נראה לי שאי שם בימים הראשונים שבהם לקחתי עט ליד, הושבתי את החברים שלי בכפייה מסביב לשולחן, קניתי את הספר והתחלתי להנחות (מבוכים ודרקונים, כמובן) נפלה אצלי ההחלטה להיות מנחה מקורית. המקוריות לא הפכה רק לדרך לגרום למשחק להיות לא צפוי, אלא כמטרה בפני עצמה. בעולם שלי אורקים אף פעם לא היו מרושעים לגמרי, אלפים לא היו טהורים, ורוב המפלצות היו מהדפים היותר נידחים בספר, או פרי דמיוני הקודח (בשילובים מוזרים: זכורים לטובה הפסלים המונפשים שהופכים לג'לי חומצתי).

עם השנים הבנתי שאני מנחה ככה את כל המשחקים שלי, מתרחקת מכל קלישאה ובדרך גם מכל קלאסיקה.

אחי, שחר, הוא ההפך ממני בנושא. לפני כמה חודשים הוא גרר אותי לשחק בקמפיין מו"ד 4 שלו. אתם יכולים לדמיין את זעקות המחאה שלי: לא רק מבוכים ודרקונים, שיטה שסימנתי עליה פס ארוך כבר לפני שנים, אלא גם מהדורה 4 על כל מה שעולה מכך.

כפי שזה קורה לעיתים קרובות עם סטיגמות- טעיתי ובגדול.

עלילת המשחק הייתה פשוטה: המלך שוכר את הדמויות למצוא את בן חסותו, ילד קטן עם כשרון גולמי לקסם, שנחטף על ידי יצור מסתורי לתוך היער האפל. בדרך היו עכברושים מדברים, זאבים, מכשפה מרשעת ביער וממלכה ששרויה בחלום. במפגש האחרון אחי תיאר את הסצנה הבאה: יצורים ירקרקים, בגודל של ילדים מעוותים מזדחלים בעכבשיות מתוך החזיון שבבריכה. יש להם כלי נשק חלודים, שיניים חדות והם מקושטים בעצמות. איזה מגניב! חשבתי, הנה אחי המציא לנו "יצורים אפלים מהמעמקים" כפי שהוא כינה אותם, משהו מקורי וחדש, לא סתם קרב קלאסי לדמויות מו"ד בדרגה 1. אז הוא הניח את הספר על השולחן. ראיתי את התמונה של אויבנו ומעליה מתנוססת הכותרת "גובלינים".

"זאת הרפתקת 'גובלינים חטפו את התינוק שלי!'" הזדעקתי, קלישאה שמגיעה יחד עם "אורקים הרגו את סבתא שלי" ומייצגת את כל מה שפסול ורע במו"ד. איך לא ראיתי את זה? איך קבוצה של 5 שחקני מו"ד מנוסים לא שמה לב שאנחנו בקלישאה? אולי זאת הייתה האווירה הגותית האפלה, הסגנון של האחים גרים, אולי התיאורים המרושעים, אולי החזרה למיתוס הקלטי, לדבר שהוא גובלין באמת- יצור אפל שחי על נשמותיהם של ילדים. אולי כל זה הזכיר לי את מה שמצאתי כשהתחלתי לשחק בכלל. מקוריות? נראה לי שאני אסתפק עכשיו בקצת קלאסיקה.

לפני מספר ימים חשבתי על רעיון להרפתקת קונספירציה. הכל התחיל בכך ששמעתי ברדיו על תערוכת עולמות הגוף ועל כך שארגון זק"א מתנגד להצגתה במדעטק שבמוזיאון הלאומי למדע בחיפה. כבר ראיתי בעיני רוחי את ההרפתקה ואת הקרב המסיים אותה:

חיפה, אפריל 2009. השב"כ מקבל התראה על כך שקבוצת דתיים קיצונית עומדת לבצע פעולות אלימות על מנת למנוע את הצגתה של התערוכה "עולמות הגוף" בחיפה. יחידת שב"כ מקבלת משימה: עליכם לחקור אודות אותה קבוצה ולמנוע ממנה את האפשרות לשבש את אורח החיים התקין בישראל.

מספר ימים לאחר מכן למעלה מ-200 גופות מתעוררות לחיים. הן מגנות על מקימן כנגד יחידת השב"כ. מקים הגופות לחיים הוא מכשף עברי לבוש שחורים אשר מטיל כשפים בעזרת הכוחות העצומים שתורת הקבלה מספקת לו.

סיפרתי על הרעיון לאבא שלי. "תזהר", אמר לי, "מישהו עלול לחשוב שזה אנטישמי או אנטי-דתי". אני בסך הכל רציתי הרפתקה עם רמת מיגנב גבוהה ומצאתי את עצמי מסתכן בשנאת דתיים ובאנטישמיות.

אולי אותם מכשפים יהיו מצרים, חשבתי, שמשתמשים בקללות פרעונים עתיקות? לא, אז אני גזען ויש לי משהו נגד ערבים.

אולי אני (תוך שימוש בתרגיל קלאסי להעתקת הרפתקאות) אחליף בין הרעים לבין הטובים? לא, אז אני פרו-דתי, מביע מחאה על קיום התערוכה ומעביר ביקורת על השב"כ.

מה אני עושה אם אני רוצה את ההרפתקה הזאת, אבל פוליטיקלי-קורקט? אם אני רוצה משחק שולחני רגיל (בלי שתי קבוצות עם שני מנחים, בלי שחקנים שמשחקים כמה דמויות, פשוט משחק שולחני), אני צריך לבחור צד. אני לא רוצה לבחור צד. ואם לבחור צד, איזה צד? הבחירה שתהיה הכי פוליטיקלי-קורקט תהיה להחליף בין הטובים לבין הרעים. יש רק בעיה אחת עם זה: כל הרעיון התחיל מהקרב המגניב שבו כל הגופות בתערוכה מתעוררות לחיים. לא מובטח לי שהשחקנים באמת יתנו לי את מבוקשי. גם אם כן, אני אשחק את הצד שנלחם נגד הגופות. רמת המיגנב ירדה פלאים.

הרעיון הבא שחשבתי עליו הוא לשנות תפאורה. בעולם בדיוני כלשהו יש תערוכה של גופות של יצורים כלשהם. הגיבורים (יהיו אשר יהיו) יוצאים כנגד המכשף. זה יכול לעבוד. הבעיה היא, שוב, רמת המיגנב. כשאני מוציא את זה מעולמנו ובוחר בדמויות שאינן שייכות למציאות שלנו, אני מאבד משהו. אני רוצה להשאיר את זה קרוב.

היום דיברתי עם אחותי. סיפרתי לה על כל זה. היא אמרה שלדעתה אבינו מגזים. איש לא יאשים אותי באנטישמיות או בשנאת דתיים. הרי מדובר, לטענתה, בקבוצה קיצונית ובלתי מייצגת. אמנם לא כך ראיתי את הדברים במקור, אבל דבריה הובילו אותי אל התשובה. הופתעתי מעט מכך שאלמנט שאני מתייחס אליו לרוב כקומי, הקצנה, השלים את הרעיון שלי:

חיפה, אפריל 2009. השב"כ מקבל התראה…

מספר ימים לאחר מכן למעלה מ-200 גופות מתעוררות לחיים. הן מגנות על מקימיהן כנגד יחידת השב"כ. מקימיהן הם מכשפים לבושי שחורים. הם חברי כת סודית שמנסים להשתלב בקהילות דתיות על מנת להסתיר את פעולות הכת. קסמיהם השחורים של המכשפים מפעילים את הגופות, שנאבקות באנשי היחידה. לא רחוק משם נמצאים האנשים בהם השב"כ חשד בתחילה. הם בבית כנסת ברמת ויז'ניץ, מתפללים ומקוים שהיחידה תצליח במשימתה.

ההקצנה עשתה את העבודה. יש לי רעיון מגניב להרפתקת קונספירציה (אפילו יותר קונספירטיבית מההרפתקה הראשונה עליה חשבתי), והיא לא תעליב אף אחד (מלבד אולי כמה חברי כת סודית).

למען האמת, אני לא חושב שאני אמשיך לכתוב את ההרפתקה הזאת, אלא אם פתאום תצוץ פעילות שתצדיק כתיבת משחק חד-פעמי. סביר להניח שזה יהיה עוד אחד מהרעיונות האלה שמגיעים לאורך השנה, כשאין לי מה לעשות איתם (משום מה הם אף פעם לא מגיעים לקראת ביגור). קוראים יקרים, אתם מוזמנים להשתמש ברעיון הזה. אם מישהו באמת עושה את זה, אני מבקש לקבל בסוף את ההרפתקה. מעניין אותי איך זה יצא.

איך קמפיין נולד? ספר נולד בראשו של אדם אחד, והוא כותב אותו לבד. סרט נוצר ע"י הרבה מאוד אנשים, אבל הבסיס של העולם והעלילה נוצר בדרך כלל ע"י אדם אחד (תסריטאי או במאי או מפיק). אבל קמפיין (מהניסיון שלי) לא מתחיל מרגע של השראה – הוא מתחיל כשקבוצת אנשים רוצים לשחק ביחד. רק אחר כך הם מחליטים ביחד על מה יהיה הקמפיין.

זה נכון שקמפיינים זה לא בדיוק אמנות באותו מובן כמו רומן. אבל בכל זאת: איך יוצרים גרעין חזק לקמפיין, שכל השחקנים יתלהבו ממנו, כאשר הגרעין הזה הוא למעשה פשרה בין הרצונות של חמישה אנשים? אם למנחה יש רעיון ממש מגניב, איך הוא יכול לוודא שהשחקנים מסכימים איתו שזה מגניב בלי להרוס להם את ההפתעה – במיוחד אם זה הקמפיין הראשון שהקבוצה הו משחקת ביחד?

אני הייתי נרתע מסרט שכתבו אותו חמישה אנשים ביחד, ובטח שהייתי נרתע מסרט שנכתב על-פי בקשות הקהל. אבל זה בדיוק מה שקורה ברוב הקמפיינים. ברור שיש מקורות הנאה מלבד הכתיבה (כלומר העלילה והעולם), אבל אני יכול להעיד כשחקן שהדברים האלה חשובים לי. אז איך זה הולך ביחד?

מצד שני: נניח שהמנחה נתקף בהשראה מדהימה וכותב עלילה מטורפת לפני שהוא מגייס שחקנים. מה הסיכוי שהם יהנו?

עם השנים, יצא לי להנחות כמה וכמה קמפיינים, שבכל אחד מהם נקטתי בדרכים שונות להפיק סשנים שבועיים. בחלקם מצאתי את עצמי מכין דמות אחד או סצינה מגניבה אחת בלבד, כי השחקנים הצליחו למשוך את העלילה יפה מאד לבד; באחרים הייתי חייב להכין עלילה מורכבת ומלאה אם אני רוצה שהם יעשו משהו; היו גם כאלה שבהם יכולתי להכין מפגש אחד ושכל הבאים אחריו יזרמו ממנו. אבל בכל מקרה, רוב הקמפיינים זקוקים לאיזשהו סוג של הכנה, מזערית ככל שתהיה.

ברוב הפעמים שהכנתי סשנים עד כה, השיטה הייתה פשוטה: שאלתי את עצמי "מה אמור לקרות?". חשבתי על העלילה, על הדמויות, ואיזה דבר מגניב יכול לחבר בין השניים. זו ההכנה הכי פשוטה (גם אם לא קלה) שיש, ובה אני משתמש עד היום למשחקי כנס.

עם זאת, לאחרונה גיליתי דרך חדשה ומעניינת ליצור סשנים. גם היא מפיקה עלילת סשן (אם כי היא לא חייבת, בהינתן קבוצה המסוגלת לדחוף את עצמה), אבל באופן מאד שונה. מדובר על כתיבה מונחית מטרות. כבר דיברתי בעבר על משחק מבוסס מטרות, ואמנם יש דמיון (ושחקנים שדוגלים בשיטה של לספק מטרות למנחה בהחלט עוזרים למנחה שכותב באמצעות מטרות), אבל אני הולך לכיוון קצת שונה הפעם.

בקמפיין הנוכחי שלי גיליתי שהדרך הכי נוחה ליצירת סשנים היא לא להתחיל בלכתוב מה קורה – אלא לחשוב על מה המטרות שלי לסשן הקרוב. בדרך כלל, אני כולל יותר ממטרה אחת – אני יודע שאני רוצה לשים את הזרקור על הדמות של X באמצעות התקלת האמונה שלה, אני יודע שאני רוצה לחשוף את הפרט העלילתי Y, ואני יודע שאני רוצה לתת לדמויות רגע לנשום. אני אדגים משהו יותר מדויק עם פסקת ה"מטרות" מאחד הסשנים הקודמים שלי:

להציג את הרקע הפוליטי של [עולם המערכה] (שאליו קשורים [שני אנשים] לפחות); לקרב את המשחק אל המטרות של [אחת הדמויות]; אולי קצת סוריאליזם. לתת לדמויות אתגר אנושי יותר, ולתת להן להירגע מהדברים שקרו עד כה.

עכשיו, הדבר הזה אמנם עזר לי בכתיבת עלילה לאותו הסשן, אבל הוא מאד עזר לי בלדעת מה לעשות בשנייה שבה השחקנים סוטים מהעלילה שכתבתי. ידעתי מה המטרות שלי, ולכן הייתה לי מסגרת לאלתר בה. ידעתי שאם אני בספק, אני צריך להציג עוד פנים של המאבק הפוליטי שבעיר; אם אני תקוע, אני תמיד יכול להוסיף סצינה סוריאליסטית – הן קלות והשחקנים אוהבים אותן; אני יודע להימנע מהרקע העל-טבעי של הקמפיין ולא ללכת לשם כשאני מאלתר; ואני יודע שאם הדמויות מתחילות לדבר, זה בהחלט לא המקום לעצור אותן.

ובהחלט, אחרי שהעלילה שכתבתי בעקבות המטרות נגמרה תוך שעה, הצצה קצרה במטרות עזרה לי להתאפס ולאלתר משהו שריצה את השחקנים. ונראה שככה אני ממשיך לעבוד בכל סשן.

בכל מקרה, אני מאמין ששווה לנסות את זה לפחות פעם אחת. זו דרך האמצע הנוחה שבין להכין סשנים לאלתור מלא, ובינתיים, אני מתלהב ממנה.

עד כאן,

-חגי