באייקון שחלף שפטתי בתחרות הנחיה אולימפית 2012, יחד עם איתמר וייסברג (ההוגה והמארגן) וחגי אלקיים. החויה הייתה אדירה, מומלצת בחום למנחים מנוסים, ויצאתי עם הרבה רשמים. זוהי (בתקווה) רשומה ראשונה בסדרה שתציג סיכום אישי ומחשבות על התחרות.
השחקנים בהנחיה אולימפית מעריכים את המנחה על המשחק שיצר כמוצר מוגמר, ועל הצלחתו בשילוב שלושת האלמנטים שהוכתבו מראש (הפעם הם היו "מאזן אימה", "כבידה" ו"געגוע"). השופטים, לעומת זאת, מעריכים את המנחה על יכולות טכניות ועל דינמיקה קבוצתית, ובהתאם המדדים שלנו היו שימוש בתיאורים, שליטה בקצב, תגובה לשחקנים ומעורבות שחקנים. רשומה זו תעסוק בכמה הבחנות בנוגע לטכניקות שראינו בתחום התיאורים.
בן שלום והרקע התרבותי המשותף: אלון כבר כתב אצלנו על ההבדלים בין שדות התייחסות פנימיים וחיצוניים. בתחרות הזו, כמחצית מן המנחים הריצו את ההרפתקאות שלהם בעולם שדומה מאוד לשלנו, והשתמשו במושגים מוכרים כמו נאסא, ניל ארמסטרונג ותחנות החלל הלוויניות של האמריקאים והרוסים. הבחירה בסמלים תרבותיים מוכרים (עבור העולם) או סטריאוטיפים חדים (עבור הדמויות) מתאימה במיוחד למשחקים חד פעמיים, ועל אחת כמה וכמה לקצרצרים בני פחות משעתיים כמו שהיו לנו בתחרות. כך אפשר לספק לשחקנים יסודות איתנים לאילתור ולהזדהות בלי לבזבז זמן על אקספוזיציה ועל היכרות עם רעיונות חדשים של המנחה.
דוגמה בולטת לשימוש בשדה התייחסות חיצוני הופיעה במשחק של בן. קודם כל הוא שיגר את הדמויות לחלל בתוך הכעבה בחסות הצבא האמריקאי, כשאנוביס משמש להם טייס. מילא זה – יוצאת דופן באמת בעיניי הייתה הנקודה שבה הותקפה הכעבה המעופפת על ידי חלליות אויב. כדי לתאר את החללית התוקפת, פנה בן לאחד השחקנים וביקש ממנו שמות של חלליות בדיוניות שהוא מכיר, ומתוכן בחר אחת שדומה יחסית לחללית המתקיפה. זה פיתוח מתבקש כמעט של השימוש בשדה התייחסות חיצוני: פנייה פעילה לשחקנים לקבלת אסוציאציות, ובנייה של עולם המשחק מתוך האסוציאציות האלה.
יובל ספיר והמספר המהימן: בנקודה מסוימת במשחק של יובל, הדמויות יצאו מהחללית שלהם לפגוש את המקומיים. יובל אמר משהו בסגנון "אתם רואים שם בני אדם – זאת אומרת, כשאני אומר בני אדם, אני מתכוון במובן הרחב של המילה". במילים אחרות, הדב"שים נראים כמו בני אדם, אבל אי אפשר לדעת אם הם אכן בני אדם או שמא חייזרים דמויי-אדם או מתחזים.
אם אני מפרש נכון את ההסתייגות הזו של יובל, היא מגיעה משני מקורות, ושניהם אופייניים לסגנון ההנחיה ה"ביתי" והמשובח שיובל הביא איתו, סגנון שמתאים למערכות. קודם כל, המשחקים שיובל הריץ התאפיינו באוירה נינוחה וידידותית, שאיפשרה שילוב של הערות חוץ-משחקיות. בניסיון שלי במשחקי כנס מדובר בהישג יוצא דופן – שחקנים בדרך כלל אינם מכירים זה את זה, וגם המנחה ממוקד בעיקר במשחק שעליו להריץ. ההערה שלעיל משתפת את השחקנים בשיקולים של המנחה, מסתכלת על המשחק מהצד. מצד אחר, ההערה יכולה לשקף את הרצון של יובל להישאר מספר מהימן, להיות מנחה הוגן ואמין. הגינות בהנחיה במערכות היא מסורת מוצדקת וחשובה, במיוחד במשחקים מבוססי אתגר. יחד עם זה, במשחקים שאינם מבוססי אתגר, אני חושב שיש הרבה מה להרויח משבירה של המוסכמה הזו – היא לא מזיקה, אבל היא גם לא חיונית במיוחד. לדוגמה, מזה כמה שנים אני אוהב לשלב בתיאורים שלי הטיות לפי אופי הדמויות. באחת הפעמים הראשונות שעשיתי את זה, במערכת-נפל של צ'יינג'לינג החדש, דניאל פידלמן שיחק דמות שהייתה עסוקה מאוד בספרים. כשהדמויות נכנסו לבית של דמות לא מוכרת, תיארתי בהדגשה שאין בו מדפי ספרים בכלל. תיאור כזה איננו אובייקטיבי וחיצוני אלא משקף את נקודת המבט של הדמות, ויש לו כוח סיפורי עודף.
מיכאל גורודין כבר כתב בעבר (דוגמה דרמטית כאן) על כך שהנחיה "ביתית", אפילו מוצלחת מאוד, לא משיגה את אותן תוצאות במשחקים חד-פעמיים, ואני אכן חושב שהעובדה הזו שיחקה נגד יובל בתחרות, בתחומים אחרים (כאמור, אין כל רע בתיאורים מהימנים, רק ציינתי שיש אפשרויות אחרות).
יאיר שריג, טלי הלוי והסוריאליזם: המשחק של יאיר התחיל עם הנחיתה על הירח (ארמסטרונג, אלדרין וחברים), ואז הופיעו בחוץ אנשים בחליפות שחורות ובלי חליפות חלל. המשחק של טלי התחיל עם חבורת נערים שיכורים, ואז כולם נאכלו על ידי מפלצות והשחקנים קיבלו דמויות חדשות. שני המנחים תיארו את ההתפתחויות הללו באופן ענייני, רגיל, ללא שינויי קצב או פירוט מיוחד שיאותתו שמדובר במאורעות חריגים. לפני שהוסבר שעכשיו יחולקו הדמויות האמיתיות, אחת השחקניות של טלי אפילו מחתה על ההחלקה של המאורע הפתאומי הזה: "מה, רגע, אנחנו לא יכולים לנסות להתנגד [למפלצות]?". תיאור כזה, של היומיומי והפנטסטי באותה נשימה ובאותה רצינות, מאפיין סוריאליזם (או ריאליזם פנטסטי) וברוב האנשים בימינו יעורר איזו מחאה, איזה חוסר שקט לנוכח שבירה של עקרונות בסיסיים בתפישת העולם שלהם. אחר כך על חורבות תפישת העולם הישנה ניתן לבנות עולם חדש, עם חוקים חדשים. אם מתמקדים במפנה הזה וגורמים לשחקנים לחוות אותו באמת, יכול להיות לו הרבה מאוד כוח.
לסיום, שוב ברכות וקידות למנצחים: טלי הלוי! דודי קאופמן! ומיכאל פבזנר!
קודם כל, מגניב לראות חיים במקום הזה! (ונראה שאכן אף אחד לא מצפה לראות אותם פה, כי אני שמתי לב לפוסט הזה רק עכשיו ועוד אין לו אף תגובה.)
חוץ מזה, רק הערה: "בחלל!" לא היה אחד האלמנטים, הוא היה התמה הכללית והידועה הרבה מראש של המשחק. האלמנט השלישי האמיתי היה "מאזן אימה".
תודה על התיקון, שיניתי למעלה בהתאם.
אני מאוד מקווה שהאתר יחזור קצת לפעולה – אחרי שיהיו עוד רשומה-שתיים נפרסם קצת בפורומים וננסה לגייס שוב קוראים.
פינגבאק: הנחיה אולימפית בחלל: מיכאל פבזנר והמנחה המינימלי | משחק בתיאוריה
פינגבאק: דברים שלמדתי באייקון 2014: אפשר ללמוד מכל מנחה | משחק בתיאוריה