בשבוע שעבר יצא לי לדבר על שיטות משחק עם אחד מהאנשים שאני משחק איתם כבר שנים. הוא הסביר לי למה נוביליס, לדעתו, היא השיטה הטובה ביותר שהוא מכיר, ואני טענתי שזה לא משהו שדווקא יוצא דופן לנוביליס, אלא משהו שקיים גם בעוד מקומות.

בעצם, הטענה שלי היא שכמו בכל צורת בידור אחרת, גם במשחקי תפקידים יש הבדל בין "טוב" ל"איכותי". לדוגמה, דלתא גרין היא בוודאות שיטה מאד מאד טובה (כאשר אני מגדיר ספר שיטה כספר שמגדיר סגנון משחק ונותן לך את הכלים להריץ אותו). כל מי שקרא אותה יכול לשים לב לזה שהכתיבה מצויינת, שברור איזה משחקים אפשר לעשות עם השיטה הזו, ושזה ממש ממש מגניב. חוץ מזה, שני ספרי דלתא גרין מחזיקים כבר זמן רב בשני המקומות הראשונים באינדקס משחקי התפקידים של RPG.net. אבל עד כמה שהספרים האלו מצויינים, הם לא "איכותיים".

בואו נדגים את העניין הזה לרגע עם סרטים. באופן כללי, סרטי הספיידרמן והאקס-מן הראשונים, כמו גם רוב סרטי האנימציה של פיקסר, נתפסים כסרטים מאד מאד טובים. אבל הם לא "איכותיים". הם טובים, אבל בסקאלה שונה מזו של סרטים כמו "אמריקן ביוטי" או "המופע של טרומן". הם סרטים בשביל הכיף – אין להם הרבה משמעות מעבר לכיף, ולמרות שנהנים מאד מלצפות בהם (ואפילו יותר ממה שנהנים בסרטי "איכות"), they don't rock your world. זה ההבדל העיקרי – למה הדבר הזה טוב? כי הוא ממש מגניב, או כי הוא ממש משפיע על מי שרואה אותו? אנחנו יכולים להתלהב מדברים כך או כך, אבל יש הבדל. (אם כי אני חייב לציין שקשה לי להגדיר את ההנאה מדברים "איכותיים"). את אותו ההבדל אפשר לראות בין סדרות טלוויזיה – למשל, אנג'ל לעומת עמוק באדמה; או בספרים – ספרים של טים פאוורס לעומת ספרים של גבריאל גרסיה מרקס.

מכיוון ומשחקי תפקידים הם גם צורת בידור, גם בהם קיים הפער הזה. כאמור, דלתא גרין זה משחק ממש מגניב, אבל אין לו lasting value, ערך מעבר לשולחן המשחק או כתיבת המשחק. וזה לא באמת רע – דווקא התחום של משחקי התפקידים הוא תחום שבו לרוב למגניבות יש יותר משמעות, כי מגניבות מביאה לשלב הכיף יותר מהר מ"איכות". לכן המצב הוא שרוב השיטות הן "רק" טובות – מעט מאד שיטות מסוגלות לחצות את הגבול שבו הן מסוגלות לגרום לך להסתכל על המציאות באופן שונה.

לדוגמה, נוביליס (לדעת רבים) היא שיטת איכות. למה? כי אתה משחק עם רעיונות. אתה נכנס להתעסקות בהיבטים פילוסופיים של העולם, אתה מתעסק בטבע האמיתי של כל מיני דברים, וכן הלאה. לפחות זה מה שהמשחק מנסה לדחוף. עוד שיטה שעושה משהו כזה (שאני ממש אוהב וממש חבל לי שהיא לא יותר פופולרית) היא Promethean: the Created. זה משחק שבו אתה חוקר את הטבע של בני האדם – על זה המשחק. יצורים שמנסים להפוך לבני אדם, אבל צריכים להבין למה הם עושים את זה. המשחק דוחף אותך, כשחקן, להתמודד עם שאלות מסובכות, כמו אלימות או אהבה או משפחה, ולנסות להבין אותן בתור הדמות. זה מסוגל להשפיע גם על העולם האמיתי.

כמובן, יש שיאמרו שזה לא יוצא דופן כי אפשר לעשות את זה בכל משחק, אבל הגישה שלי היא גישת ה-System Does Matter, כי זה נכון שגם במו"ד אפשר להריץ משחקי פילוסופיה עמוקים, אבל לא זו המטרה של השיטה. ואין הרבה שיטות שבאמת דוחפות אותך לדברים "איכותיים" שכאלה. זה לא בהכרח רע, כמו שאמרתי, אבל זה משהו שצריכים להתייחס אליו, במיוחד כאשר הרבה שיטות "איכותיות" לא נקלטות על ידי הקהל כי "הן לא שחיקות". ההבדל הוא בעיקר שהאתגר שהשיטה מציבה בפני השחקנים הוא שונה, וצריכים לשנות מעט את דרכי החשיבה כדי להתמודד איתו.

כמובן, יש עוד הרבה מה לומר על זה, וזו לא לגמרי הפרדה נקייה (כי איפה עובר הגבול? נוביליס ופרומית'יאן הן שיטות יוצאות דופן, אבל האם, למשל, צבאות אלמונים נכנס כאן? ומה עם Mage: the Ascension?). אתם מוזמנים להמשיך את הדיון מפה, אבל כרגיל – רק רציתי להעלות את הנושא. בהמשך אולי נחזור אליו.

זה הכל להפעם,

-חגי

*רואים את המרכאות שבתוכן שמתי את המילים "טוב" ו"איכותי"? זה בגלל שאני לא רוצה להתחיל לריב על טרמינולוגיה. אלה רק מילים שאני משתמש בהן כדי להסביר את הרעיון. בגלל זה המשכתי עם המרכאות לאורך הרשומה.