כמעט כל מי שקשור לעיסוקי העמותה ראה את שלל הדיונים בנושא רצועות התוכן. עם כל הבלגן בשאלות של רישום ושחקנים ואורי אביב אני חושב שאחד מהדברים החשובים יותר נפלו בין הכסאות, וזו השאלה – כיצד מושיבים כמה מנחים לכתוב ביחד?
יצא לי להשתתף בכמה פרוייקטים בעבר ובמהלך אייקון-הרצועות, וכמעט בכולם בסופו של דבר כל מנחה כתב את המשחק שלו. בחלק מהפרוייקטים הבסיס נכתב ביחד (עד כמה שאפשר להגיד את זה – כמו בכל ישיבה אחרת, הבולטים יותר צעקו יותר, ודעתם נרשמה בפרוטוקול), בין אם בישיבות ובין אם בויקי העמותה, אבל בשורה התחתונה כל מנחה כתב את המשחק שלו, או התכונן להרצה שלו, או אלוהים יודע מה.
כמות המנחים הכי גדולה שאי פעם ראיתי יושבת לכתוב משהו ביחד הייתה שני מנחים. גם בלארפים, כאשר המצב הגיע לשלושה מנחים זה היה רק לאחר שבסיס המשחק כבר נכתב וכל מה שנותר זה לכתוב דמויות ושכאלו. בפעם הראשונה בה הייתי שותף לפרוייקט כזה, המנג"ו של ביגור 5, התכנסנו למספר ישיבות שבסופו של דבר הוחלט… משהו. אני די בטוח שאין לי מושג מה באמת הוחלט, אבל אם אני זוכר נכון, כל מנחה אלתר את החלק שלו במשחק בתקווה שזה יתאים לשאר, ובסוף גרייף בעט בנזירה.
בפעם היחידה בה ראיתי הרבה מנחים מנסים לעבוד יחד על משחק אחד, ברצועת "מסע בזמן", זיו ויטיס הביא את המשחק המוכן-מראש שלו "Continuity" אל מול קבוצת מנחים שמייד הצביעה על כל בעיה במשחק, קרעה אותו לגזרים וכל מנחה בסופו של דבר הריץ את מה שבא לו. היה מגניב, אבל גם זה מקרה שבו יש משחק מן המוכן, ולא בדיוק מה שאני מחפש.
אז איך אפשר לכתוב משחק, מהמסד לטפחות, בשלושה מנחים או יותר? דבר ראשון, נשאלת השאלה – האם שלושת המנחים גם יריצו את המשחק ביחד? אם זה פרוייקט של הרצה מקבילה של משחק שולחני סטנדרטי, או משחק מרובה מנחים/לארפ בו כל מנחה אחראי על חלק שונה של המשחק, ממש אין חובה לכך שתהיה כתיבה משותפת מלאה. כל מה שצריך זה שכל מנחה יכתוב את החלק שלו, ושלא יהיו יותר מדיי סתירות פנימיות.
זה, כמו שאתם בטח מבינים, לא מה שאני מחפש. אני מחפש דרך בה שלושה, ארבעה, תשעים מנחים יכולים לשבת בחדר אחד וליצור משחק אחד שהם גם יריצו ביחד, ושכל מנחה אחד יידע שכל מנחה אחר מתואם איתו. ישיבות לא מספקות מספיק מידע ותוכן, ובסופו של דבר תמיד מתפרקות ל"טוב, אז אתה תכתוב את החלק הזה עד השבוע הבא", וויקי פשוט אומר שהראשון שכותב משהו כותב אותו, וזהו.
וכמובן, נשאלת גם השאלה האם בכלל לכתוב משחקים ביחד זה טוב. אני לא אדע עד שלא אנסה.
באייקון 2003, בפרוייקט האקסטרים הראשון, 9 מנחים כתבו את המשחק ביחד. את הקונספט הכללי כולם כתבו, ואת שלושת המשחקים עצמם – עד לרמה של נקודות וסצנות. אם אתה רוצה – אני יכול לשלוח לך את הקובץ שמסכם את מה שנכתב בפגישות הכתיבה המשותפות, ואת מה שעוד נותר לכתוב (וזה חולק בין מנחים בודדים). כשאני אומר "כולם כתבו" – אני מתכוון שזה נכתב בפגישות כתיבה משותפות, שבכל אחת מהן היו לפחות חמישה מהמנחים.
כל משחק חולק לשישה חלקים (סצנות) – שנקבעו בפגישות המשותפות. לאחר ששלושה מהמנחים כתבו את הסצנות עצמן לאור התכנון – חזרנו לדון בפורמט משותף בכל אחד מהמשחקים, העלינו את הנקודות שצריך לתקן – ואחד המנחים תיקן.
אפשר להגיד שהמשחקים תוכננו ביחד, אבל נכתבו (פיזית) על ידי מנחה אחד או שניים. כנ"ל לגבי הדמויות.
כאמור, אם אתה רוצה – אשלח לך את הקובץ ותחליט אם זה מספיק מידע ותוכן לשיטתך.
שלח, בבקשה.
ובכן, ברוב המשחקים רבי-המשתתפים שבהם הייתי המשחקים נכתבו ביחד.
הראשון היה האינדקס (חמישה מנחים), שבהחלט נכתב ביחד. היו כמה פגישות שבהן תיאמנו מה קורה ומי נשלח לאן. כמובן, זה התפוצץ והפך למשחק של "עכשיו אתה עובר לשם", אבל זה לא שינה את העובדה שהכתיבה הייתה משותפת.
השני היה Divine Judgment, שהרצתי עם עמית נתנאל וקוסטה קרסיק, שאותו כתבנו בכמה פגישות שייסדו את המנהג שלנו לאכול בשר. קצת כתיבה, הרבה בשר, בסוף יצאו כמה משחקים די מספקים. ההכרח בכתיבה משותפת היה מכיוון שהיו סצינות חיתוך בין הקבוצות השונות שהכריחו תכנון מראש. המשחק לא רק נכתב, אלא גם יצא טוב.
עכשיו, אני חושב שהדרך לעשות את זה היא שכל אחד יתכנן משחק משלו, ואז אנשים יושבים ביחד ומרכיבים אותם למשהו אחיד. זה דורש שינויים לחומר שנכתב, אבל זה עובד. נראה לי שזו הדרך שבה שני אלו עבדו, ונראה לי שאין סיבה שזה לא יעבוד במקרה אחר. לפחות לא במקרה של משחקים מרובי-שולחנות.
הייתי גם בתהליך הכנת האקסטרים הראשון שמיכאל מספר עליו, גם בתהליך הכנת האקסטרים השני (שאחרי המון זריקת רעיונות התייצב על ב"כל אחד יריץ את המשחק שלו, המנחה המתאם יתחיל להעביר אנשים שולחנות בצורה שרירותית, הינה סיפור מסגרת דק כדי לתרץ את זה") וגם במנגו (משחק נטול גורודין). אני חושב שהיתרון של ישיבות התיכנון של האקסטרים הראשון היתה שמיכאל הפליא לנווט את הדיון לכיוון פרודוקטיבי בכך שסינן בתקיפות את הרעיונות שהועלו, ודירבן אנשים להעלות רעיונות לפי פרמטרים צרים כראות עיניו ובאופן כללי שמר הפך את הפגישות לפחות דמוקרטיות, ווכחניות ונטולות פואנטה מבשני המשחקים האחרים.
הבעיה הגדולה שלי עם כל התהליכים של כתיבה משותפת לכנס היא שלעיתים רחוקות היא מצדיקה את המתח הנפשי, המאמץ והפשרות בתהליך היצירתי של כל מנחה. הרי המשחק עצמו הוא תהליך של יצירה משותפת בין המנחה לשחקנים, רק שבו יש למנחה את המילה האחרונה. למה כתיבת המשחק צריכה להיות פחות מהנה מלשחק משחק? ולחלופין, למה הכיף שבלבנות עולם משותף ולתכנן תיכנונים מסתיימת באנטיקליימקס של להריץ משחק לא מהנה (כלומר, כתבתי משחק עם מנחים מגניבים והרצתי אותו לכמה באי כנס משעממים).
הגדולה המוזרה באקסטרים הראשון, מעבר לתיכנון ממוקד, היתה עבורי באפשרות להריץ משחק אחד ל-15 שחקנים (מיכאל התעקש על גימיק אמנותי לפיו הדמויות נשארות קבועות, העלילה מתקדמת לפי קצב קבוע, ורק השחקנים מתחלפים כל 20 דקות, מבלי לבזבז זמן בלעדכן את פערי הידע שלהם). בעיני זה היה טריק גאוני, שיצר (רק) אצל המנחה אשלייה של משחק רציף, בעוד שאצל השחקנים הכל הוא עירבוביה כאוטית.
דותן, אני לא מאוד אוהב את הגישה הזו של "כתיבת משחק בשביל המנחה". ערבובייה כאוטית קל ליצור, גם באפס הכנה.
תבדיל בין לאהוב את הגישה לבין להנות מהתוצאה. גם באקסטרים השני, XLG או איך שלא קראנו לו, היה במשחק' בלגאן כאוטי, אבל הוא נחווה ככזה הן על-ידי המנחה והן על-ידי השחקנים. אני מכיר את האקסטרים הראשון רק "מתוך דרקון הנייר הסיני" (אם להשתמש במטאפורה חביבה של ויליאם גיבסון), אבל נדמה לי ששם גם לשחקנים היתה חווית משחק שונה, כי המנחים היו מאוד מפוקסים על העולם,והעלילה והדמויות במשחק שהריצו, ו(כך אני מקווה) השחקנים הצליחו לחוות את התחושה של דילוג מדמות וסיפור אחד לשני – כלומר אותה תחושה שעולה במשחקי "אתה תעבור לשולחן הזה" שבה אתה נכנס באמצע סיפור שכולם סביבך שקועים בתוכו, אלא שהמשחק מצליח לערר את התחושה הזו גם כאשר כל השחקנים עוברים שולחן במקביל.
אני אומר שבמשחק ההוא היה ערך מוסף הן לחוויה של השחקנים והן לחוויה של המנחה, אבל שהמנחה הרוויח פה יותר. השאלה האם יכול להיות מצב כזה של משחק מרובה מנחים שבו השחקנים חווים משהו מעבר לעירבוביה הכאוטית, שכאמור אפשר לקבל בכנס בשקל.
מעבר לכך, אם הדבר היחיד שפרויקט מרובה מנחים נותן הוא משחק של בלגאן, הרי שמבחינת המנחים אין שום טעם מיוחד להשתתף בדבר כזה – כאוס אפשר גם להרים בשולחן אחד.
אני לא מסכים שאין להם סיבה להשתתף בדבר כזה – אני נהניתי להריץ עם מנחים נוספים, נהניתי להתמודד עם המצבים שהמנחים האחרים יצרו ומדי פעם להרים להם להנחתה. השאלה היא מתי זה יותר מאלתור רב-כיווני.