להנחות משחק תפקידים לילדים (גילאי 6-14) זה לא פשוט. לא סתם הכנסים מתקשים למלא את הדרישה לתכנים לילדים, מלבד במקרים בהם מתאפשר שיתוף פעולה עם חברת חוגים. המנחים המנוסים יעדיפו להריץ לשחקנים מנוסים, כי זה יותר קל ויותר כיף – ומי שפחות מנוסה לא בהכרח יכול להריץ לילדים בצורה טובה.

כנס ביגור הולך ומתקרב וככל פעם עולה השאלה של תוכן לילדים בכנס. ילדים שמגיעים לכנס זכאים לקבל מוצר איכותי וחשוב לזכור שזו אחת הדרכים שהכנס יכול לייצר לעצמו הכנסה משמעותית.

מכיוון שקרוב לשבע שנים אני מנחה לילדים (היום בחברת קרן השפע), אני מרשה לעצמי להניח שאני מנוסה בנושא לא מעט. כתוצאה מכך, יש נקודות רבות שמתסכלות אותי בגישה של הסביבה, בכללה מארגני הכנסים, לגבי תוכן לילדים.

יעל הימל-שלמה כתבה פה פעם פוסט על הרצה לילדים בו היא מפרטת את הסיבות שהיא חושבת שיכולות לגרום למנחה להנחות לילדים. הסיבה היחידה שאני מוכנה לקבל היא ששחקני תפקידים צעירים יהפכו, בהכוונה נכונה כמובן, לשחקני תפקידים בוגרים.

עמית ורטהיימר כתב כאן שני פוסטים על הנחייה לילדים, כאשר באחד מהם הוא טוען שהנחייה לילדים היא לא הנחייה בכלל ואילו בשני הוא מתאר סיטואציות בהן המדריך צריך להיזהר מהאינסטינקטים שלו, על מנת שלא לפגוע בנפשם הרכה של הילדים.

הנה מה שאני יודעת:

1. הנחייה לילדים שונה מהנחייה למבוגרים. רשימת הסיבות היא אינסופית, אבל אני אמנה את הסיבות העיקריות:

• ילדים מחפשים מטרות אחרות ממבוגרים במשחק.
• ילדים מסתכלים על עולם המשחק בצורה ייחודית, קשה להם לתפוס את העולם בכללותו.
• ילדים צריכים ללמוד איך לעבוד ביחד, זה עוד לא ברור להם שהם חלק מקבוצה. חלק גדול מהילדים מתעניינים במה שהם רוצים לעשות ולא במטרה של הקבוצה. כבר היה לי כוהן שבאמצע הקרב התיישב מול השומרים והוציא לחם מהשק שלו. אם ילד רוצה לשחק בסירים באמצע קרב, זה מה שהוא יעשה, אלא אם המנחה יכוון אותו.
• ילדים מתחרים על תשומת הלב של המנחה. הם משחקים עם המנחה ולא אחד עם השני.
• ילדים מתקשים לעשות הפרדה בין הדמות לבין השחקן, גם אם מדובר על הדמות שלהם.

2. רוב הילדים שמגיעים לכנסים מגיעים בשני דרכים עיקריות:

1. שת"פ בין הכנס לבין חברת החוגים
2. בן משפחה שמשחק משחקי תפקידים מביא אותם

3. הילדים שמגיעים לכנס רוצים לשחק בדברים שהם מכירים (מו"ד, פאת'פיינדר וכמובן משחקים חיים) ופחות להתנסות בדברים חדשים.

4. לא כל אחד יכול להריץ לילדים.

זו נקודה שחשוב לי להרחיב עליה, כי יש הרבה תגובות מהסביבה שמראות לי שמארגני הכנסים והמנחים עצמם לא מבינים את הנקודה הזו.

מי שמנחה נהדר למבוגרים, היא לאו דווקא מנחה נהדרת גם לילדים.

בשביל להריץ לילדים המנחה צריכה להחזיק בסל כישורים שלא בהכרח נדרש אצל מנחה למבוגרים:

• סבלנות: הרצה לילדים דורשת סבלנות אין קץ. ילדים שוכחים דברים, כמו איזה קובייה משמשת לגלגול ההתקפה, גם אם הם גלגלו אותה כבר 3 סיבובים רצוף.
• שליטה: מנחה לילדים צריכה לדעת איך לשלוט בקבוצה שלה. ילדים באים למשחק בשביל להנות, אבל להם אין תמיד סבלנות לחכות שהתור של מישהו אחר יסתיים, ובלי יכולת לשלוט בקבוצה, יווצר כאוס.
• יכולת הכוונה: ילדים זקוקים להכוונה משמעותית, בין אם זה דב"ש שמלווה את הקבוצה או שאלות מכוונות לפני פעולה. אצל הקטנים יותר או הפחות מנוסים, בד"כ נותנים שתי אופציות לבחור מהן. ילדים מתקשים להבין מה זה מרחק וזקוקים לייצוג משמעותי גם בגדלים (מיניאטורות הם כלי נוח).
• גישה חינוכית: מילים גדולות, אבל הן חיוניות. משחק תפקידים הוא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה. כאשר את מנחה לילדים, הדרך שבה המשחק מתקדם משפיעה עליהם ועל שאר חברי הקבוצה. אני מגיעה מגישה שדוגלת בשני עקרונות מרכזיים: (א) שמשחקי תפקידים מלמדים שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה, (ב) ושהם מלמדים שלכל פעולה יש השלכות, בעיקר אם היא פעולה משמעותית. כפועל יוצא מהגישה הזו, יש לי קווים מנחים שכלל לא קשורים לשיטה, שמאפשרים לי לתגמל בצורה חיובית או שלילית פעולות של דמויות.

 אם את חושבת שאת מחזיקה בכישורים הללו ואת מעוניינת להריץ לילדים בכנס, הנה כמה נקודות שיועילו לך:

1. הכנה מראש: ילדים לא בונים דף דמות במקום. הם רוצים לבוא ולשחק. תהיי מוכנה מראש עם דפי דמות ועם כל הציוד. דפי הדמות צריכים מותאמים לילדים. להכיל ניקוד, תמונה של הדמות,, כוחות ברורים ופשוטים.
2. קצב: אצל ילדים חשוב לשמור על קצב גבוה ולדחוף את המשחק קדימה אם נראה שהם נתקעים. גם היוזמים מבין הקבוצה עלולים לחשוש מטעויות והקבוצה עלולה להיתקע במשך 15 דקות בצומת דרכים ולדון לאן פונים.
3. זמן: בכל משחק כנס או משחק בכלל, יש משמעות לזמן. אצל ילדים יש לו משמעות גדולה יותר. ילדים לא מסוגלים לשבת בגילאים הללו במשחק ארוך יותר משעתיים. אין להם סבלנות, ויש המון גירויים בחוץ. בני את המשחק ככה שהוא יהיה בין שעה וחצי לשעתיים.
4. בעיות קשב וריכוז: ברוכה הבאה למאה ה-21, בה כל ילד שני מאובחן עם בעיות של קשב וריכוז. במשחק כנס הרבה יותר קשה לשלוט על הילדים: הם לא מכירים אותך, את לא מכירה אותם, והם לא תמיד מכירים אחד את השני. תדאגי שלכל ילד יהיה מה לעשות גם אם דמותו לא פועלת באותו הרגע, אחרת חצי מהמשחק את תעבירי בלנסות לגרום להם לשבת. המלצה: אם יש חידה, לחלק אותם לזוגות ולתת להם לנסות לפתור. אם יש מבחנים, שיעשו אחד בצורה חיה ולא יגלגלו קובייה, למשל תחרות הקליעה למטרה מול הגמדים לא חייבת להיות בשולחני, אלא ניתן להפוך אותה בעזרת מטרה וחצים או פגיונות מספוג להרבה יותר מהנה ומאתגרת.
5. מפגש עם המבוגר האחראי: ילדים בגיל הללו לא מסתובבים בביגור או אייקון לבדם. יש עימם מבוגר אחראי. בד"כ הוא שחקן בעצמו. אני אישית מתנגדת לנוכחות המבוגר האחראי במהלך המשחק, אלא אם זה מיועד להורים וילדים ביחד, אבל הייתי ממליצה בחום לקחת את הטלפון הנייד שלו. תכיני דף ותתני לכל מבוגר שמגיע לרשום את הפרטים שלו ושל הילד, כך שאם תהיה בעיה, יהיה למי להתקשר.

 ההנחיה לילדים גם מתגמלת בצורה שלא תאמן. לקרוא ילדים זו מיומנות שצריך לפתח, אבל חשוב לחפש את הסימנים, כי הם באמת שם. אפשר לראות על הפנים שלהם בדיוק מתי הם נהנים, מתי הם במתח, מתי הם חסרי סבלנות ומתי הם עומדים לפעול בצורה שתוביל למוות של הדמות שלהם.

הייתי ממליצה בחום לכל מנחה שמאמינה שיש לה את סט הכישורים הדרוש, להריץ לילדים לפחות פעם אחת. אני מוכנה לנדב הרפתקאות מוכנות. אתן תלמדו המון – אני מבטיחה.

התחלתי לחשוב על הפוסט הזה אחרי לארפ מדע בדיוני בשם ״הרמוניה דוממת״. כתבתי פוסט ארוך בפייסבוק על הלארפ הזה, אבל דבר אחד מאד בלט בו: ללארפ הזה היו שלוש הרצות. חלק מהשחקנים של ההרצה הראשונה היו בהרצה השלישית ולא הפסיקו להתפעל מהשוני בין ההרצות והשיפורים שהתווספו למשחק ותרמו לחוויה.

בנוסף, יש משחק שולחני שכתבתי בשם ״כלואים במכרה״ שאותו כבר הרצתי כמה פעמים. בפעם הראשונה הרצתי למנהל פסטיבל אייקון וקבוצת שחקנים שנבחרו בקפידה, על מנת להכיר לו את החוויה של משחק תפקידים שולחני. בפעם השנייה הרצתי את המשחק ב״משתה הגמדים 2: מהיר וחפרני״. החלטתי להגיש את המשחק גם לכנס ״ביגור״ ובמקביל נוצרה עוד קבוצה שתחווה את המשחק לפני הכנס.

״כלואים במכרה״ הוא הפעם הראשונה שאני מריצה משחק יותר מפעם אחת, והחוויה הזו (כמנחה) יחד עם החוויה מ"הרמוניה דוממת" (כשחקנית) גרמו לי להבין את החשיבות של הרצת משחק יותר מפעם אחת. מצאתי כמה נקודות שבהן משתפר המשחק בהרצה שניה או יותר, שיוכלו להדגים לכם למה כדאי להריץ יותר מפעם אחת:

א. עיבוי העולם

כאשר מריצים משחק יותר מפעם אחת, העולם קורם עור וגידים. אם בהרצה הראשונה היה לי דב״ש, מנהל המשמרת של הגמדים, אבל הוא לא היה דמות  משמעותית במיוחד, בהרצה השלישית הוא אחראי באופן אישי לכל אחד מהגמדים האחרים וכולם קשורים אליו. פתאום התפתחו קשרים בין הדמויות לדב"שים שלא היו שם קודם.

ב. עיבוי הדמויות

הדמויות הופכות לעגולות יותר. אם בהרצה הראשונה היתה לי דמות שתוארה בדף הדמות בעיקר כ״נבונה, רוצה עתיד טוב לילדיה״ וראיתי שבהרצות הראשונות השחקן מתקשה עם התיאורים הללו, כי בניגוד לדמויות האחרות הם היו פחות קלים למשחק, בהרצה השלישית לדמות הזו התווספו מניעים שקשרו אותה לדמויות האחרות.

ג. עיבוי העלילה

העלילה מתפתחת ומסתעפת, בעיקר כתוצאה מההרצות קודמות ורעיונות שעלו לי אחרי האינטראקציה עם השחקנים. אורי ליפשיץ תמיד אומר: ״שחקנים לא ישחקו את המשחק כמו שכתבת אותו.״ זה נכון. פעמים רבות אני משתמשת בתופעה הזו על מנת ליצור קשרים והקשרים בעלילה שלא היו קיימים שם קודם. עלילת המשחק המרכזית לא משתנה, אבל מתווספות לה עלילות צד שנוצרו מדברים שקרו בהרצות קודמות או מהצעות לשיפור שקיבלתי מהשחקנים. למשל, דמויות מסויימות מקבלות מטרות נוספות, שלא קשורות בהכרח לעלילה הראשית, אלא יותר לדמות המסויימת הזו.

כל נקודות השיפור הללו חשובות, אבל אני לא מגיעה אליהן יש מאין. עשיתי לעצמי מנהג, אחרי הרצה של המשחק, לשלוח רשימת שאלות לשחקנים, על מנת שאוכל לקבל את המשוב שלהם בצורה שאוכל לשפר את המשחק.

אני מתחילה בכך שאני מבקשת לשמוע על החוויה הכללית שלהם, ואז אני מציגה להם רשימת שאלות. גם רשימת השאלות השתנתה והשתכללה מהרצה להרצה, כי גיליתי על אילו נקודות אני רוצה לשים דגש במשוב.

הנה רשימת השאלות:

1. ממה הכי נהנית במשחק?
2. ממה הכי פחות נהנית במשחק?
3. מה חשבת על הקצב של המשחק?
4. מה היית עושה אחרת?
5. מה חשבת על הדמות שלך?
6. מה חשבת על הדמויות האחרות?
7. מה חשבת על הדב"שים?
8. מה חשבת על הקרבות ואופן הניהול שלהם?
9. נקודות טובות לשימור לפעם הבאה
10. נקודות שזקוקות לשיפור או אפילו להסרה מהמשחק

רוב השחקנים עונים ברמה כזו או אחרת של פירוט ופעמים רבות אני מקבלת הארה על נקודות שבכלל לא ידעתי שהן קיימות. החוויה של השחקן ושל המנחה שונה כל כך בהרצה של משחק, ושונה גם בין שחקן לשחקן, כך שנקודת המבט של השחקנים תורמת רבות לשיפור של המשחק.

אני מאמינה שהרצה חוזרת של המשחק, בנוסף לכך שהיא משפרת את המשחק עצמו, גם משפרת אותי כמנחה. לאלתר משחקים זה מה שאני טובה בו. לבנות משחק שישרוד הרצה נוספת, בלי לשעמם אותי, בלי להיות צפוי, בלי לאבד את הרעננות ההתחלתית שלו, זה אתגר שעוד לא עמדתי בו.

אני מאמינה שמנחה צריכה לאתגר את עצמה בתחומים שקשים לה ולכן, אם כתבתם משחק שאתם אוהבים, נסו להריץ אותו יותר מפעם אחת. נסו לקבל פידבקים לשימור ולשיפור מהשחקנים. נסו ללמוד על עצמכם ועל המשחק בצורה עמוקה יותר. אני יכולה להבטיח לכם שזו חוויה שרק תרוויחו ממנה.

אני מזמינה אתכם להריץ בעצמכם משחקים ״ישנים״ שלכם בביגור ולהריץ משחקים חדשים לפחות פעמיים לפני שאתם מגיעים איתם לכנס. זה ישתלם.

אני גם מזמינה אתכם ל״כלואים במכרה״ בביגור. זה משחק טוב. בעזרתכם הוא ישתפר.

לאחר הדרמה שהייתה כאן מוקדם יותר השבוע כשערן ויס הסביר למה לא כדאי לשחק בכנסים, פנתה אלינו הקוראת אורטל טל וביקשה לכתוב פוסט תגובה. למי שלא מכיר, אורטל היא מנחת כנסים שנחושה להיכנס לפנתיאון המנחים האולימפיים, ובתחרות ההנחיה האולימפית האחרונה הצליחה לגבור בנחישות על כמה מנחים אחרים ולהגיע למקום השלישי – ומי יודע מה צפוי לה בהמשך. בכל מקרה, נפנה את הבמה לאורטל.

אייקון היה ועבר, ולאחר המנוחה הנחוצה, התפרסם כאן פוסט של ערן ויס על למה לא לשחק משחקי תפקידים בכנס. אז לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הפוסט – ולמרות שחלק מהנקודות של ערן הן כאלו שאני מסכימה איתן – אני חושבת שהסיבות בעד משחקי תפקידים בכנס עולות על הסיבות נגד, ולכן כתבתי את הפוסט הזה. כדי לכתוב את הפוסט, פניתי לקבוצות שונות של שחקני משחקי תפקידים ברחבי הרשת על מנת לשמוע את דעת הקהל בנושא ואני רוצה להודות לכולם על העזרה.

את הסיבות לטובת לשחק משחקים בכנס אפשר לחלק לארבע קטגוריות עיקריות, ועוד קטגורית בונוס (שלא תדבר לכולם, אבל זה בסדר). להמשיך לקרוא ←