הרצה לילדים… בכנס!

להנחות משחק תפקידים לילדים (גילאי 6-14) זה לא פשוט. לא סתם הכנסים מתקשים למלא את הדרישה לתכנים לילדים, מלבד במקרים בהם מתאפשר שיתוף פעולה עם חברת חוגים. המנחים המנוסים יעדיפו להריץ לשחקנים מנוסים, כי זה יותר קל ויותר כיף – ומי שפחות מנוסה לא בהכרח יכול להריץ לילדים בצורה טובה.

כנס ביגור הולך ומתקרב וככל פעם עולה השאלה של תוכן לילדים בכנס. ילדים שמגיעים לכנס זכאים לקבל מוצר איכותי וחשוב לזכור שזו אחת הדרכים שהכנס יכול לייצר לעצמו הכנסה משמעותית.

מכיוון שקרוב לשבע שנים אני מנחה לילדים (היום בחברת קרן השפע), אני מרשה לעצמי להניח שאני מנוסה בנושא לא מעט. כתוצאה מכך, יש נקודות רבות שמתסכלות אותי בגישה של הסביבה, בכללה מארגני הכנסים, לגבי תוכן לילדים.

יעל הימל-שלמה כתבה פה פעם פוסט על הרצה לילדים בו היא מפרטת את הסיבות שהיא חושבת שיכולות לגרום למנחה להנחות לילדים. הסיבה היחידה שאני מוכנה לקבל היא ששחקני תפקידים צעירים יהפכו, בהכוונה נכונה כמובן, לשחקני תפקידים בוגרים.

עמית ורטהיימר כתב כאן שני פוסטים על הנחייה לילדים, כאשר באחד מהם הוא טוען שהנחייה לילדים היא לא הנחייה בכלל ואילו בשני הוא מתאר סיטואציות בהן המדריך צריך להיזהר מהאינסטינקטים שלו, על מנת שלא לפגוע בנפשם הרכה של הילדים.

הנה מה שאני יודעת:

1. הנחייה לילדים שונה מהנחייה למבוגרים. רשימת הסיבות היא אינסופית, אבל אני אמנה את הסיבות העיקריות:

  • ילדים מחפשים מטרות אחרות ממבוגרים במשחק.
  • ילדים מסתכלים על עולם המשחק בצורה ייחודית, קשה להם לתפוס את העולם בכללותו.
  • ילדים צריכים ללמוד איך לעבוד ביחד, זה עוד לא ברור להם שהם חלק מקבוצה. חלק גדול מהילדים מתעניינים במה שהם רוצים לעשות ולא במטרה של הקבוצה. כבר היה לי כוהן שבאמצע הקרב התיישב מול השומרים והוציא לחם מהשק שלו. אם ילד רוצה לשחק בסירים באמצע קרב, זה מה שהוא יעשה, אלא אם המנחה יכוון אותו.
  • ילדים מתחרים על תשומת הלב של המנחה. הם משחקים עם המנחה ולא אחד עם השני.
  • ילדים מתקשים לעשות הפרדה בין הדמות לבין השחקן, גם אם מדובר על הדמות שלהם.

2. רוב הילדים שמגיעים לכנסים מגיעים בשני דרכים עיקריות:

  1. שת"פ בין הכנס לבין חברת החוגים
  2. בן משפחה שמשחק משחקי תפקידים מביא אותם

3. הילדים שמגיעים לכנס רוצים לשחק בדברים שהם מכירים (מו"ד, פאת'פיינדר וכמובן משחקים חיים) ופחות להתנסות בדברים חדשים.

4. לא כל אחד יכול להריץ לילדים.

זו נקודה שחשוב לי להרחיב עליה, כי יש הרבה תגובות מהסביבה שמראות לי שמארגני הכנסים והמנחים עצמם לא מבינים את הנקודה הזו.

מי שמנחה נהדר למבוגרים, היא לאו דווקא מנחה נהדרת גם לילדים.

בשביל להריץ לילדים המנחה צריכה להחזיק בסל כישורים שלא בהכרח נדרש אצל מנחה למבוגרים:

  • סבלנות: הרצה לילדים דורשת סבלנות אין קץ. ילדים שוכחים דברים, כמו איזה קובייה משמשת לגלגול ההתקפה, גם אם הם גלגלו אותה כבר 3 סיבובים רצוף.
  • שליטה: מנחה לילדים צריכה לדעת איך לשלוט בקבוצה שלה. ילדים באים למשחק בשביל להנות, אבל להם אין תמיד סבלנות לחכות שהתור של מישהו אחר יסתיים, ובלי יכולת לשלוט בקבוצה, יווצר כאוס.
  • יכולת הכוונה: ילדים זקוקים להכוונה משמעותית, בין אם זה דב"ש שמלווה את הקבוצה או שאלות מכוונות לפני פעולה. אצל הקטנים יותר או הפחות מנוסים, בד"כ נותנים שתי אופציות לבחור מהן. ילדים מתקשים להבין מה זה מרחק וזקוקים לייצוג משמעותי גם בגדלים (מיניאטורות הם כלי נוח).
  • גישה חינוכית: מילים גדולות, אבל הן חיוניות. משחק תפקידים הוא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה. כאשר את מנחה לילדים, הדרך שבה המשחק מתקדם משפיעה עליהם ועל שאר חברי הקבוצה. אני מגיעה מגישה שדוגלת בשני עקרונות מרכזיים: (א) שמשחקי תפקידים מלמדים שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה, (ב) ושהם מלמדים שלכל פעולה יש השלכות, בעיקר אם היא פעולה משמעותית. כפועל יוצא מהגישה הזו, יש לי קווים מנחים שכלל לא קשורים לשיטה, שמאפשרים לי לתגמל בצורה חיובית או שלילית פעולות של דמויות.

 אם את חושבת שאת מחזיקה בכישורים הללו ואת מעוניינת להריץ לילדים בכנס, הנה כמה נקודות שיועילו לך:

  1. הכנה מראש: ילדים לא בונים דף דמות במקום. הם רוצים לבוא ולשחק. תהיי מוכנה מראש עם דפי דמות ועם כל הציוד. דפי הדמות צריכים מותאמים לילדים. להכיל ניקוד, תמונה של הדמות,, כוחות ברורים ופשוטים.
  2. קצב: אצל ילדים חשוב לשמור על קצב גבוה ולדחוף את המשחק קדימה אם נראה שהם נתקעים. גם היוזמים מבין הקבוצה עלולים לחשוש מטעויות והקבוצה עלולה להיתקע במשך 15 דקות בצומת דרכים ולדון לאן פונים.
  3. זמן: בכל משחק כנס או משחק בכלל, יש משמעות לזמן. אצל ילדים יש לו משמעות גדולה יותר. ילדים לא מסוגלים לשבת בגילאים הללו במשחק ארוך יותר משעתיים. אין להם סבלנות, ויש המון גירויים בחוץ. בני את המשחק ככה שהוא יהיה בין שעה וחצי לשעתיים.
  4. בעיות קשב וריכוז: ברוכה הבאה למאה ה-21, בה כל ילד שני מאובחן עם בעיות של קשב וריכוז. במשחק כנס הרבה יותר קשה לשלוט על הילדים: הם לא מכירים אותך, את לא מכירה אותם, והם לא תמיד מכירים אחד את השני. תדאגי שלכל ילד יהיה מה לעשות גם אם דמותו לא פועלת באותו הרגע, אחרת חצי מהמשחק את תעבירי בלנסות לגרום להם לשבת. המלצה: אם יש חידה, לחלק אותם לזוגות ולתת להם לנסות לפתור. אם יש מבחנים, שיעשו אחד בצורה חיה ולא יגלגלו קובייה, למשל תחרות הקליעה למטרה מול הגמדים לא חייבת להיות בשולחני, אלא ניתן להפוך אותה בעזרת מטרה וחצים או פגיונות מספוג להרבה יותר מהנה ומאתגרת.
  5. מפגש עם המבוגר האחראי: ילדים בגיל הללו לא מסתובבים בביגור או אייקון לבדם. יש עימם מבוגר אחראי. בד"כ הוא שחקן בעצמו. אני אישית מתנגדת לנוכחות המבוגר האחראי במהלך המשחק, אלא אם זה מיועד להורים וילדים ביחד, אבל הייתי ממליצה בחום לקחת את הטלפון הנייד שלו. תכיני דף ותתני לכל מבוגר שמגיע לרשום את הפרטים שלו ושל הילד, כך שאם תהיה בעיה, יהיה למי להתקשר.

 ההנחיה לילדים גם מתגמלת בצורה שלא תאמן. לקרוא ילדים זו מיומנות שצריך לפתח, אבל חשוב לחפש את הסימנים, כי הם באמת שם. אפשר לראות על הפנים שלהם בדיוק מתי הם נהנים, מתי הם במתח, מתי הם חסרי סבלנות ומתי הם עומדים לפעול בצורה שתוביל למוות של הדמות שלהם.

הייתי ממליצה בחום לכל מנחה שמאמינה שיש לה את סט הכישורים הדרוש, להריץ לילדים לפחות פעם אחת. אני מוכנה לנדב הרפתקאות מוכנות. אתן תלמדו המון – אני מבטיחה.

 

ועוד קצת על הנחייה לילדים

כבר אמרתי קודם שאי אפשר לשחק במשחקי תפקידים עם ילדים בגלל תפקיד ה"מבוגר האחראי".

כמבוגר (נגיד) אחראי (בערך) יצא לי לחוות כל מיני סוגי הדרכה לילדים. במרבית המקרים תפקיד המבוגר האחראי הסתכם בלזרוק על הקבוצה גובלין או שניים ולהשגיח שהילדים מתנהגים יפה. במקרים נדירים מסויימים ועם ילדים שמוכנים (ויכולים) לשתף פעולה, תפקיד המבוגר האחראי הופך להיות נסתר ומסובך יותר: אין יותר צורך מיידי להשגיח על הילדים ולשעשע אותם מספיק כדי שיחזרו הביתה בלי פציעות, עכשיו מגיע החלק בו המדריך צריך להיזהר מפני האינסטינקטים שלו כמנחה.

למה אני מתכוון?

בדרך כלל, כישורי ההנחיה של המדריך הם אלו המאפשרים לחוג להתקיים, בעזרתם אפשר לנתב את הילדים לתחושה של "הספקנו לעשות משהו" בין שלל המריבות, הויכוחים העקרים וסתם דברים מטופשים שקורים בקבוצה של ילדים (ובינינו? גם בקבוצה של מבוגרים). כישורים חיוניים ללא ספק. עם זאת,  כשהכל זורם על מי מנוחות והילדים נכנסים למצב שנראה מאוד דומה למשחק תפקידים האינסטינקטים האלה, שפותחו לאורך שנים של משחק עם החברים, מתחילים להיות בעייתיים.

למשל: באחד החוגים שאני מדריך, רוב הילדים הניחו שיש חופש בפסח ולכן אין חוג, רק ילד אחד זכר שבשיעור הקודם אמרנו שדווקא יש והגיע. לאחר דילמה קצרה והמתנה קצרה קצת פחות, נפלה ההחלטה להריץ לילד מה שהזאב הלבן מכנה "פרלוד" (אנחנו גם משחקים מייג', אז זה בכלל מתאים). לקחתי לעצמי שתי דקות כדי לבנות כיוון כללי והתחלנו לשחק. אחרי שנתתי לילד קצת זמן עם דברים שנראו לו חשובים, החלטתי שהגיע הזמן להיכנס לעלילה שתכננתי. כיוון שהכיוון העלילתי שבחרתי היה של עלילה קצת מפחידה, התחלתי לחמם את שרירי ההנחיה שלי ולהכין את הרקע: ציר חורק כאן, צל בזווית העין, טפטוף באמבטיה. רגע לפני שהגיע השקט שלפני הסערה, הילד הוביל את דמותו במנוסה מהירה אל הרחוב.

בסוף היה מעניין לשנינו, אבל אני רוצה לעצור כאן ולהתמקד במה שקרה כאן. מבחינתי, עדיין לא קרה כאן כלום. מבחינת הילד, כל העולם התחיל להתנהג מוזר בגלל טפטוף בברז. הסיבה לזה היא שנתתי לדברים שבניתי לאורך כמה שנות משחק להיכנס בלי ששמתי לב. בשבע השנים שחלפו מאז הפעם הראשונה בה ניסיתי להנחות משחק למדתי (ותרגלתי) כמה שטיקים שעוזרים להכניס שחקנים לאווירה הרצוייה. טון דיבור, שפת גוף ועוד כל מיני דברים פשוטים. למרות שאני רחוק מלהיות מומחה בשימוש בדברים האלה, הם נכנסו למשחק שלי מול הילד באופן אוטומטי לגמרי, וזה הפחיד אותו.

למה זה הפחיד אותו? כי המבוגר האחראי נרדם בשמירה. כי למשך שתי דקות בערך הרשתי לעצמי להפוך למנחה במקום להיות מדריך. כשמתעסקים עם ילדים, צריך לוודא כל הזמן שלא מגיעים לאפקט מוגזם. צריך גם לזכור שאת כל הדברים שאני רגיל לראות בכל משחק שני, הילדים כנראה לא ראו, או לא ראו מספיק כדי להתרגל. כמנחה, ראיתי שהילד מתחיל להפגין את סימני הדאגה הדרושים, כמדריך, החמצתי את הסימנים הראשונים לכך שאולי כדאי להוריד את הרגל מהגז.

השאלות שהיו צריכות להישאל בזמן אמת (ובמקרה הזה, לא נשאלו) היו צריכות להיות שאלות כמו האם אני ממשיך בקו הנוכחי? איך אני מוודא שההמשך יהיה מתאים יותר? האם נגרם נזק? אם כן, איך לתקן אותו?

למעשה, שאלות כאלה צריכות לנקר כל הזמן במחשבתו של המבוגר האחראי, לא רק כשיש תקלות. אם הגעתם למצב שתיארתי למעלה, זה רק כי המבוגר האחראי הלך לישון. כשהמבוגר האחראי ישן, המדריך עובר למצב בו הוא משחק עם הילדים ונהנה. עכשיו, בעוד שאין שום דבר רע בהנאה, תפקיד המבוגר האחראי מפסיק רק כי שכחתי מקיומו. במקרה הטוב, מה שמעניין אותי פשוט לא יעניין את הילדים ואז הם יראו מהר מאוד כמה הם משועממים (מה שיעיר את המבוגר האחראי). במקרה הרע, אני עושה משהו שגם מעניין אותי, גם מעניין אותם וגם לחלוטין לא מתאים לחוג.

כשילדים מנחים

הזמן: השבוע הרביעי בחוג ה"מבוכים ודרקונים" אותו אני מדריך.
בשלב מסויים אני שם לב למשהו משונה באחת הקבוצות. אני מחכה לשוך הקרב, וניגש. "מה, אתם משחקים בלי תורות?" אני שואל. "כן" עונה לי המקהלה העליזה. "איך זה עובד?" אני מתעניין. "אני לא יודע" ממהר לענות אחד הילידם – "זה היא החליטה", ומצביע על שחקנית מחוייכת במיוחד. השה"ם של הקבוצה מהנהן. אני שם לב שהם מעדיפים לחזור לשחק מאשר לקשקש איתי, אז אני עוזב אותם.
מעט מאוחר יותר, הד שמגיע אלי מאותו השולחן תוהה "עכשיו תורי?" בקולו של שליט המבוך המקומי. הילדה האסרטיבית מהפסקא הקודמת  עונה לו "כן. עכשיו המפלצות. אז מה קורה?". יש לציין שהיא עומדת בשעה ששליט המבוך השולחני ישוב, יחד עם שאר השחקנים, על כסאו. למרבה הפלא, היא דווקא בכיתה ה'.
ואני לא יכול שלא לתהות, אם ילדים מבינים בקלות רבה כל כך את ההבדלים בין מדריך, מנחה ושה"ם –  למה כל כך קשה להסביר את זה למבוגרים?

להנחות לילדים? אין כזו חיה.

יעל כתבה כמה דברים מעניינים על הנחייה לילדים ועל החוויות שלה בתחום הזה. הדבר המרכזי בו הבחנתי כשקראתי את החוויות הללו היה שיעל מסתכלת על כל העסק לא נכון.

לכן, ברשותה של יעל, אני רוצה להבהיר את הטעות הבסיסית שלה ואז לענות על שתי השאלות שהיא שאלה (למה להנחות לילדים, למה לא לעשות את זה).

נתחיל עם תיקון הטעות: רוב החוויות שיעל מתארת הן חוויות של מנחה וקבוצה – חוויות משחקיות. הבעיה בכך היא שכל הסיטואציה של "הנחייה לילדים" היא בשום פנים ואופן לא משחק. ההבדל בין הנחייה לילדים לבין הנחיה לקבוצה הוא כמו ההבדל בין לשחק מונופול עם החברים שלך ובין לשחק מונופול עם החברים של האחיין בן העשר. בשני המקרים זה נראה כמו משחק מונופול, אבל שתי הפעילויות הללו שונות בתכלית השוני: למקרה הראשון אנחנו קוראים "משחק", למקרה השני אנחנו קוראים "בייביסיטר"(או "שמרטפות", אם העברית היא נס לרגלנו). כאשר ניגשים להנחות לילדים, יש משחק תפקידים, אבל הוא בכלל לארפ. בלארפ הזה תמיד משחקים את אותה הדמות:  את האחראי המבוגר. לילדים יש מגוון דמויות משלהם (הנודניק, הבכיין, הילד הטוב וכן הלאה). בתוך המשחק הזה, הכללים שונים לחלוטין מהכללים שיש סביב שולחן משחק בין חברים ולכן גם הדברים המהנים והמהנים פחות שונים לגמרי.

אם כן, לשתי השאלות: 

למה אתם לא רוצים להנחות לילדים?

בראש ובראשונה, אתם לא רוצים להנחות לילדים כי זו מלחמה. כל כניסה לסיטואציית "המבוגר האחראי" היא באופן מיידי כניסה למאבק בו אתם נמצאים במיעוט. הילדים לא מודעים לזה, אבל הם מאתרים באופן אינטואיטיבי כל נקודת חולשה שיש לכם ומנצלים אותה כדי להשיג את המטרה שלהם. כיוון שניצחון של הילדים מלווה תמיד ברמיסתכם, אסור לתת לזה לקרות. כל מיני דברים כמו ילדים אלימים או ילדות מרושעות בכיתה ה' הם רק תסמינים של עובדה אחת – הפסדתם.

הסיבה השנייה בגללה אתם לא רוצים להנחות היא שזה לא משחק. הכיף שיש בהנחייה לילדים הוא כיף מסוג שונה לגמרי מאשר הכיף של הנחיית משחק תפקידים. ילדים לא מכירים את הקונבנציות המשחקיות ומרבית הדברים שעבורכם הם משעממים ולעוסים עד זרא יהיו עבורם חדשים. ההשלכה המיידית של זה היא שתצטרכו לכוון את הילדים לחפש בפונדק את הזר המסתורי בגלימה השחורה שיתן להם משימה. זה לא קשה, אבל זה מפתיע לגלות כמה אנחנו מסתמכים על מוסכמות של הז'אנר בלי לשים לב. מעבר למוסכמות הז'אנר, צריך גם להתמודד עם צורת המחשבה של הילדים, עבור חלק נכבד מהילדים הקבוצה כולה נמצאת כאן למטרה אחת בלבד: לעזור לי לא למות בקרבות. בשאר הזמן (ולפעמים גם באמצע קרב), הילד מעדיף לעשות את הדברים שכיף לו, כאן ועכשיו. למשל: "אני מוציא ערכת בישול ומכין מרק". זה לא מעניין את שאר הקבוצה, זה לא מעניין אותך, אבל הילד יתעקש לעשות את זה במשך שלושת השיעורים הקרובים (או עד שהם ימצאו משהו מעניין אחר). בכלל, אחד הקשיים המרכזיים בהנחייה לילדים הוא הצורך לוודא שהילדים באמת הבינו אותך ולא מרחפים להם בתוך משחק פרטי משל עצמם.

הסיבה האחרונה והמשמעותית ביותר בגללה אתם לא רוצים להנחות לילדים היא האחריות. לשחק את המבוגר האחראי אומר שכל מה שהילדים האלה עושים (או לא עושים) נמצא תחת אחריותכם הבלעדית. אם אחד הילדים יחזור הביתה עצוב – זה באשמתכם. אם אחד הילדים יחליק מהכיסא וידמם מהאף – גם זה באשמתכם. גם אם ברק נופל מהשמיים היישר על קודקודו של ילד זו האחריות שלכם. כמו שכולם יודעים, אחריות זה בעצם שם אחר לכאב ראש.

אם זה ככה,  אז למה כן להנחות לילדים?

אני מצליח לראות שתי סיבות לעשות משהו כזה – הדחף המיסיונרי והדחף הפדגוגי\אימהי.

הדחף המיסיונרי הוא פשוט, ויעל סיכמה אותו היטב – רולפליירים קטנים יכולים לגדול ולהיות רולפליירים גדולים. עוד אנשים שיעשו דברים שכבר אין לך כוח לעשות, עוד אנשים לשחק איתם ועוד אנשים שנהנים מהדבר הזה שאתה כל כך נהנה ממנו.

הדחף הפדגוגי, במובן מסויים, הוא אותו דחף שגורם לאנשים לשחק בטמגוצ'י – יש משהו מאוד מהנה בלראות דברים קטנים שגדלים ומתעצבים בעקבות פעולות שלך, בללמד ילדים להכיר את מוסכמות הז'אנר, בלראות את התגובות שלהם עם משהו שהוא מוכר ושחוק בשבילך, אבל חדש בשבילם. אחד הבונוסים המרכזיים שמגיעים יחד עם תפקיד המבוגר האחראי הוא השפעה כמעט מוחלטת, מבוגר אחראי שיודע מה הוא עושה יכול להוביל ילד לעשות כמעט כל דבר ולחשוב כמעט כל דבר. יותר מזה: התגובה של הילדים היא כמעט מיידית. יש תחושת סיפוק בלראות את הילדים צומחים בכיוון אליו מכוונים אותם.

ליעל הייתה גם שאלה שלישית – למה צריך לשים לב כשמנחים לילדים?

על רגל אחת, צריך לשים לב לאיזה משחק אתם משחקים באמת. ואידך זיל גמור.

ובשורה התחתונה?

לפני שאתם מנחים לילדים נסו לחשוב – האם אני יודע למה אני נכנס? האם אני רוצה לעשות את זה? התשובה לשתי השאלות, ברוב המקרים, היא לא. מצד שני – לא תדעו עד שתנסו.

רולפליירים קטנים

להריץ לרולפליירים קטנים זה כמו לקפוץ באנג'י. או שאתה נהנה מזה ומלא אדרנלין, או שאתה מתעב כל שניה ומרגיש שזה לא ייגמר טוב.

למה אתם רוצים להנחות לילדים:
כי זה באמת יכול להיות כיף. באמת. לא משלמים לי תמלוגים כדי לכתוב את זה.
ילדים קטנים לא מכירים את המוסכמות של הז'אנר, ככה שתמיד יהיה את הילד האחד בקבוצה שיציע להתיידד עם הגובלין ההוא בפינה. הם יפתיעו אותכם. וחוץ מזה, מה שתריצו להם באמת יפתיע אותם, באמת יסקרן אותם. הרפתקאת המו"ד הכי גנרית תהיה חדשה בשבילם, הדרקון שתשלפו מהפינה יהיה כנראה אחד הדרקונים הראשונים שהם יפגשו כשחקנים. אם תאמצו רעיונות מספרים, יש סבירות יותר גבוהה שהם לא קראו אותם עדיין.
הם פחות ציניים- בעיקר כי ציניות זה דבר שאתה מפתח עם הגיל. אם אכפת להם ממשהו, אז הם יעשו בשבילו הרבה מאוד. לדוגמה- אם הם חברים, או יש לדמות שלהם גור זאבים שהם מגדלים כחיית מחמד, או שהם רוצים לנקום בנבל העל. ייתכן שתצטרכו להזכיר להם את הדברים האלה (מישהו אמר כפתורים?) מידי פעם, אבל אז הם ילכו אחריהם באש ובמים.
ילדים קטנים הם פחות מנצ'קינים. או כי הם עדיין לא קראו את הספרים, או כי חלקם עדיין מקבלים את הסמכות שלכם כמנחה\מדריך\מבוגר, או כי הם פשוט לא מנסים לנצח את השיטה.
וחוץ מזה, רולפליירים קטנים עשויים לצמוח לרולפליירים גדולים. דם חדש במערכת. אנשים מתלהבים שירימו כנסים. ואנחנו רוצים כאלה.

על מה כדאי לחשוב פעמיים כשבאים להנחות לילדים:
הם באמת מזדהים עם הדמות. וצריך לפעמים לעזור להם לעשות את ההפרדה הזאת. "תקשיב איש-קטן-א', איש-קטן-ב' בכלל לא מנסה לפגוע בך, הוא פשוט משחק אורק שרצה להילחם בדמות האלף שאתה משחק." או לעשות את ההפרדה בין דברים בעולם האמיתי ועולם המשחק- כמו זה שהעובדה שהיום ט"ו בשבט בעולם שלנו לא בהכרח אומרת שלאלף יש ייתרון כי היום זה יומולדת לעצים. (זה יישמע לכם מעט מופרך, אבל זה מבוסס על מקרה אמיתי)
הם כנים. הם לא יטרחו להעמיד פנים שהם נהנים. אם משהו משעמם אותם, זה יהיה ברור לכם מהר מאוד.
זהב. יש מעט מאוד דברים שיסיטו רולפלייר קטן מזהב בהישג ידה של הדמות. כולל להוריד ווילונות קטיפה מהקירות, כולל להיכנס לצרות.
לפעמים עדיף לצמצם אפשרויות. לדוגמה, בקמפיין ארוך טווח, כשהם מגיעים לעיר ורוצים לקנות דברים- עדיף לתת להם רשימה מוגבלת של אפשרויות (נניח, 10 מגילות לחשים, כמה כל אחת עולה ובשביל מה היא טובה). ככה יותר ברור להם מה הם יכולים ורוצים להשיג. אל תעשו את טעות המתחילים של 'מה אתה רוצה?'- הרבה פעמים אין להם מושג מה הם רוצים, אבל *זה* נראה מגניב! (הערה: רצוי שתתנו להם מושג במהלך ההרפתקה על מה הם אמורים להשיג ולמה הם עשויים להזדקק- מה האתגרים שלהם בעצם. אבל זה נושא לפוסט אחר)

למה אתם לא רוצים להנחות לילדים:
מסגרות לא מתאימות. להנחות קבוצה של 20 ילדים תנטרל את מרבית היתרונות, וכנראה תהרוג אותכם. (אוקיי. אנשים שורדים את זה, אבל אנשים שורדים גם באנג'י. ברוב המקרים.)
ילדות בכיתה ה. אני לא יודעת למה, אבל הן עוברות מטהמורפוזה איפושהו בסוף כיתה ד, והופכות למפלצות. כמעט כמו ילדים בכיתה ה', רק פחות אלים והרבה יותר מרושע. מצד שני, כנראה תאלצו להתמודד עם פחות ילדות ויותר ילדים, מה שיעביר אותנו לנקודה הבאה:
אלימות. מכות, קללות, ושאר מרעין בישין. ברור שבכל מסגרת שתהיה יש עוד אנשים שאמורים לעזור לכם לטפל בזה (נניח, להפנות אותו למנהלת אם זה בבי"ס, או לרכזת החוגים במתנ"ס. אם זה עבר את הגבול אז להעיף את הילד מהחוג\משחק.) אבל זה דברים שלא הייתם מצפים שיתרחשו במשחק בין אנשים בוגרים, וזה לחלוטין מסוגל להוציא אדם מדעתו.
כי אתם 'הצד השני'. זה שאתם המנחים לא אומר מבחינתם שאתם רוצים שהם יהנו, או שהם אמורים לשתף איתכם פעולה. הם מצפים שתיתנו להם את מה שהם רוצים *עכשיו* גם אם זה ידפוק את המשחק. וכשזה מגיע למאבק מי יישבר קודם, הם לרוב עקשנים יותר.

השורה התחתונה?
כמו קפיצת באנג'י, שווה לכם לנסות להנחות לילדים. אולי אפילו תגלו שאתם נהנים מזה.