושר ההקשרים של המשחק. יחידי סגולה יודעים לרמות בצורה עקבית. אנחנו קוראים להם קוסמים. רוב מכריע של בני האדם לא. לא נגרם כאן נזק עצום, אבל כשאתם מספרים דברים שלא מתיישבים עם מה שסיפרתם לפני שבוע, גם אם רוב השחקנים לא יידעו לשים על זה את האצבע, משהו ירגיש לא נכון. המשחק יהיה עשיר פחות, טבעי פחות, ומלאכותי יותר. זה עניין הקרחון שהוא ההכנות למשחק. אם הכנו משהו, ולא השתמשנו בו ישירות – זה לא אומר שלהכנות שלנו לא הייתה השפעה ומשמעות. זה עדיין שם ומשפיע. שקרים מרדדים את הקרחון הזה, פוערים בו סדקים ומערערים את היציבות והאחידות של העולם שמונח לנו באחורי הראש, כי חלקים ממנו הומצאו באותו הרגע כדי להתאים לשקר המיידי הנחוץ.
כל זה מערער את הדבר החשוב ביותר ששחקנים יכולים לתת למנחה – אמון. זה לא איזה משבר עצום, לא יאשימו אתכם בחוסר מוסריות או בשום דבר. פשוט… כשהשחקנים מרגישים שמשהו לא בדיוק ״נכון״, גם אם אין להם מושג מה זה – הם ייתנו בנו פחות אמון. ואנחנו רוצים את האמון הזה. האמון הזה הוא המשאב הכי חשוב שיש במשחק. האמון הזה הוא שמאפשר לדלג מעל טעויות אמיתיות, להדביק חלקים במשחק שהתרופפו, למשוך אותו קדימה כשהוא מאבד לרגע תנופה, ועוד ועוד. נדיר מאוד שיש לנו ערימות של אמון מיותר של ההשחקנים שאפשר לבזבז – וגם אז, האם נרצה לבזבז אותו על דברים כמו רמאות?