כיום כבר יחסית מקובל לומר שהאחריות למשחק מוצלח לא נמצאת רק אצל המנחה, אלא אצל כל מי שבא למשחק. יש כל מיני דברים שאפשר לעשות בשביל לוודא שכולם נהנים, ובפוסט הזה אני רוצה להתמקד בהנחיה – גם אצל שחקנים.

למטרת הדיון כאן אני אגדיר הנחיה כהכוונת המשחק למקומות חיוביים. הקביעה מה חיובי תלויה כמובן במה רוצים שיהיה במשחק – בדיחות, דרמה, קרבות, וכדומה. לפי ההגדרה הזאת ברור שגם שחקנים יכולים להנחות. זה דורש מהם לקחת אחריות על המשחק ולחשוב איך הם יכולים לשפר אותו.

ברגע ששחקן מקבל על עצמו את האחריות לכך שיהיה משחק מוצלח – וכבר אמרנו שזו עמדה יחסית מקובלת כיום – הוא צריך לחשוב איך הוא עושה את זה. לדוגמה, אפשר לומר don't split the party – זאת דרך מאוד מוכרת להמנע ממשהו שעלול להיות לא כיף. מצד שני, דיבור מטא באמצע משחק נחשב צורת הנחיה יחסית נחותה. כמו שלא היינו רוצים שמנחה תאמר "המפלצת מפחידה" אלא תתאר אותה באופן מפחיד, אנחנו רוצים שגם שחקנים ינחו בלי לצאת מאין-פליי.

ההבדל העיקרי בין שחקן למנחה הוא אוסף הכלים בעולם המשחק שעומדים לרשותו. למנחה יש מגוון דמויות, תיאורי עולם, ו(לרוב) גם סמכות החלטה לגבי חוקים. לשחקן יש (שוב, לרוב) רק את הדמות שלו. אבל גם מתוך הדמות אפשר להנחות לא מעט. לדוגמה, ניתן לדבר על פיצול החבורה מתוך הדמות. או אפילו טוב יותר, לנסות למנוע מצב כזה מתוך הדמות בלי התייחסות ספציפית לבעיה של פיצול החבורה על ידי העלאת הצעות אלטרנטיביות.

אפשר אפילו להנחות מפגש שלם מתוך הדמות. אני משחק כיום במערכה בעולם של שמשות דוהות (עולם נחמד, אפילו שדחפו אליו יותר מדי דברים ויש תחושה שהכותבים רצו לומר "גם לנו יש כזה!"). באחד מהמפגשים המנחה לא העביר כלום ממה שהוא תכנן, בגלל שאני תכננתי מה אני רוצה שיקרה, וביצעתי את הפעולות הדרושות לכך מתוך הדמות. המנחה עדיין שיחק את העולם ואני את הדמות שלי, אבל אני הובלתי את המשחק. היה מעולה (לא רק לדעתי).

זה מוביל אותנו לנקודה הרגישה של הנחיה מהמושב האחורי – התנגשות עם המנחה. למרות שיש הסכמה שיש לכולם אחריות על ההנאה של כולם, אצל רוב הקבוצות יש הסכמה שהמנחה בעלת סמכות גדולה יותר. מצופה ממנה להוביל את המשחק לאן שהיא מכוונת. כשמנחים מהמושב האחורי צריך להזהר לא להתנגש עם המנחה, ואם עושים את זה הרבה (ובאופן בוטה) שווה לתאם עם המנחה ולוודא שכולם בסדר עם זה. מצד שני, בשביל לשמור שחקנים באין-פליי לא צריך הרבה יותר מאשר לדבר אליהם באין-פליי.

בפוסט הבא שלי אכתוב על ההיפך – לשחק דמות שחקן בתור מנחה.