אני מנחה קמפיין קונספירציה מודרני. יש לי בקבוצה הרבה נשים (חצי קבוצה). זה יוצר מצבים מעניינים.
אחרי אחד המפגשים הראשונים, הגעתי למסקנה שאני צריך שיטה. מצד אחד, לא רציתי שכל פעולה שכל דמות מנסה לבצע תצליח. מצד שני, הייתה לי בעיה מסוימת פשוט להחליט שהפעולה נכשלה. רציתי קוביות. לאחר התיעצות עם חגי, בחרתי בשיטה מבוססת One-Roll Engine. במפגש הבא הסברתי את השיטה לשחקנים, הם קבעו נתונים מספריים לדמויות והמשחק עמד להתחיל. אמרתי להם לא להשקיע יותר מידי בנתונים המספריים – אני אגיד לכם כמה קוביות להטיל ומתי.
עושה רושם שזה עבד. כשהיה צורך, נעשה שימוש בקוביות והכל התנהל היטב.
בשלב מסויים קרה משהו מוזר. ההתרחשות סביב השולחן הלכה בערך ככה:
שחקנית-1: אני מסתכלת עליה [מחווה לכיוון שחקנית-2] במבט שאומר "אני לא מאמינה למילה ממה שהוא אומר".
[שחקנית-1 מטילה קוביות]
[שחקנית-2 מטילה קוביות]
שחקנית-2: זה עבד?
אני: מה?
שחקנית-1: המבט…
אני: [שותק, מבולבל לרגע] כן.
[אני ושני השחקנים הנותרים מחליפים בינינו מבטים מבולבלים]
התופעה הזאת חזרה על עצמה מספר פעמים באותו מפגש והמשיכה למפגש שאחריו. בשלב מסויים הבנתי שהן מטילות קוביות על מנת לקבוע אם המבטים העבירו את המסר בהצלחה. אפילו ניסיתי להתייחס לקוביות ולומר לשחקנית-2 שהיא חושבת ששחקנית-1 לא בטוחה שהנאפס דובר אמת, או משהו כזה.
לקח לי שני מפגשים להתעשת. אחר כך ההתרחשות סביב השולחן הלכה בערך ככה:
שחקנית-1: אני מסתכלת עליה [מחווה לכיוון שחקנית-2] במבט שאומר "אני לא מאמינה למילה ממה שהוא אומר".
[שחקנית-1 מושיטה יד לכיוון הקוביות]
אני: [מרים יד לסימון "עצור"] אין צורך להטיל קוביות!
מה מוסר ההשכל? השיטה היא כלי בידי המנחה. עליו למנוע מהשחקנים להשתמש בה שלא לצורך (גם אם למנוע מהם לעשות את זה דורש ממנו לצעוק על החברה שלו שאין צורך להטיל קוביות!).
אז השבוע הוא שבוע "איך למדתי כיצד להשתמש בשיטה במידה המתאימה לי"?
לא הבנתי מה הנקודה, מה הבעיה ומה הפתרון, חוץ מה "זה נראה לי מוזר שהן זרקו קוביות כל כך הרבה".
הרשה לי לחלוק עליך.
דיסקליימר: אני לרוב לא דוגלת בגלגול קוביות. אני חושבת שהוא עוצר את זרימת המשחק. אבל כאן זה יוצא מהכלל.
אם דמות אחת היתה מנסה לשקר לשניה (ונניח שמבחינה משחקית קשה לדעת אם היא הצליחה או לא), גלגול קוביות זה בדיוק הדרך לפתור קונפליקטים בין דמויות.
וזה מקרה מאוד דומה. אם הייתם משחקים בעולם האפילה, הייתי מהמרת על לבדוק את הexpression של משלחת המבט, ואת הperception של מקבלת המבט.
זה לחלוטין דורש גלגול (בהיותו פעולה בין דמויות, שאתה לא יכול לקבוע שרירותית אם הוא עבד או לא)
ועכשיו אני אתייחס למשהו שאמרת: טרחת לציין שאלה שחקניות ולא שחקנים. נניח וזה רלוונטי בדרך כלשהי. אז אני מסתכלת על המצב שלך ושל שחקניך ואומרת לעצמי- יכול להיות שהם פשוט לא מבינים את הדינמיקה של מבט מלא משמעות והרמות גבה?
והן, בהיותן מהחצי היותר תקשורתי של האנושות, מבינות את זה?
אני מקווה שאני טועה. אחרת זה אומר שאיבדתי את אחד ערוצי התקשורת היותר חביבים עלי.
מאידך, אם אנשים נהנים מהשיטה (ונראה שהן נהנו, מהתיאור), ואם היא מאפשרת מצבים דרמטיים (דמות שלא הבינה מסר. שחקנית שמעוניינת לשחק את זה) ואם זה לא דורש ממך שום מאמץ – למה להפריע?
יעל, אני לא מבין למה צריך להטיל קוביות כשדמות אחת משקרת לדמות אחרת. במקרה כזה שחקן אמר משהו לשחקן אחר בעוד ששניהם משחקים דמויות. שיפרשו את זה בכל אופן שירצו. אם זה אינו חושב שזה שיקר לו, נפלא. אם זה חושב שזה שיקר לו, נפלא גם כן. בסופו של דבר, לדמות אין שום דרך לדעת האם שיקרו לה. יש לה תחושה כלשהי, בדיוק כמו לשחקן. למה להטיל קוביות במקום לתת לתחושת השחקן להיות גם תחושת הדמות?
בנוגע לנשים, ציינתי שאלה נשים משום שהסיטואציה הזו, באופן מאוד מובהק, הייתה סבירה ומובנת לנשים בקבוצה שלי, אך תמוהה לחלוטין לגברים בקבוצה. אני לא חושב שזה היה המבט מלא המשמעות שגרם לסיטואציה להראות תמוהה לגברים. אלה היו דווקא גלגולי הקוביות שגרמו לכך לדעתי.
דניאל, שאלת למה להפריע. בעצם, הגלגול הזה קובע האם על השחקנית שדמותה מקבלת את המבט לבצע הפרדת ידע שחקן-דמות או לא. הדברים כבר נאמרו סביב השולחן, והטלת הקוביות קובעת האם הדברים שנאמרו על ידי שחקנית אחת והובנו על ידי השנייה, הובנו גם על ידי דמותה. אני, באופן אישי, לא מאמין גדול בהפרדת ידע שחקן-דמות. אם אפשר להמנע מהצורך בהפרדה, עדיף. כמו שהבהרתי לקבוצה שלי, מבחינתי המבטים האלה מצליחים, משום שאין (במקרה שלנו) שום ערך למבט שנכשל. הדבר היחיד שכשלון כזה הניב היה יציאה לאוף-פליי כדי לצחוק על הדיסוננס בין הידע של השחקנית לבין האופן בו היא מפעילה את דמותה.
אם זה אכן היה יוצר מצב דרמטי בקבוצה שלי, דבריך תקפים. פרקטית, זה יצר מצב קומי באוף-פליי. כלומר, אם זה היה משרת מטרה משחקית, לא הייתי מפריע. זה פוגע במשחק, אז אני עוצר את זה.
שימו לב שאני לא אומר שתמיד צריך למנוע הטלת קוביות במצב כזה. אני כן אומר שהשיטה היא כלי בידי המנחה ושעליו לעצור נסיונות להשתמש בכלי הזה באופן שיפגע במשחק.
למה להטיל? כי אם יש מיומנות שמאפשרת לגלות שקרים, מניחים שזה אומר שלדמות מסויימת יש יותר מ"תחושה", או לפחות ניחוש של 50-50, בעוד שדמות אחרת היא פתי שלם.
כמה פתי? תלוי ביכולת הדמות ובמקרה הספציפי – או בשפת השיטה, מיומנות וגלגול.
>> אני, באופן אישי, לא מאמין גדול בהפרדת ידע שחקן-דמות
>>משום שאין (במקרה שלנו) שום ערך למבט שנכשל. הדבר היחיד שכשלון כזה הניב היה יציאה >>לאוף-פליי כדי לצחוק על הדיסוננס בין הידע של השחקנית לבין האופן בו היא מפעילה את דמותה.
אז נקודת המחלוקת הוא בדיסטאנס הרצוי (או המותר) בין שחקן לדמות. אני אכן חולק. לא נראה לך שיש ערך דרמטי לסיטואציה בה השחקנית יודעת שהדמות שלה הולכת לתוך מלכודת? אתה לא חושב שהריחוק הזה עשוי לחדד את משחק הדמות? לתת לשחקנית אפשרות להוסיף דגשים והצללות משלה? כי בהרצות שלי, הנקודות האלה נוטות להוביל לסצינות אינטנסיביות יותר, לא לאופ-פליי.
יש ערך דרמטי, כן. יש גם ערך דרמטי לתגובה של דמות שמבינה בפעם הראשונה שבוגדים בה כאשר הרוצחים יוצאים מאחוריו הוילון, וה"מלחין" של המארב צוחק כי הדמות נפלה למלכודת למרות שניסו להזהיר אותה.
וזה בהנחה ש"דרמה" זה מה שאנחנו מחפשים, ולא סימולציה שבה חוקי העולם גוברים על חוקי הדרמה.
גיל, אני חושב שהטעות העיקרית שלך הייתה בכך שהשחקניות לא ידעו אם המבט "עובד". אם הן היו מבינות את השיטה מספיק, הן היו יכולות לגלגל לבד ולספק לעצמן את התשובות שהן רצו.
והן בבירור רצו את התשובות האלו. טעית כשאמרת שלא צריך לגלגל את הקוביות.
שחר, קודם כל, נכון, הבעיה הייתה שהשחקניות לא ידעו אם המבט עובד. פתרתי את הבעיה על ידי זה שאמרתי שמבט כזה תמיד עובד. אתה גם צודק בכך שאתה אומר שהן לא הבינו את השיטה. אני אמרתי לשחקנים שלי שכשאני ארצה שהם יטילו קוביות, אני אגיד להם. אחרת, הם אינם צריכים לעשות זאת. זה היה המקרה היחיד בו השחקנים יזמו הטלת קוביות במקום בו לא עמדתי לבקש זאת מהם. בנוסף, השיטה מוגדרת באופן שאינו מאפשר לשחקנים להבין לבד מגלגול הקוביות מה התוצאה. השחקנים יודעים איפה הם נמצאים על הסולם בין כשלון חרוץ לבין הצלחה כבירה. הם אינם יודעים מהם גבולות הסולם הזה בכל רגע, משום שאני קובע זאת לכל גלגול בנפרד. יכולתי לתת להן להטיל קוביות ולקבוע שמדובר בסולם נקודתי, בו אין הבדל בין כשלון להצלחה. למה לתת להן להטיל קוביות במקרה הזה?
כשאתה כותב "טעית כשאמרת שלא צריך לגלגל את הקוביות" אתה מניח שגלגול הקוביות יתן לשחקניות שלי תשובות. זו הנחה שגויה. בין אם הן יגלגלו קוביות ובין אם לא, הן יקבלו תשובות ממני.
דרך אגב, בימים אלה אני עובד על גרסה "מחייבת" יותר של השיטה שכן תאפשר לשחקנים לקבוע את תוצאות הפעולות לפי גלגול הקוביות.
אבל יש משהו מעניין בכשלון מבט שכזה. יש סצנה מגניבה שיכולה לקרות כשהשחקנית בוחרת לפרש את המבט לא נכון בשביל הרולפליי. אולי גלגול הקוביות שלהן היה רמז של השחקנים למנחה- אולי הן לא רוצות שפעולות כאלה יצליחו אוטומטית? אולי בזה שהיא בחרה לתת מבט ולא אמרה את הדברים מפורשות היא רצתה לתת מקום לבלבול? אולי יש צורך להטיל קוביות…
בדיוק. מהתיאור נשמע שהבנות לא רצו שהמבט יפעל תמיד.
זה ההבדל המהותי בין שימוש בשיטה לשם משחק (game) ובין שימוש בשיטה לשם דרמה.
אולי מבחינת השיטה לא היה צורך לגלגל קוביות. זה הצליח.
אבל מבחינה דרמטית הן רצו שזה לא יהיה ברור מאליו, וזה מה שהן ניסו לעשות בזה שהן סמכו על המזל והשתמשו בשיטה (גלגול קוביות) כדי להביע את זה.
אבל – אם משתמשים בגלגול קוביות לשם דרמה, למה צריך להשתמש בשיטה? אם כל מה שהן רצו זו אקראיות, הן יכלו לבחור גלגול קוביה יחיד, שהן יבינו. למה הן הסתמכו על שיטה שהן לא מבינות?
השיטה אמורה לייצג את הפיזיקה של הסיפור. הגיוני לשאוף שבמידה ומאפשרים גורם אקראיות, הגורם יהיה קונסיסטנטי עם האופן המכאני בו פועלת יתר העלילה.
אבל השיטה לא ברורה לשחקנים. ברור שעקביות היא ערך, אבל לא כשהיא מסרבלת את המצב, שרק דורש אקראיות.
אם לא ישתמשו בשיטה, איך יבינו?
"אנחנו רוצים אקראיות בעניין הזה על מנת לתת לו פוטנציאל דרמטי, הבה נטיל אסימון" – מצריך קפיצה מחשבתית גדולה בהרבה, ומטא משחקית בהרבה, מאשר "אנחנו רוצים שגם במשחק ביננו לבין עצמנו תופיע השיטה, היות והיא די טובה לדברים האחרים".
אתה לא יכול לצפות משחקנים לייצר שיטה חדשה לכל צורך מטא-משחקי. לתת להם לכוון את היחס הרצוי בינם לשיטה הקיימת, זה דווקא סבבה.
טוב שכתבתי את הפוסט הזה.
בעקבות התגובות החלטתי לנסות לראות מה קורה אם אני משתמש בשיטה נוקשה יותר על מנת לתת יותר כח לשחקנים שלי.
לפני יומיים היה סשן. באתי, עם דפי דמות מסודרים שיתאימו לשיטה שאנחנו משחקים (בניגוד למה שהיה קודם – כל אחד כתב איך שבה לו את הסטטיסטיקה של הדמות שלו). השקענו שעתיים בהסבר מפורט על איך השיטה עובדת ועל "בניית דמויות" לפי השיטה.
אחרי השעתיים האלה התחלנו לשחק. קצב המשחק היה מהיר משמעותית, וגם כאשר הקבוצה הייתה מפוצלת, חצי הקבוצה שלא קיבל פוקוס המשיך לשחק בינו לבין עצמו.
אני חושב שזה הזמן לתקן את עצמי: מבחינתי, אין צורך להטיל קוביות. ירצו, יטילו.
תודה לכולכם.
פינגבאק: סיכום שבועיימים | משחק בתיאוריה