המפגש הראשון שלי עם משחקי תפקידים היה עם "טורניר" משחקי תפקידים; זה היה הטי"ת בטד"י – כנס משחקי התפקידים הראשון בישראל, של חברת "מיצוב".

טורניר דרקונים ישראלי

הוא היה מחולק לשני סבבים, ושופטים הסתובבו בין השולחנות במהלך הסבב הראשון, בחנו את השחקנים והמנחים, שחלקם עלו לסיבוב השני וחלקם לא (ואז פשוט לא שיחקו והיו מבואסים). "המנצח" בסוף הטורניר טס לארה"ב, להשתתף בטורניר האמריקאי, ואולי לזכות בתואר הנחשק של שחקן התפקידים הטוב בעולם. זה לא נמשך יותר מדי, ואני זוכר את עצמי מתרעם שלשבת כמה דקות ליד שולחן זו לא דרך טובה לדרג שחקנים ומנחים – אבל אני לא זוכר את עצמי מתנגד לעצם הרעיון. אחרי הכול, נראה שבכל תחום שהוא, יש דירוגים, יש תחרויות, יש פרסים; מה במשחקי תפקידים גורם לשחקני תפקידים, לפחות כאן בישראל, להתנגד לקונספט הזה של "שחקן טוב" כל כך?

אתם אולי תגידו שזה עניין אמנותי; אפשר לדרג שחקני כדורגל, או אולי שחקן שחמט, אבל איך מדרגים אמנים? אלא שאנחנו עושים את זה כל הזמן: יש ערימות של אתרים שנותנים דירוגים והמלצות לסרטים, יש פרסים לבמאים ושחקנים ולסרט הטוב ביותר או סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר, ובעוד שאפשר בהחלט להתווכח על אופיים או איכותם של הפרסים והגוף המעניק אותם ("הסמויה", סדרת הטלוויזיה הכי טובה שנכתבה אי פעם, לא זכתה אף לו בפרס אמי, ואפילו לא הייתה מועמדת לפרסי גלובוס הזהב לכל אורך שנות שידוריה; יודעים אילו סדרות זכו בגלובוס הזהב בזמן ש"הסמויה" הייתה באוויר? "האנטומיה של גריי"! "אבודים"!! אז כן… בפרסים יש פגמים…) תכניות הפרסים, וקיומם של הפרסים, עדיין בעלי חשיבות גדולה. מוזיקה, תיאטרון, כתיבת סיפורים ושירים, ספרים… בכל תחום אמנותי נמצא מגוון רחב של פרסים, וגופים חשובים ויוקרתיים שנותנים את הפרסים הללו. בהרבה מקומות נמצא וויכוח מי הוא הטוב ביותר באותה השנה, או העשור, או בכלל; ובטח שיהיו אנשים שיחשבו שפרס זה או אחר ניתן למקבלו בגלל סיבות פוליטיות (כאילו זו מילה גסה) – אבל לא נראה שיש חתירה תחת עצם קיומה של איכות באותו תחום אמנותי.

במילים אחרות, אנחנו לפחות מקבלים את השאיפה: שנותני הפרס שואפים להעניק את הפרס לאיכותי, לטוב ביותר באותה קטגוריה, ובדרך זו, גם להצביע על מה הוא טוב. את מי יש לחקות, אחרי מי יש ללכת. מי הוא דוגמה ומופת.

אם כך, למה במשחקי תפקידים לא? או, אם נאמר זאת אחרת, למה יש כזו התנגדות חריפה לדרג מנחים ושחקנים, ואף להעניק להם פרסים?

אני לא מאמין שבאמת קשה או מסובך במיוחד להכריע מה זו איכות במשחקי תפקידים, או מה הוא הטוב במשחקי תפקידים. אין זה לומר שזה לא קשה או מסובך, אלא שזה לא קשה או מסובך יותר מאשר כל תחום אמנותי אחר. אם אפשר ללמד ציור או פיסול או צילום, אפשר ללמד גם הנחייה וגילום דמויות. אני בז לפוסט-מודרניזם, לרלטיביזם המוסרי, ולנכדיהם המשוקצים, "נסכים שלא להסכים", ו "זו רק דעתך". במקרה זה זו דעתו של אדם רב ניסיון ומעללים בתחום; היא לא שקולה לדעה של כל אחד אחר.

במקום זה, אני מאמין שהקושי שלנו לקבל הגדרות של איכות במשחקי תפקידים היא שמשחק תפקידים, מסיבות היסטוריות, וגם מסיבות מהותיות, לא עושה הבחנה בין המקצועי לחובבני, ואני מאמין שהבחנה זו היא קריטית לקבלת קיומם של פרסים מאין אלו. מי שמצלם סרטונים הומוריסטיים בטלפון שלו, לא חושב על עצמו כמו מי שמצלם תכניות טלוויזיה או סרטים, והוא בוודאי לא חושב שתוצרים אלו ואחרים צריכים להמדד באותה הצורה. מי שמשחק כדורגל בשבת אחר הצהריים לא חושב שהוא מועמד ל Ballon d'Or, ולא מתרגש מכך שהוא לא משחק טוב כמו פלה. ברור לנו שהפרסים, הדירוגים, הסטנדרטים, נועדו אך ורק למקצוענים, ואם במקרה ישנו פרס שפונה לאוכלוסיה אחרת, נגיד פרס ל"כותב הצעיר" או ל "סרט סטודרנטים", ובכן, הרי שזה מוגדר היטב בפרס, והאוכלוסיה המקצועית בכלל לא מועמדת לו.

ההבחנה הזו לא קיימת במשחקי תפקידים; אין "ליגות מקצועיות" למשחקי תפקידים, אין אנשים שמתפרנסים ממשחק או מהנחייה, ובצמוד לזה, הבחירה למי להנחות, עם מי לשחק, היא כמעט תמיד בחירה חברתית. אז פתאום, האמירה "זה שחקן טוב, זה שחקן רע" מתחילה להישמע כמו "לזה מותר לשחק, לזה אסור לשחק" או "עם זה מותר לכם לשחק, עם זה אסור לכם לשחק". אחרי הכל, לפרסים יש תפקיד חשוב בתוך אווירה מקצועית, הם אחת הדרכים שבהן תחום מקצועי משפר את עצמו, מסמן את גבולות המקצוע, מצביע על אידיאלים ועל כיווני התפתחות; ובעוד שתחום משחקי התפקידים בהחלט צריך לשפר את עצמו, צריך גבולות (בעיקר כדי שלעולם לא ניאלץ לסבול שוב את מו"ד מהדורה ארבע), זקוק לאידיאלים ולכיווני התפתחות – פרסים וציונים לשבח מקבלים נופך אחר בתוך האווירה החברתית הזו.

אני לא חושב שאווירה חברתית בהכרח מצביעה על חובבנות; אם לקחת דוגמה אחת, תחום הריצה למרחקים ארוכים בארץ בהחלט מפותח, אין לו ממש "אווירה מקצועית", ועדיין יש בו רצינות רבה, ויש בו פרסים, ויש בו הבנה עמוקה של מה הוא טוב ומה הוא איכותי, לעומת רע וגרוע. אני לא חושב שתחום משחקי התפקידים בארץ הוא חובבני, אני מעריך אותו לטובה וחושב שהוא לפחות מקביל אם לא טוב יותר מהמצב בארצות אחרות. אני חושב שאין בידינו גוף נפרד, ניטרלי, שיחלק פרסים ויקבע מה היא איכות; שהדיונים על השאלות הללו יישארו דיונים פנימיים של קבוצות חברתיות וקהילות (אם בכלל), וככאלו, תמיד יסבלו ממגבלות ולא יהנו מאותו סטטוס שיש לדיונים המקבילים של קבוצות מקצועיות.

לכן יש כזו התנגדות לשאלה הזו, ולהגדרה הזו; בגלל שהיא חותרת תחת הווייתו של התחום כחברתי. אני מקווה שהמצב הזה ישתנה; אני מקווה שלא ירחק היום שבו נעניק פרסי "קוביית הזהב" לשחקן, שחקנית, מנחה ומנחה, למשחק חד פעמי ולקמפיין מתמשך – משום שגם אם מי שיזכו בהם לא יהיו בהכרח הראויים להם ביותר לדעתנו, זה יהיה צעד שיצביע על שיפור בתחום שלנו, ויעזור לתחום שלנו להשתפר עוד יותר.