ערב התיאוריה של דרקוניקון, שהשתתפתי בו יחד עם חגי אלקיים, דניאל פידלמן ואיתי גרייף, יחד עם עוד משתתפים רבים ומרתקים, הסתיים לפני דקות ספורות. היה מעולה! עלו סוגיות חשובות רבות והיה דיון פורה, ואפילו להוט. אני רוצה לנצל את הנסיעה שלי הביתה כדי להרחיב על כמה מהדברים שאמרתי שם.

במהלך הערב דיברנו הרבה על אימרסיה: התחושה שהשחקן ״נעלם לתוך״ הדמות או העולם, שוכח לרגע שמדובר בבדיון, ומרגיש בדיוק את מה שהדמות שלו מרגישה. שחקני תפקידים רבים, אולי רוב השחקנים בעולם, שואפים לאימרסיה מירבית, ורואים בה את חווית המשחק האידאלית. הרי כל הפואנטה של משחק תפקידים הוא להסתכל מתוך העיניים של מישהו אחר, נכון?

אני מרגיש אחרת. כשחקן אני בדרך כלל מרוחק במידה מסוימת מהדמות שלי, וחווה אימרסיה לעיתים רחוקות, אם בכלל. ואני מעדיף גם לשחק עם אחרים שהסגנון שלהם דומה. האמת היא שאם השחקנים האחרים יחוו אימרסיה עמוקה, אני ארגיש את זה בעיקר בתור פגיעה במשחק ובהנאה שלי.

למה? כי שחקן אימרסיבי הוא שחקן צר אופקים. כלומר – כל עוד הוא שקוע בעולם הפנימי של הדמות שלו, הוא לא מרים את הראש ומסתכל על ההשפעה של ההתנהגות שלו על שאר המשחק. (כמובן שאף שחקן הוא לא אימרסיבי 100% מהזמן, ורוב השחקנים משקיעים מחשבה בתפקוד הכללי של המשחק, לפחות מדי פעם. אבל כמה שהוא יותר אימרסיבי, הוא שחקן יותר בעייתי.) אני אפרט:

• השחקן האימרסיבי הוא אנוכי. הוא כל כך שקוע בחוויה הפרטית שלו, שאין לו פנאי לחשוב על ההנאה של שאר המשתתפים. שאר השחקנים רוצים לפלוש למבוך? חבל — לדמות שלי יש מספיק אוצר כרגע, לא בא לה לבוא איתכם.
• השחקן האימרסיבי לא יודע בעצמו מה הוא רוצה מהמשחק. הוא יודע טוב מאוד מה הדמות רוצה. הבעיה היא שהדמות לא באמת נמצאת ליד השולחן, אלא רק השחקן. והשחקן מנסה שלא לשאול את עצמו מה הוא רוצה, כי זו ״חשיבה מחוץ לדמות״. ככה הוא עלול למצוא את עצמו מתעסק בדברים שבכלל לא מעניינים אותו, כי הדמות שלו גוררת אותו לשם.
• השחקן האימרסיבי לא מעמיק את הדמות שלו. זה קצת פרדוקסלי, אבל השחקן האימרסיבי כל כך עסוק במי שהדמות שלו עכשיו, שהוא לא מסוגל לבנות ולהעמיק אותה. ״מה זאת אומרת לחוס על האורק התינוק ? זה לא מה שהדמות שלי הייתה עושה!
• השחקן האימרסיבי תורם פחות לעולם ולסיפור. זו הנקודה החשובה ביותר מבחינתי. נקודת המבט המצומצמת, מתוך עיני הדמות בלבד, משתיקה את השחקן במידה רבה. הרי יש עוד כל כך הרבה דברים שהוא היה יכול לתרום למשחק חוץ מתיאור ההתנהגות והרגשות של הדמות שלו! מה עם העשרה של דמויות משנה שקשורות לדמות? מה עם קידום מכוון של עלילות שמעניינות את השחקן? מה עם תיאורים מגניבים של אירועים ומקומות? לא חבל לוותר על כל אלה? המשחק נותר דל יותר, ומגניב פחות.

תראו – ברור לי שאימרסיה זה כיף, ושזו חוויה שמייחדת את תחום משחקי התפקידים. אני לא אומר לכם להפסיק. אבל יש לזה מחיר. עבורי, באופן אישי, המחיר בדרך כלל גבוה מדי. אני אוהב מאוד רגעים של אימרסיה, אבל רק לעיתים נדירות. בשאר הזמן אני עסוק מדי באלף דברים מגניבים אחרים.