על אודות ערן אבירם

ערן אבירם (34) - ממקימי התעשייה הגובלינית וחנות המשחקים טקטיקה, מתרגם או עורך כל ספר מו"ד בשנים האחרונות, עזר בארגון שניים וחצי כנסים, כתב סדרת סיפורים על משהו בשם ננסק, והשתתף בכל יוזמה מגזינית רצינית בארץ עוד מימי שדים מתחת לכיור. ידוע כיום בעיקר בזכות "על כתפי גמדים", פודקאסט ישראלי שבועי העוסק במשחקי תפקידים, בכתובת http://www.dwarves.org.il

זירות קפא"פ בסרטי שר הטבעות וההוביט

לאחרונה יצא האחרון בחלקי "ההוביט", וזו הזדמנות להסתכל לאחור ולבחון את כל ששת הסרטים שמתרחשים בארץ התיכונה, וספציפית הפעם, איך הם מציגים קרבות קפא"פ מגניבים. לצורך הדיון הזה, בואו נתעלם מכל דיעה הנוגעת לסרטים עצמם – אין לי כוונה להגיד אם הם טובים, רעים, וואטאבר – ונסתכל רק על האופן בו הם מציגים קרבות פנים אל פנים, ומה אפשר ללמוד מזה למשחקי הרפתקה משלנו. אלו הם הלקחים שהפקתי מהסתכלות לאחור על הקרבות האלו. להמשיך לקרוא

תכנון מבוכים כתרשים זרימה

הפוסט הזה הוא ניתוח מרתק בעיניי של אופן הבנייה של מבוכים, או מפות עבור הרפתקאות דמויות מבוכים, כתרשים זרימה. ספציפית, כהתפצלות של אפשרויות. מבוך הוא, הרי, הסביבה האידאלית כדי להדגיש את עיקרו של משחק תפקידים הרפתקני, שכן כל-כולו מבוסס על יכולתי לבחור לאן ללכת.

הטענה העיקרית בפוסט היא שתכנון מבנה המבוך משפיע באופן מהותי על חווית המשחק. אין מבנה אידאלי אחד, אבל ישנם כיוונים אליהם כדאי ללכת, לפי החוויה שאתה רוצה לספק, בתור כותב המבוך. בעזרת ניתוח של הרפתקאות מוכרות, הכותב מדגים את טענתו, ונותן כלי נחמד מאוד לכותבי מבוכים צעירים שבאים לתכנן את ההרפתקה שלהם.

אז איך כן לכתוב מערכה

אחרי שבפעם הקודמת גערתי ונתתי את גישתי לכתיבת מערכות באופן די אבסטרקטי, הנה רעיון מעט יותר קונקרטי, מהבלוג "הפרד נכנע לרצונותיך" (….או וואטאבר) שעוסק במשחקי אולד-סקול וגרסאות רטרו של מו"ד קופסאות. השאלות מתחילות בדבר המהותי: איך יתנהל המשחק בתכל'ס, ורק אחר כך עוברות לדברים שנבנים על כך, כמו מפה ואלים וכו'. לא אמורים לענות עליהן לפי הסדר, אלא להשתמש בכולן כהשראה בתהליך בניית המערכה.

1. מהי האווירה של המשחק שלך? או Look & Feel, ביטוי שקשה קצת לתרגם. איך המערכה "מריחה", מבחינה רגשית ואסתטית? והנה טריק שימושי: מהם הספרים, הסרטים או הסדרות שכדאי שהשחקנים יכירו, כדי שיהיו על אותו גל כמוך? למשל, "Pirates of the Caribbean", אינדיאנה ג'ונס, והמאנגה One Piece.

2. מה הקונספט הבסיסי של המערכה שלך? במשפט אחד, מהו השוס הגדול שמבדיל את המערכה שלך ממערכות אחרות? למה שארצה לשחק דווקא במערכה הזאת? למשל, "זהו עולם של איים מרחפים שביניהם מסתובבות קבוצות רבות של פיראטים מוזרים, מחפשים אוצרות של התרבויות העתיקות ונלחמים זה בזה".

3. מהו סיפורם של השחקנים? כלומר, כיצד ההתרחשויות במשחק משתלבות עם הקונספט הבסיסי? למשל, "השחקנים הם קבוצת פיראטים חובבי מהומות אבל לא ממש מרושעים, שמדי שבוע יוצאים להרפתקה חדשה ומתחרים עם פיראטים אחרים על אוצר."

4. באלו חוקים תשתמשו במערכה? איזה סט חוקים עונה בצורה הטובה ביותר על הקונספט שאתה רוצה להשיג? אלו חוקי בית כדאי להוסיף כדי להתאים את השיטה עוד יותר? למשל, בשביל לתת תחושת swashbuckling ראויה, אני בוחר להשתמש בשיטה ללא נק"פ, וכדי להשאיר את הדגש על אקשן מהיר – יותר החלטות של רגע, פחות חוקים כתובים מראש – אני נמנע משיטות עם עומק טקטי. אז נבחר ב-Savage Worlds.

5. מיהם הגופים החברתיים הגדולים במערכה? מספיקים חמישה או שישה ארגונים משמעותיים, שישחקו תפקיד בקונספט הבסיסי, וכדאי שיהיו גם חלק מהסיפור. למשל, "ליגת הפיראטים", אוסף של שבעה אדמירלים שהתאחדו יחדיו כקבוצה מרושעת; "האיים החופשיים", ממשלה מקומית שנלחמת בנגע הפיראטים; "קבוצת חוקרי העתיקות", גילדה של פרופסורים שמנסה לחשוף פרטים על העבר; "בניהם של היוצרים", הדת הנפוצה, הסוגדת לתרבויות העבר כאילו היו אלים. כל אלו יבואו במגע עם הדמויות, בדרך זו או אחרת.

6. מיהם שחקני המשנה? האנשים שמנסים לדחוף את העולם לפי רצונם, לפתח את הצד שלהם בקונספט הראשי. אלו הם לאו דווקא אנשים רעים, והם לא חייבים לבוא לידי עימות עם הד"שים, אבל הדחפים האלו עומדים בבסיס העלילות שתעבור המערכה. במלחמת הכוכבים, הקיסר מבקש לחסל את המורדים, ג'אבה דה האט מבקש להרוויח כסף בדרכים מנוולות, ולאנדו רק רוצה לשרוד בסצנה הפוליטית הקשה.

7. מהם האיומים המרכזיים במערכה? מהן הבעיות העיקריות שעומדות בפני עולם המערכה, ובפני השחקנים בפרט? חלק מהאיומים הם שחקני משנה, או תופעות טבע\קסם מסוכנות וכלל-עולמיות, וחלקם עשויים להיות דברים פשוטים כמו "ליפול", במערכה שמתרחשת כולה בספינות אוויר. עם כולם צריך להתמודד, בין אם על בסיס קבוע, או כתוכנית פעולה לעתיד. האיומים המרכזיים צריכים להתחבר לקונספט ולסיפור – ועדיף שיופיעו בהם באופן מפורש.

8. צייר מפה של אזור המערכה. לא של כל העולם, אבל כדאי למקם את מקומות הכוח של שחקני המשנה, ואת מקום ההתרחשות של סיפור העלילה, לפחות בקווים כלליים.

9. כתוב את ההרפתקה הראשונה. וודא שהיא מציגה את סיפור הרקע, מבליטה את האיומים העיקריים ושחקני המשנה החשובים, ומראה את מה שמיוחד במערכה שלך ומבדיל אותה מאחרות.

כל אחד מוזמן לקחת מהרשימה הזו מה שמתאים לו, רק אוסיף רעיון יפה לפיתוח היצירתיות, הלקוח מבלוג אחר, ונוגע לסעיפים 1 עד 3. כאשר אתה בא לנסות לפתח משהו חדש, קח את הנחות הבסיס הקודמות – למשל, של שיטת המשחק איתה אתה רוצה לשחק – והתחל לשאול "מה אם…". אל תענה על השאלה, אבל המשך איתה לשאלות הבאות, הלאה והלאה. הכותב מדגים את השיטה ליצירת עולם מו"ד 4 המבוסס על גלגלי שיניים וקסם שבור.

סשן מיוחד ל-1 באפריל

כל מערכה שנמשכת הרבה זמן זקוקה לאיזו הקלה, או "פרק מיוחד" שכזה, שבו עושים משהו שונה. זה שובר את השגרה, עושה שמח, נחמד לכולם. מערכת התפוז הסגול במו"ד 4 שלי רצה כבר בערך עשרה חודשים, שזה כמעט די והותר זמן לפרק מחזמר (הו כן! הו כן!) אבל עד שנגיע לזה, ראוי לעשות לפחות פרק היתולי. היתולי! אומנם פספסתי את פורים, אבל מאחר ויצא לגמרי במקרה וכמעט ללא התערבות מצידי שהיתה לנו פגישה ב-1 באפריל בערב, ניצלתי את ההזדמנות כדי לעשות קצת הומור. בהשראת ה-1 באפריל, העדפתי משהו שאינו סתם מצחיק, אלא קרוב יותר לתחושה של מתיחה.

כזכור, במערכת התפוז הסגול אני משתמש בכתוביות פתיחה, וכתבתי על כך פוסט שלם. ניתן גם לראות את הכתוביות עצמן, לפרק הראשון, כאן. לפני פגישת ה-1 באפריל, הקדשתי כעשרים דקות כדי לעשות איזה… שינוי. בעוד השחקנים מתאספים סביב המסך לקראת הכתוביות הקבועות, הם היו בהלם כשבמקום המוזיקה הרגילה והמוכרת התחיל להתנגן הדבר הזה. הם לא העלו בדעתם שעשיתי משהו לכבוד ה-1 באפריל, והיו מופתעים מאוד לראות שחיבלתי בכתוביות החביבות והקלאסיות, וצחקו לאללה.

אבל זאת בכלל לא היתה המתיחה.

ובכן, כן, זאת היתה מתיחה, אבל מטרתה העיקרית היתה לשעשע את כולם ולגרום להם לחשוב שזהו, חזרנו לקרקע רגועה, מכאן משחקים כרגיל. ואז שלפתי את דפי הכוחות המעודכנים.
במו"ד 4, לכל דמות יש רשימת כוחות, היכולות שלה, שמאפשרות לה לבצע דברים מגניבים. בפורים בשנה שעברה, בטקטיקה ז"ל, עשיתי משחק הומוריסטי של מו"ד עם דפי כוחות מפוברקים, כי זה יותר משעשע להתקיף עם "יאאארררג, אני מרביץ לך חזק!" מאשר עם "הנפה עורפית" או איך שלא קוראים לכוח באופן רשמי. הלכתי על אותו עיקרון הפעם, אבל עם צעד אחד קדימה – התאמתי לכל דמות כוחות משלה בהתאם לאופי שסיגלה במהלך המשחק, ולסגנון הקרב המוכר שלה.

לדוגמא, הנוכל שלנו מצליח לגרום כמויות בלתי סבירות של נזק ולהשיג יתרון קרבי באמצעים מנוולים לגמרי שבוודאי אמורים להיות בניגוד לחוקים איכשהו (אני עוד אמצא את העמוד שמדבר על זה!), אז נתתי לו את הכוח "רמאות לא הוגנת", ולצידו את "אי-הגינות רמאית", שאומרים שתמיד יש לו יתרון קרבי עם ההתקפה בכל מקרה, ושהוא עושה טון נזק, בצורות שונות. הטרובדורית שלנו נוהגת להחטיא ברוב התקפותיה עקב תוצאות קוביה לא סבירות בעליל, אז היא קיבלה את הכוח "החטאה", שהתוסף שלו להתקפה הוא 3-. בפגיעה הוא גורם למטרה לסבול ממחסרים, ורע לה, והיא נופלת, אבל "הרי הגלגול יכשל, אז מה זה משנה.", לשון הטקסט. העותרת שלנו, מעין נביאת זעם שממטירה את קדושת האלים על אויביה, קיבלה אוסף כוחות שמתאימים לסגנון התיאור התיאטרלי של השחקן שלה, עם תיאורים כגון "אם תיגע בי, אתה מת", "תמות", ו-"תמות בדרך אחרת".

אז אחרי שעשיתי את זה (אולי 40 דקות, צריך רק להגזים את המאפיינים המוכרים של הדמויות ולהמציא ארבעה-חמישה כוחות לכל אחת), ואחרי שכולם צחקו מלגולאס המלך, הכרזתי שלכבוד ה-1 באפריל נעשה קטע מבדר שבו נשחק קצת אחרת. ואז נתתי את הדפים לשחקנים הלא נכונים. חילקתי לכל שחקן דף כוחות של דמותו של שחקן אחר, ואמרתי להם שיהיה מגניב אם כל אחד ישחק דמות אחרת, כי זה כמו מתיחה כזה. הם נורא צחקו במשך שלוש שניות, עד שהחלו לקרוא ממש את הכוחות. אז הם נורא צחקו.

הקרב שהתרחש לאחר מכן היה מטופש להפליא, והיה נהדר לראות איך כולם משחקים באופן מוגזם את הדמויות של שחקנים אחרים, אני מתאר לעצמי שבהשראת הכוחות המונפצים. בסוף הקרב, אחרי בערך 20 דקות, נרגענו, חזרנו לנוהל הרגיל, והמשכנו לשחק כמו שצריך.

לקחים: לא צריך הרבה מאמץ כדי לעשות את "הפרק המצחיק" של המערכה שלכם. ראשית, צריך איזשהו משהו קבוע במערכה – למשל, כתוביות – כדי שאפשר יהיה לשבור את הקביעות הזו, ובכך לשעשע. שנית, ההומור צריך להיות כולו מטא – לא מדובר בבדיחות בעולם המשחק, אלא בבדיחות על עולם המשחק, על המשחק עצמו. אנחנו צוחקים על עצמנו, על האופן בו אנחנו משחקים, ועל מה שאנחנו משחקים. דרקון סגול מצונן שמדבר מצחיק יכול לספק הומור במהלך ההרפתקאות, אבל בשביל הפרק המצחיק האחד הבלתי נשכח, ההומור צריך לעסוק במשחק עצמו, למשל עם החלפת דמויות או הגזמת כוחות לפי בדיחות פנימיות ותיקות. או שניהם.

אם תעשו את זה נכון, כמו שלשמחתי הרבה יצא לי, תוכלו לזכות באותו תגמול מנחים נדיר – הצדעה בדירוג! יש לי חבורה מוצלחת מאוד.

הצוות המובחר יוצא לפעולה! חלק ג'

בפרקים הקודמים של הצוות המובחר: תפיסות מוטעות מעלות את השאלה האם ניתן להריץ משחק גיבורי על בישראל, וערן מגיב עם ישראל לגיבורי על!

כיצד פועל הצוות המובחר
כשניגשנו למשחק ממש, עלו כמה שאלות פרקטיות, שנענו במהרה במשותף.
1. האם יש להם סמל משותף? כן, אבל לא מגן דוויד, חס ושלום לאותה קלישאה. משהו מגניב, שמשרת גם כמכשיר קשר.
2. מבחינה מעשית, הם ויג'ילנטים, בדומה למצב של האוונג'רס ביקום של מרוול. האוונג'רס עצמם אינם גוף ממשלתי, אבל הם קיבלו איזה אישור לפעול, משהו כזה. כדי לפקח עליהם ולהנהיג אותם, מינה להם צה"ל את סרן א' (הכוונה היא לצוות המובחר, לא האוונג'רס. אם כי הוא יכול לפקד גם על האוונג'רס, אני בטוח). הוא בוודאי פועל כמו קצין צבאי קלאסי, אז הוא בהחלט מתכנן אסטרטגיות, מתדרך לפני ומתחקר אחרי, אבל כל אחד הוא גיבור על בפני עצמו עם התנהגות משלו, ובפועל, למרות שהם מעריכים את ההנהגה שלו, הם בטח מתנהגים יותר כמו האקס-מן: אחלה שיש מנהיג, אבל יוזמה אישית יותר חשובה.
3. בינם לבין עצמם, סביר להניח שהם שומרים על זהויות חסויות. אלו מתוכם ששומרים על זה בכלל: סרן א' אומנם מוכר לכל העולם, אבל פרטיו האישיים חסויים לגמרי; שלהבת מפרידה לחלוטין בין החיים הרגילים לחיי גיבור העל; האצנית היא גיבורת על במשרה מלאה, ופרטים רבים עליה ידועים (ההיסטוריה שלה, למשל), איש אשכולות שומר על הפרדה, וכך גם מגנט אדמה. לאלפא סנטורי אין חיים אישיים בכלל, והצופה ויתר עליהם ואף אחד לא יודע עליו שיט.
4. בעיקרון, כל אחד גר במגורים פרטיים משלו, אבל בסיס הצוות נמצא במגדלי עזריאלי, במעין כיפה התלויה בין שלושת המגדלים. הבסיס מתוחזק בידי צה"ל, כי הצוות פועל בחסות ממשלית, אבל בתכל'ס המקום הוא בבעלות פרטית.

שיחקנו שתי הרפתקאות של הצוות המובחר, בהצלחה רבה. בשתיהן השתדלתי להדגיש את הפן הפנטסטי של ישראל החלופית, זה שנתן לגיטימציה למשחק כולו. הנה כמה דוגמאות:
הנבל הראשון היה לא אחר מאשר ז'בוטינסקי, שכבר בשנות החמישים עשה צרות צרורות לאחר שפנה להתעסק בתחום האסור של טכנו-פסיוניות, בניסיון להפיל את האויב הערבי ולהטות את דעת הקהל בפלסטין לטובת דעותיו הרויזיוניסטיות. לאחר תאונה נוראית, לא נותר ממנו דבר מלבד מוח פסיוני רב עוצמה, שנשמר כעת בתוך חליפת רובוט גדולה וחלודה. בהרפתקה הראשונה זמם ז'בוטינסקי להפעיל מחדש את "פטיש הברזל", פרויקט ישן של בן גוריון, שגורם לרעידות אדמה נוראיות וממוקדות היטב. איך אתם חושבים ניצחנו את מלחמת העצמאות? לאחר שראה אותו בפעולה, פקד בן גוריון לקבור את המכשיר, שכן חשש שבעתיד יעשה בו שימוש לשם כיבוש. הדמויות נדרשו להתמודד מול כמה שכירי חרב בעלי כוחות על, ואז למצוא את ז'בוטינסקי עצמו, שמצא את הפטיש במקום בו הוסתר: מתחת לקבר של בן גוריון, שם הוא נשמר בידי מערכת אבטחה שכללה גם את רובוטי ההדרכה החביבים של בקתתו של ראש הממשלה ז"ל. (שירו לייזרים תוך כדי ציטוט אמרותיו המפורסמות)

בהרפתקה השנייה נלחמו הדמויות בחיפושיות ענק, שמסתבר שעמדו מאחורי עשרת הדיברות. לאחר מגיפה נוראית בתחנה המרכזית של אילת – בניין בגובה 7 קומות המחובר לרכבת, אוטובוסים, תת-קרקעית, נמל ומסוף של הטכנולוגיה החדשה, שילוח – יצאו הגיבורים למצרים ולבסוף חשפו סודות עתיקים ואת קיומו של זן חיפושיות קטלני עמוק באדמה, שעולה מדי פעם ומוחק מרכזי אוכלוסיה במגוון צורות. לאחר קרב אכזרי במרכז תל-אביב נגד חיפושית בגודל של בלוק בניינים, הביסה הקבוצה את היצורים והדפה אותם חזרה למרכז כדור הארץ, שם ימתינו עד לפעם הבאה…

אז איך עושים נבלים ישראליים? כמו שעשיתי כל דבר אחר כאן: או שלוקחים קונספט שאינו אמריקאי, אז הוא לא ירגיש "זר", או שלוקחים משהו ישראלי ומגזימים. האיום הרוסי במלחמה הקרה אינו מרשים אותנו במיוחד (כמו שהוא לא מרשים כרגע את האמריקאים), אז נבל שהוא מרגל רוסי לא היה מרגש אותנו. אבל מה לגבי ניאו-נאצים, שרוצים לעשות שואה נוספת, ממש כאן בארץ? מה לגבי ז'בוטינסקי? רוב האנשים רק יודעים שהיה נגד בן גוריון, ולכן "רע" או משהו כזה. יופי, אם לא יודעים עליו הרבה, אפשר להמציא. מגזימים אותו, ומצאנו נבל. קחו את גאידמק, או החליפו אותו באוליגרך רוסי בעל שם דומה אשר בפירוש רומז אליו, והגזימו את כוונותיו: הוא קונה קבוצות ספורט וארגוני צדקה כדי להשתלט על הארץ, או כדי להסתיר את רכישותיו האחרות, ביניהן מתקן להעשרת "וירוס זומבים" בעזרתו יקים צבא של נאמנים. או משהו.

מהצד השני, איומים שאינם אמריקאיים: מגנטו אינו איום אמריקאי, הוא מייצג עניין בסיסי של זכויות אדם. הוא גם אינו פועל נגד ארה"ב, אלא נגד האנושות. קל לנו לסמפט את זה, ולכן נוכל להמיר אותו לנבל במערכה ישראלית בקלות. חיפושיות ענקיות אינן איום ישראלי או אמריקאי, אז הן עובדות בפני עצמן; ביחד עם חיבור לעשרת המכות, מקבלים גוון מיתולוגי נחמד.

אני ממליץ בחום על משחק גיבורי על, לאוהבי הז'אנר. אין שום בעיה לשחק אותו בישראל, כל עוד לא משחקים אותו בישראל – פשוט זכרו שכל הקומיקסים כולם, אינם מתרחשים בארה"ב, אלא בארץ עם שם דומה. זה נעשה ממש ברור, כאשר מתחילים לחפש את זה. הגדילו את הארץ, הגזימו אותה והפכו אותה לחשובה, וקיבלתם קרקע פוריה להרבה כיף מקומי. הצוות המבוחר – לפעולה!

נ.ב.
חבורתנו התברכה בציירת מקצועית, שהעלתה את הדמויות שלנו על הדף. בצורת תרשים כלומר. כי הן כבר היו על הדף כנתונים–.. אתם מבינים למה אני מתכוון. הנה שלהבת, האצנית, וסרן א' לצד איש אשכולות, בטיוטות מרשימות, בפרשנותה האיורית של אביב אור.

הצוות המובחר יוצא לפעולה! חלק ב'

בפרק הקודם של הצוות המובחר: דעות קדומות מנסות למנוע מערן ליצור מערכת גיבורי על בישראל. מי ייכנע ראשון – ערן, התפיסות… או ישראל?!

כאמור, משחק גיבורי העל שתכננתי ניסה לזהות ולהתמודד עם הבעיות שבהרצת גיבורי על בישראל. לכן זוהי ישראל מוגזמת, מכל בחינה: גדולה יותר, לחוצה יותר, הכל גדול וקטלני יותר. מכאן והלאה, זהו ממש התקציר ששלחתי לשחקנים לפני המשחק, עם כמה הרחבות קטנות. הכירו את ישראל המורחבת, שכוללת את כל סיני, וחלקים נרחבים מלבנון.

מעולם לא החזרנו את סיני, ואת חצי לבנון כבשנו, לא סתם החזקנו בה. תל אביב בלעה סופית את כל גוש דן, ואילת התפתחה לכדי מטרופולין ענקי גם היא. העשירים עשירים הרבה יותר, והעניים עניים לאללה. הארץ מונה 20 מיליון איש, צפופים למדי. החמאס משגר רקטות עם ראש נפץ ביולוגי, שצה"ל מיירט באמצעות לייזרים. אירן מפתחת פרויקט חיילי על אטומיים. חיל השריון כמעט הוחלף בידי חיל חליפות הקרב. הפנתרים השחורים הם מחתרת של ממש, שמבצעת פעולות טרור (עם אנשים עם כוחות על) במטרה לשנות את הסדר החברתי בארץ ולשפר את מעמדם של המזרחיים. ירושלים פחות או יותר שייכת לחרדים, שהצליחו לגרום לכך שתוכרז כמעין תת-מדינה עצמאית, בדומה לותיקן באיטליה. אה, והרבנים הגדולים של החרדים מסוגלים לחולל ניסים, באמת, אם כי לא ברור איך. את מלחמת ששת הימים ניצחנו בזכות "רב-און", שהביס את מפלצת הג'יהאד העצומה שיצרו הסורים והמצרים, ורבין נרצח על ידי טלפת לאומני מטורף שהצליח לחדור מבעד לשדה ההגנה האוטומטי שמקיף את ראש הממשלה.

זוהי ארץ גדולה ועמוסה הרבה יותר מישראל האמיתית, וכל הקונפליקטים מוגזמים במידה קיצונית. הצוות המובחר האווירה של המשחק ושל גיבורי העל עצמם היא קלילה יחסית, בסגנון Freedom Force. יותר כמו בקומיקס גיבורי על קלאסי ופחות כמו סרטי הקולנוע. (ממש לא 'האביר האפל', הרבה יותר 'איירון מן').

שלהבת – מי היא נערת הלפיד הזו? ביום היא עפה מעל לרחובות תל-אביב, ובלילה משתוללת במועדוני העיר! איש אינו יודע כי זוהי למעשה נתי לוי, הלומדת באחד התיכונים שבעיר, וגילתה בערב מפוצץ במיוחד את כוחותיה המוטנטיים. בפרץ אנרגיה שכמו הבעיר אותה מבפנים, נדהמה הנערה המבוהלת לראות את גופה משתנה לכדי מתכת גמישה, חומר ייחודי אותו כינו מאוחר יותר המדענים 'פלסמה מתכתית'. האנרגיה היוקדת שבתוכה השתחררה כסילוני אש ממוקדים מידיה, ובלהבות בלתי פוסקות העוטפות אותה. לאחר שהצליחה נתי להשתלט על עצמה, החלה מתאמנת בשיפור שליטתה ביכולותיה המופלאות. כעת, בכל פעם שנשמעת קריאה לעזרה או למסיבה, מזנקת נתי לוי למקום מסתור, מתעטפת בלהבות ומשנה את צורתה לשלהבת, הגיבורה הלוהטת!

האצנית – שרון מיכאלי היתה אחת מהספורטאיות המצטיינות של ישראל: אלופת הארץ בכל סגנונות השחייה, אלופת אירופה באירוביקה, ומעל הכל, אצנית ברמה אולימפית. אך ידו של הטרור מגעת לכל המקום, אפילו למרכזו של האירוע המייצג את הרוח הספורטיבית ושיתוף הפעולה הבין לאומי, האולימפיאדה הגדולה של 2008. מחבלי חמאס ניסו לחסל את חברי המשלחת הישראלית באמצעות פצצות שהונחו בחדרם, אך שרון, שנכנסה ראשונה לחדר, הבחינה בכך וקפצה מיד לסגור את הדלת, בטרם יוכלו שאר חברי המשלחת להיכנס. באותו רגע התפוצצו המטענים והחדר התמוטט עליה. כך הצליחה שרון לסכל את ניסיון ההתנקשות בזכות אומץ ליבה, אך איבדה את שתי רגליה. עם שובה לארץ עברה מיכאלי סדרה של ניתוחים חדשניים במהלכם השתילו לה רגליים ביוניות יוצאות מן הכלל ורפלקסים מתויילים המגיבים במהירות שיא. אומנם כעת נאסר עליה להשתתף בכל אירוע תחרותי נוסף, אך רוח הספורטיביות שבה – כמו הלפיד האולימפי – לעולם לא תכבה. השמרו לכם, אלו אשר מבזים את הההגינות ואת רוח האדם, שכן לעולם לא תנוחו בשקט – לא כל עוד האצנית ממשיכה לרוץ!

אלפא קנטאורי – היקום הוא מקום מופלא ומסתורי, מנוקב באינספור נקודות אור זעירות אשר בוערות ללא הפסק למול העלטה המאיימת להחשיכם. הכוכבים מדברים אחד עם השני, חולקים מחשבות עמוקות והרהורים בקנה מידה שכזה, עד שאף בן תמותה אינו מסוגל לתפוס אותם בתודעתו. לפני חודשים מספר שלח סול קריאה בהולה לחבריו בצביר קנטאורי, אך לאחריה – דממה. במשך ימים רבים לא נשלח כל מסר נוסף, וחברי קנטאורי, אלפא במיוחד, החלו להיעשות מודאגים. בסופו של דבר החליט אלפא קנטאורי לשלוח רסיס זעיר מאישיותו הכבירה לעבר סול, לברר בכוחות עצמו מה מתרחש, ומהו פשרה של אותה זעקה מבוהלת אחרונה: "הם בדרכם חזרה"… למרות נסיונות רבים, לא הצליח אלפא קנטאורי ליצור כל קשר עם סול. הוא החליט לשהות בינתיים במערכת השמש ולחקור את פשר התעלומה, במיוחד על פני כדור הארץ, מרכזה של פעילות רבה ויקירו של סול. כעת הוא חבר בצוות המובחר, משואה של תקווה ואור בעידן חשוך; עד אשר יקיץ סול מתרדמתו, יהיה זה אלפא קנטאורי שישגיח על האנושות הצעירה!

סרן א' – בראש הצוות המובחר עומד סרן א', דמות למופת וגיבור הארץ. הוא השתתף בסדרה ארוכה וחשאית של מבחנים קשים ומפרכים, שמטרתם למצוא את הקצין האיכותי ביותר בזרועות היבשה. לאחר מכן התנדב לעבור סדרת אימונים נסיונית, במהלכה למד למצות את מלוא הפוטנציאל של גופו: הוא למד כיצד להפיג ממחשבתו כל ספק ביכולתו, כיצד לאמץ ביטחון רב כל כך עד אשר לגופו אין כל ברירה אלא להקשיב לו, ולבצע מעשים מופלאים. סרן א' עבר קורסים מפורטים אודות התנהגות בפני קהל, והדרכות מיוחדות בפסיכולוגיה חברתית. סרן א' הוא אליל הבנות, הדמות הפופולרית ביותר בכל טוק-שואו, ואיש השנה של השנה החולפת לפי המגזינים טיים-אאוט ועכבר העיר. בעזרתו של משקה אנרגיה ייחודי המשמר את כוחותיו ועם תמיכתו של אגף הטכנולוגיה של צה"ל מאחוריו, סרן א' הוא החייל האולטימטיבי, תקוותה של מדינת ישראל!

הצופה – תופעת הפסיוניות, כוחות התודעה, מוכרת כבר משנות החמישים. מזמן כבר נחשף הפרדוקס המרכזי שבה: כל פסיוני סובל בהכרח גם מפגם נפשי קשה כלשהו. עקב כך הופכים רוב הפסיונים לנבלי-על חצי מטורפים, והמעטים האחרים עוברים טיפולים קשים שמטרתם לנטרל את יכולתם הפסיונית. הצופה הוא אחד מיוצאי הדופן המעטים שמצליחים להסתדר עם מחלתם הנפשית. כילד עיוור ומופנם, הוא סבל כל חייו מתחושת הזנחה עזה ורגשי נחיתות קשים, שהחברה סביבו שמחה לעודד. ככל שהדיכאון החמיר כך התחזקו ההשפעות הפסיוניות שיצר באופן ספונטני, והוא למד להשתמש במוחו כדי "לראות" סביבו, להניע עצמים, ואף לקרוא את מחשבות האנשים שסביבו. תחושות הנחיתות הקשים התבטאו בכך שעם הזמן ממש נעלם מעין, תכונה בה למד מאוחר יותר לשלוט. יום אחד, נטש לגמרי את החברה האנושית והתנתק ממשפחתו וחייו הקודמים. איש אינו יודע מה הניע את הצופה להצטרף לצוות המובחר, במיוחד בהתחשב באנטיפתיה העזה שלו. אך חבריו למדו כי למרות בעיותיו האישיות החמורות, הוא אינו שוגה בהזיות ואינו סובל מטירוף, וניתן לסמוך עליו ללא פשרות. שכן למרות שהוא משרה את הרושם שאין לו כל עניין להתערב בענייני האוכלוסיה, האמת שונה לגמרי: כאשר מתרחש בסביבתו פשע, הצופה לעולם לא רק יעמוד בצד ויביט.

איש אשכולות – ירון סנדרוביץ היה דוקטור לארכיאולוגיה בעל תיאוריות… הזויות במיוחד. במשך שנים טען כי החפצים השונים המתוארים בתנ"ך מכילים כוחות אמיתיים, וכי ההיסטוריה של עם ישראל רצופה בהתגלויות על-טבעיות שניתן להוכיחן באמצעים מדעיים. אך למרות שספריו זכו לפופולריות רבה בציבור, הקהילה המדעית חשבה אחרת – במיוחד מאחר ולא הצליח להראות ולו הוכחה מוצקה אחת לדבריו. הכל השתנה כאשר ערב שבת אחד חפר באחת המנהרות שמתחת לכותל המערבי וחשף חדר סודי. למול עיניו נחשפה מגילה ארוכה ומשומרת במצב מעולה, תלויה באוויר וקורנת באור זוהר! סנדרוביץ היה נרגש כל כך, עד שלא שם לב ששכח לחזק את הפתח שחפר, וזה התמוטט מאחוריו ברעש עז. סנדרוביץ נותר לקרוא במגילה במהלך כל הלילה, מגלה סודות מיסטיים מופלאים, בעזרתם פתח מחדש את המערה ללא קושי. בבוקר נדהמו באי הכותל לגלות כי מתוך המנהרות יוצא אדם מאובק עם ניצוץ בעיניו וכתבים רבים בידיו. אותו הלילה שינה את חייו של ירון, והוא החליט לזנוח את המירוץ הבלתי פוסק אחר תהילה במוסד המדעי, שנראה כעת כה חסר משמעות. כעת, בעזרת משקף מיוחד והמגילות הסודיות מימי בית ראשון, יוצא איש אשכולות להביא גאולה לחפים מפשע!

מגנט אדמה – שגיא מילר היה הסטודנט המוביל ביותר, אם כי גם החצוף ביותר, בכיתתו של ירון סנדרוביץ. למרות שהיה רק בן 21, הספיק שגיא לסיים תואר ראשון בארכיאולוגיה ולהיכנס לתוכנית למתקדמים, במהלכה יצא לחפירות ברחבי הארץ. הוא לא הפסיק להשוויץ בכך בפני כל מי שהכיר. קיץ אחד השתתף בחפירות בסיני, סביב קברו של אנטפ-טארחיר, שנחשף לא מזמן. על פתח הקבר נכתב בבירור "המחלל קבר זה, לא יזכה עוד בברכת האדמה". אחראי החפירה אסר על כניסה לקבר, והתמקד בחפירות בסביבתו. שגיא מילר החליט שהוא יודע יותר טוב. אחד הלילות פתח שגיא את הקבר ונכנס לתוכו, מתוח אך בטוח בעצמו. הבטחון התערער כליל כאשר כל המחתות בחדר נדלקו באחת, ופני רפאים ירוקות אדירות הופיעו מעל המזבח שמולו. היתה זו הרוח השומרת על הקבר, שהודיעה לשגיא בקול קודר כי עקב חוצפתו האדמה עצמה תדחה אותו והוא לא יזכה עוד לדרוך עליה. ממש תוך כדי המילים האלו החל שגיא לרחף באוויר, אך לא באופן חינני ונוח, אלא מבהיל ובלתי נשלט. אך שגיא לא נכנע בקלות כזו, ולאחר שהתעשת, החל מיד להתמקח עם רוח הקבר. שעות ארוכות החליפו השניים דברים, עד שבסופו של דבר הצליח שגיא להערים על הרוח – הוא זכה בשליטה מלאה ב-"קללה", ובעזרת שכנוע ורמאות, הפך אותה לברכה. כעת הוא יכול לעוף – למעשה, להידחות מהקרקע – וכן להרים גושי אדמה ולהדוף אותם באוויר, ממש כאילו היה… מגנט אדמה!

כמה הערות ניסיתי בכוונה להביא את כל סוגי מקורות הכוח המוכרים, ולהלביש עליהם "ישראליות". שלהבת היא מוטציה, ואין בה "ישראליות" יתר. היא צעירה ומחוברת לתרבות הפופ, שהיא, בתכל'ס, אמריקאית. האצנית זוכה בכוח בזכות טכנולוגיה, ויש בה דגש על הקרבה, ספורטיביות, כל מני דברים ציוניים מיושנים למדי, אלא שהיא לוקחת אותם ברצינות. מקור הכוח של איירון-מן, עם האידיאולוגיה של קפטן אמריקה. אלפא קנטאורי משתמש בכוח קוסמי, כמו Silver Surfer לדוגמא, והוא מייצג את הזר והחייזרי, הקוסמי והמופלא, שמעבר לעולם. לכן, אין בו שום דבר ישראלי, או ארצי. סרן א' מהווה את האידאל האנושי, אין לו כוח על במובן הקלאסי. בדומה לבאטמן, מהבחינה הזו. הוא החייל המודרני, זה שמצליח לפנות התנחלויות ולהבין לליבם של המתנחלים, זה שנכנס לעזה בכל הכוח בעודו מודע לכאבם של תושבי המקום, וכו'. הוא כל כך אידאלי, שהוא בכלל לא קיים – לסרן א' אין אישיות משל עצמו, אין לו שם או חיים פרטיים. הוא חי את צה"ל, את המשימה. הוא רק אוסף הקונספטים שמייצגים את צה"ל המודרני. הצופה משתמש בפסיוניות, והוא אינו ישראלי במיוחד. לא מצאתי דרך לחבר אותו לאיזה נראטיב ישראלי מוכר. שקלתי לעשות אותו בן מיעוטים כזה או אחר, אך זה לא הרגיש מספיק מעניין. איש אשכולות זוכה בכוחו באמצעות "קסם", אלא שבארץ, אין לנו שום חיבור למילה הזו. אין לנו חיבור למסורת של מאות שנים של מכשפות או נצרות, ואפילו הדת בימינו אינה מיסטית במיוחד. המקור היחיד למיסטיקה אצלנו הוא התנ"ך, ולצידו גם רסיסי עניין בארץ עצמה: אנחנו יושבים על ארץ עתיקה מאוד, ורק לעיתים נדירות נזכרים בכך, בדרך כלל בטיולי בית ספר. המרתי את הקסם ב-"מגילות קדושות", כדי להתאים למיתולוגיה שתרגיש יותר קרוב לנו, כזו עם נביאים שמרביצים לכוהני שקר, ומגילות גנוזות, וכו'. מגנט אדמה מייצג את הישראלי הצעיר והנדחף, החצוף. יאללה, סמוך, מה הסיפור הגדול. אילולא היה אוהב ארכיאולוגיה, כבר היה מקים איזה סטארט-אפ. הוא פועל בפזיזות, אבל בכל זאת מצליח, ואין ברירה אלא להעריך אותו אפילו תוך כדי שרוצים להרביץ לו מכות. בפוסט הבא ארחיב מעט על הפרקטיקה של הצוות המובחר, ועל סוגי ההרפתקאות ששיחקנו.

הצוות המובחר יוצא לפעולה! חלק א'

ביום האחרון של 2008 שלחתי מייל למגוון רחב מחברי, בו אני מגיש להם pitch על גיבורי על ומציע להם לשחק בוואן-טיימר שאני אתכנן, אפילו אצור את הדמויות מראש, הכל יהיה מוכן רק בואו ותשחקו כי ממש בא לי להריץ כזה. כדי להצדיק את מידת ההשקעה שציפיתי מהם, בכניסה לאווירה מסוימת פרי הנחייתי, נאלצתי להוכיח תחילה שאני מוכן להשקיע בעצמי וכך להוכיח להם שזה יהיה מוצלח. רציתי להביא כבר דמויות מוכנות, רקע מגובש, ואווירה שרק צריך להוציא מהקופסא ולשאוף. מינימום מחויבות והכנה מראש מצידם.
זה דרש מקסימום מחויבות והכנה מראש ממני, אז ישבתי וחשבתי, ומצאתי שאלו היו שתי הנקודות הבולטות סביבן נאלצתי לחשוב:

1. אני רוצה גיבורי על כמו אקס-מן, שנות התשעים כזה, בלי דיקונסטרוקציה ובלי שום שטות שכזו. אני רוצה גיבורי על, כאלה שעפים, ומעיפים מכוניות, ומתמודדים עם נבלים מרושעים, ועוברים אחורה בזמן כדי להציל את העתיד ושומרים על כדור הארץ מפני חרקים מהחלל! (ואז הוואן טיימר הבא יהיה דיקונסטרוקציה או משהו נהדר שכזה)
2. אני רוצה שהוא יתרחש בסביבה מוכרת, כדי שיהיה קל להתחבר אליו ולהרגיש שזה "שלנו", ולא "של ארה"ב".

שני הדברים האלו מתנגשים. למעשה, למיטב הבנתי, יש קונצנזוס שלא ניתן לשחק גיבורי על בארץ, בגלל שגיבורי על בטייטס זה משהו מאוד אמריקאי, שמאוד לא שייך לכאן (אם לצטט את אלקין, מהת'רד הזה). לפני כמה שנים הייתי מסכים איתו לגמרי, ונהנתי להיחשף לכמה שיותר נסיונות להתגבר על המכשול הזה, שראיתי כבלתי עביר. האמנתי שחייבים למצוא דרך אחרת לעשות את זה, כי בישראל, גיבורי על רגילים לא יכולים לעבוד.

בדרך כלל עוקפים את הבעיה, למשל בקומיקסים של אורי פינק, ממציא סופר שלומפר. פינק, כמוני, מאוד רוצה לראות גיבור על בסביבה ישראלית, ובסופר שלומפר הוא ניגש לכך בהומור, ובקומיקסים רבים צוחק על חוסר היעילות או הצורך של גיבורי על קלאסיים בסביבה ישראלית. בקומיקס "פרופיל 107" הוא ושני יוצרים נוספים נוקטים בגישה ההפוכה, הצינית, שגם היא עוקפת את הז'אנר המוכר, אך הפעם בדרך לחשיכה קודרת של אפלוליות אפלה.

אבל אני לא רוצה לעקוף את הז'אנר, אני רוצה אותו ממש.
"איך תעשה גיבורי על בטייטס בארץ? זה אדיוטי", אומר דודי. דודי הוא החבר הדמיוני הביקורתי שלי, לצרכי הכתבה הזו. "בארץ, שכל מה שמדברים עליו זה פוליטיקה וביבי, ופיגועים, ועיצומים ברשויות, וכו'."
רגע, אני עוצר את דודי. ובארה"ב על מה מדברים? על דמוקרטים מול רפולביקנים, על תוכנית ההבראה של השוק, על אובמה ועל עירק, על כל הדברים האלו גם. ואף אחד מהדברים האלו לא מופיע בקומיקסים. במקום זאת, יש להם SHIELD, ושני בניינים עצומים באמצע ניו-יורק שלא באמת קיימים, ומלחמות עולם ופלישות חייזרים וערים שלמות נמחקות מדי פעם.
ההבנה ירדה עלי לפתע: אקס-מן לא מתרחש בארה"ב, הוא מתרחש ביעני-ארה"ב. למה אנחנו מצפים שמשחק גיבורי על ישראלי יתרחש בישראל? הוא צריך להתרחש ביעני-ישראל, שבה יש מספיק מקום בשביל כל השטויות האלו.

"אוקי," אומר דודי, "אבל מה לגבי הגודל? אנחנו ארץ זעירה, ואף חייזר כובש לא ינחת דווקא כאן. אנחנו גם לא חשובים מספיק, אף מגנטו לא ירצה לחטוף דווקא את שמעון פרס, כשהוא יכול לחטוף את אובמה."
זהו זה, היתרון היחיד של ארה"ב על ישראל הוא גודל וחשיבות – בארה"ב, קל לדמיין שקורים דברים באיזו "גותהם", כי המדינה כל כך גדולה, שאולי יש כזאת עיר איפשהו. בישראל, אף נבל שפוי בדעתו לא יאיים על דימונה. היא קטנה ולאף אחד לא איכפת.
כל מה שישראל צריכה זה להיות גדולה וחשובה מספיק, כדי שנוכל לסספנד את המחשבה שלמישהו איכפת ממה שקורה כאן. ובכן, אם בכל מקרה משחקים בישראל חלופית, פשוט נדאג שתהיה גדולה וחשובה מספיק. נמציא לכך סיבות. אומנם ידרש גם הסיספונד הרגיל של עולם מוטרף בסגנון גיבורי על, אבל זה מה שנדרש גם לגבי ארה"ב.

בפוסט הבא אציג את הישראל האלטרנטיבית שיצרתי עבור המשחק, ואת הדמויות והנבלים – שהיוו בעיה קשה בפני עצמה.

השחקן המציק שמתעקש ללכת דווקא

עמוד דבר העורך של מגזין דרגון החדש עוסק בנושא שרציתי לכתוב עליו מזמן, ומסכם אותו מספיק טוב כך שאין לי כבר צורך לעשות זאת. השחקן שמתעקש לשחק "לפי הדמות" תוך התעלמות מצרכי החבורה – גם בתוך המשחק וגם מטא-גיימית – הוא פשוט שחקן שלא יודע לשחק מ"ת. מדי פעם אנשים אומרים "אין דבר כזה שחקן טוב\רע", אבל זה לא נכון: שחקן שאינו משחק באופן קבוצתי בתוך משחק שפועל כקבוצתי, הוא פשוט שחקן רע. כמו בכדורגל או כדורסל, או משהו כזה עם ספורט וכדור או משהו. אני לא סגור על העניין.

אפילו שמ"ת מתרחש רק בדמיון, לא כל קונספט דמות הוא לגיטימי, והמשחק אינו נותן חופש פעולה מוחלט ליצור כל מה שבא לך. יש גבולות, ומי שמתעלם מהם, סופו להיקרא חמור.

בניית עולמות מערכה: הלקח שלא ניתן ללמוד

כל שחקן\מנחה צעיר ששיחק יותר מכמה חודשים מבין מתישהו שבעצם, גם הוא יכול ליצור עולם מערכה. הרעיון כל כך מגניב אותו, שהוא מיד נכנס לזה בכל הכוח, ומתחיל, כמובן, במיתולוגיה של יצירת העולם.

להמשיך לקרוא