כשהתחלתי לשחק משחקי תפקידים ולקנות ספרי שיטה, היו שני סוגים של ספרי שיטה שיכולתי לקנות¹: היו את ספרי השיטה שהכילו עולם מערכה מלא, והיו את ספרי השיטה שהכילו שיטה ללא שמץ של עולם מערכה ודרשו מהמנחה ליצור את הכל. בכל פעם שקניתי ספר מהסוג השני, התבאסתי מאד: הרגשתי שאני קורא ספר ארוך על סטטיסטיקה ושום דבר לא מעורר בי התלהבות או רעיונות למשחק. אספתי עוד ועוד ספרים של חברת הזאב הלבן, שבהם למדתי על עוד סוג של נשגבים שכנראה אשתמש בהם רק כדב"שים, או על עוד אזור בעולם שאולי-יצא-לדמויות-להגיע-אליו-ואם-כן-אני-אהיה-מוכן-מראש.

עם השנים, הזמן הפנוי שיכולתי להקדיש לקריאת ספרי משחקי תפקידים² הצטמצם, וגיליתי שהרבה פעמים אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם עמודים על גבי עמודים של פירוט על עולמות משחק. התחושה הייתה שאין שום סיכוי שאני אשתמש בכל כך הרבה חומר. הרי בכל מקרה העולם שאני אשתמש בו יעבור שינויים דרמטיים וישתנה מאד כדי להתאים למשחק שלי, וגם ללא השינויים האלה סביר להניח שאעשה לא מעט שינויים כשאצטרך להריץ משחק ולא ארצה לפתוח ספר כדי להיזכר אם דב"ש מסוים הוא הבן או הנכד של הכהן הגדול. להמשיך לקרוא ←

הייתי אמור לכתוב טור על דברים שלמדתי באייקון, אבל אייקון השנה בעיקר הזכיר לי למה לא כדאי לשחק משחקי תפקידים בכנסים. כמובן שלחלק מהסיבות יש חריגים כמו משחקים חיים או כנסים קטנים עם סבב אחד, אבל שווה לשקול את כולן כשחושבים לשחק בכנס. כמובן שיש דברים אחרים שאפשר לעשות בכנס, אפילו כנס שמוקדש למשחקי תפקידים, כמו לשרוץ עם חברים ולקנות שטויות שאתם לא באמת צריכים בכסף שיש לכם דברים טובים יותר לעשות איתו.

[הערת העורך: לאחר ההדים שעורר הפוסט של ערן, פורסם כאן בבלוג פוסט תגובה מאת אורטל טל]

להמשיך לקרוא ←

אנחנו משחקים צבאות אלמוניים, ואתה רוצה לשחק מישהו עם פיצול אישיות שכל אחד מהפיצולים הוא מכשף אחר? רגע, שיחקת פעם צבאות אלמוניים?

לא, ברצינות. שיחקת? כי לשחק מכשף זה מסובך גם בלי להכניס את הרעיונות החדשניים שלך. באמת. תנסה את זה קודם.

לא, אל תתווכח איתי. תנסה את זה קודם.

וכן, אני מבין שיש לך ניסיון בזה. אני מבין שקודם שיחקת כבר אורק שהתפתח מהאלפים ושמושתל קיברת-קסמים במרוצללים, אדם פשוט שהצליח לאסוף פמליה של קוסמים או איש זאב מאותו שבט נידח שמופיע רק בספר הרחבה זניח, שהוא גם ערפד ונחטף ע"י פיות ובכלל נסע בזמן מהעבר דרך עולם המתים, ושעשית את זה בלי לשחק פעם אחת במרוצללים, ארס מאגיקה או ולו מזדאב או ערפד יחיד עד אותו הרגע. אתה חושב שזה מרשים? אתה טועה.

כל המשחקים האלה נכתבו ע"י אנשים משמעותית יותר אינטליגנטיים משנינו. גבולות המשחק הוגדרו כפי שהוגדרו, מפני שהם מוצלחים, ויש הרבה מה לעשות בתוך גבולות המשחק. כשאתה מתעקש שוב ושוב לקרוע אותם, אתה גם מפספס כמות אדירה של משחקים כתובים ומוגדרים היטב שהשנים הוכיחו כמאוד מוצלחים, וגם לא יודע מה הבסיס באמת להעריך את הדמויות שאתה יוצר, מפני שמלבד הצורך לעשות משהו חדש ומיוחד, אתה לא מבין את ההקשר שבו הדמויות האלה חדשות ומיוחדות.

גרוע מזה, אתה פוגע במשחק שלי, כי בלי הרבה ניסיון בשיטה ובגבולות המשחק, אין סיכוי שאתה מסוגל לנצל את הדמות שלך ולשחק אותה כראוי.

אבל אם אתה מתעקש להמשיך ולהיות כל כך יצירתי ולחדש ולפרוץ קדימה, אז רק תעשה לי טובה אחת: תחפש בגוגל "מישהו עם פיצול אישיות שכל אחד מהפיצולים הוא מכשף אחר". לא בדקתי, אבל אני בטוח שמישהו כבר כתב דמות כזו (רק למקרה שאולי אתה באמת חושב שפרצת דרך) ומכיוון שסביר שלו יש כמה שנות משחק מתחת לחגורה, כנראה שהוא כתב אותה טוב יותר. לפחות בסוף תנסה לפעול ע"פ חומר קיים ומוכח?

"הברמן בפונדק מתנצל ואומר שיש לו רק מפתח אחד עבורכם."

"זה בסדר, אני אשן על הגג, לא בא לי להיות בבניין."

"אממ.." (נתקע) "יש גשם בחוץ."

להמשיך לקרוא ←

לקוח יקר,

בבקשה, הפסק לספר לי על הדמות שלך. הבנתי ששיחקת AD&D לפני התיכון, וואו כמה זה מעורר נוסטלגיה, בעצם שיחקת את הגרסה הראשונה-ראשונה שהגיעה לארץ, זה היה ה-D&D המקורי, איך זה היה נהדר, איך הגנב שלך דקר בגב את הקוסם באמצע קרב עם גובלינים כי שיחקת דמות רשעית.

אתה לא מיוחד. מספר פעמים בחודש נכנסים לחנות אנשים ממש כמוך. לפעמים אני חושב שכל אדם בארץ מעל גיל 20 שיחק מו"ד לפני התיכון. (וכולם עשו את זה אולד-סקול וחושבים שככה משחקים, אבל זאת כבר תלונה אחרת).

רוצה להיות מיוחד? רוצה לעשות משהו יוצא דופן? תחזור לשחק. היה שונה, עשה משהו מועיל – במקום רק לדבר על זה, חזור לשחק. לא, היום כבר אין זמן, לא, אנחנו כבר לא ילדים, לא לא לא לא. כשאני שואל אותם למה שלא יחזרו לשחק, כולם אומרים לא ומתבדחים. היה יוצא הדופן – היה השחקן הותיק שחוזר לשחק. משחק התפקידים לא חייב להיות משובץ רק לתחום הנוסטלגיה של חייך.

זה כיף לשמוע אנשים מדברים על המשחקים הישנים שלהם, אך באותה המידה, זה מתסכל. כי ככל שאתה מתלהב יותר מאיך ששיחקת, כך תאכזב יותר העובדה שלא תשוב לכך, ושהדבר היחיד שעוצר אותך הוא אתה ותפיסותיך העקומות שלא לצורך. מבחינתך המשחקים הם משהו שזוכרים, לא משהו שעושים.

במקום זאת, הרם את הדגל. נסה להיאחז בהצעות שאני מטיח בך, לפחות באחת, אפילו אם הסיכוי נראה כל כך קלוש שיצא מזה משהו, כי גם מאיפה תאסוף חברים, ומי בכלל ינחה, ואף אחד לא זוכר את החוקים וכו'. ואם בך כבר לא בוערת האש, לפחות העבר את הלפיד הלאה. היה כמו האבא שהיה כאן לפני כמה שבועות, שהתחיל להריץ לבנו מו"ד, כמו שהוא זוכר מפעם – עם הספרים הישנים, אבל בכוונה מלאה להמשיך הלאה, לא כמשחק חד פעמי. הוא בא כדי לקנות את מו"ד 4, כדי שיהיו עוד ספרים, כדי שהמשחק יהיה חי ולא מאובק, כדי שלבן שלו יהיה איך להמשיך ולהתקדם.

אחרת, לצערי, נשאר ארץ מפגרת מכל בחינה תחביבית.

כותב יקר,

יכול להיות שאתה תיאורטיקן דגול. יכול להיות שאתה טוקבקיסט נלהב. יכול להיות שאתה שם דבר אי פה. אני לא יודע, אבל משום מה, בוער בעצמותיך לדבר או לכתוב או להביע את עניות דעתך (הקובעת) על משחקי תפקידים.

זה נהדר. אני אוהב כשאנשים מדברים על התחביב שלי. אפילו יכול להיות שמה שיש לך להגיד הולך לשנות את הדרך שבה אני משחק, ואני אודה לך לדראון עולם. אבל כשאתה מתחיל לכתוב את מה שיש לך להגיד, תעצור לרגע, תפסיק לדבר על "משחקי תפקידים", ותסביר לי על מה לעזאזל אתה מדבר!

אתה מדבר על משחק שבועי עם חבר מרעיך? אתה מדבר על משחק חד פעמי בביתך הקט? אתה מדבר על משחק כנס?  אתה הרי מבין במשחקי תפקידים. אתה וודאי מבין שכל אחד מהללו הוא שונה לחלוטין. שדברים שנכונים לגבי אחד יהיו שגויים לחלוטין לגבי האחר. אז למה, בשם רייסטלין, אתה מדבר על "משחקי תפקידים"?

אני רוצה לשמוע את דעתך. אני רוצה להבין מה אתה רוצה להגיד. בבקשה, תסביר לי על מה אתה מדבר, לפני שאתה מתחיל. זה באמת יהיה יותר נחמד.

תודה, מיכאל.

מנחים – אני לא משחק הרבה, אבל הפעם באתי לשחק אצלכם, אז תעשו לי טובה, ותפסיקו להפריע לי. אני מדבר עם שחקן אחר, אנחנו בתוך הדמות, וכרגע לא אכפת לנו מהשיטה, ולא אכפת לנו מהעלילה. כרגע אנחנו משחקים בתפקידים, בינינו.

אל תכנס לשם. זה המשחק שלנו. אל תפריע, אל תכנס, תשתדל לשמור למינימום את ההערות הצדדיות. כל צפצוף מצד מי שלא נמצא במקום המפגש בתוך עולם המשחק רק יפריע.

יותר מזה – אנחנו משתמשים בשיטה. הוא מנסה להפנט אותי, אני מנסה לתקוע לו סכין בבטן. אתה, המנחה, צריך להמשיך לשתוק. אם היינו רוצים עזרה עם השיטה, היינו שואלים אותך. אם היינו רוצים לגלגל קוביות, היינו מגלגלים – לא רצינו, ולכן החלטנו בינינו מה תהיה התוצאה. הסכמנו על תוצאה, אז אין קונפליקט. שמור על שתיקה. אם לא היינו רוצים לגלגל קוביות, לא היינו מגלגלים. היינו מסכימים – הנה, הרגע הראתי לך שאפשר. אבל לא הסכמנו, או שהחלטנו שיהיה מעניין יותר להשאיר את זה לגורל ולאקראיות – אז גלגלנו. הגלגול הזה בין שני שחקנים, ואלא אם יש משהו בעולם המשחק שלחלוטין מחייב הכרעה בלי גלגול, ובכן, אנחנו החלטנו שככה יהיה לנו יותר כיף. שוב, נשמח אם תשמור את דעתך לעצמך.

זוכר את החוזה החברתי? ההסכמות? אז הנה משהו פשוט – כשאנחנו מדברים, אנחנו במשחק משלנו. הוא אולי בתוך המשחק שלך, אבל הקטע הזה שלנו. אתה הנחית עד עכשיו, אז לטובתך אני מקווה שהנחית טוב – כי כרגע, אתה לא בתוך המשחק הזה. כל מה שיש כאן זה אני, הוא ומה שהנחת עד עכשיו. יש לך בעיה? בפעם הבאה תעשה עבודה טובה יותר מראש.

אמרנו את מה שאמרנו, עשינו את מה שעשינו. הכל, כמו שפראנק סינאטרה אמר, בדרכנו. לפי רצוננו, למען הנאתנו. כל דבר שתעשה יפריע. אז בחייאת ראבאק, תן לנו לשחק בשקט.