שאלת מליון הדולר: למה אנשים מתעצצים? למה בכל משחק כנס יהיה את האחד (במקרה הכי פחות גרוע) שלא זז, שלא משתתף, שלא מדבר? היום בפסיכובאבל, ננסה להבין את זה באמצעות מודל העזרה של הפסיכולוגיה החברתית.

מודל העזרה הוא מודל מאד בסיסי שמנסה לענות על השאלה, "מתי אנשים עוזרים לאחרים?". המחקר התחיל בעקבות מקרה הרצח של קיטי ג'נובז, שנדקרה למוות ולא קיבלה עזרה מאף אחד מהשכנים ששמע אותה. בעקבות האירוע הוגדרה התופעה המוכרת של Bystander Effect, שלפיה, אם יש הרבה עדים לאירוע מסויים, הסבירות שכל אחד יעזור קטנה. פסיכולוגים בשם לאתאן ודיברס עיצבו מודל שהסביר מה התנאים הדרושים לכך שאדם כן יעזור, גם כאשר יש המון עדים. המודל מאד מאד פשוט, ואחרי שאפרט את חמשת השלבים הפשוטים שלו נוכל לדבר על מה קורה לעציצים:

1. לשים לב לאירוע – כמובן, כדי לדעת שצריך לעזור, כדאי לדעת שיש משהו שדורש עזרה. אם דעתו של האדם מוסחת, הוא ממהר, הוא לחוץ – יכול להיות שהוא לא ישים לב.
2. פירוש האירוע כאירוע חירום – אם אתה לא מבין שיש פה משהו מסוכן, אתה לא תפעל. יותר גרוע מזה – אם האחרים מסביבך מתנהגים כאילו זה לא מסוכן, אתה לא תפעל (למשל, כשאנשים ראו עשן סמיך יוצא מחדר סמוך, הם הגיבו לאירוע רוב הזמן כשהיו לבד, תמיד כשעוד מישהו שהיה איתם בחדר הגיב, ולרוב לא הגיבו כשהיו איתם אנשים שלא הגיבו לאירוע).
3. הערכת אחריות אישית – כמה האדם עצמו אחראי. אם יש 50 איש ואדם אחד שצריך לעזור לו, כל אחד ירגיש פחות אחראי. זה נקרא דיפוזיה של אחריות.
4. לדעת איך לעזור – אם אתה לא יודע מה לעשות, אתה לא הולך לעזור, ורוב האנשים אפילו לא ינסו.
5. רווח והפסד – כל דבר החל מ"אני אסכן את החיים שלי אם אני אכנס לאש אז אני לא אכנס" ועד ל"אני לא באמת יודע לבצע החיאה, ואם אני אנסה ואכשל אז פדיחות."

זה מודל מאד מאד פשוט, ואפילו קצת מגוחך. זו הסיבה שפסיכולוגיה חברתית נקראת גם "מדעי הסבתא שלי". אבל בואו נראה איך המודל הזה מסביר למה דברים ירוקים צומחים מסביב לשולחנות המשחק של ביגורים, אייקונים, וכל סוג כנס אחר.

1. לשים לב לאירוע – העציץ מאופיין, חצי מהזמן, בכך שהוא מתעפץ או מתעסק בדברים אחרים. בתור מנחים, שימו לב שאתם פונים אליו באופן ישיר, ולא מדברים אל כל הקבוצה – זה יכול להתאים לכל מי שאינם עציצים, אבל לא לעציץ. מעבר לזה, שימו לב שהרבה פעמים, משחק כנס הוא דחוס מאד. התוצאה היא שאם מפספסים חמש דקות, קשה להשלים אותן. תנסה לעזור לעציץ בזה, כי אז הוא לא יבין מה קורה, שזה שווה ערך ללא לשים לב לזה.
2. פירוש האירוע כאירוע חירום – אתם יודעים למה עציצים כמעט תמיד מתעוררים כשאומרים להם "יורים עליך"? כי ברור להם שפה הם צריכים לעשות משהו. בשיחה עם נאפס חשוב זה לא וודאי שהם צריכים להגיב. בתכנון תכנית הפריצה לא בטוח שהפידבק שלהם הכרחי. הם צריכים להבין שיש פה אירוע שדורש תגובה בהכרח. כאן גם נכנסת התגובה של אחרים – שחקנים שנלהבים יותר ונלחצים יותר מאירוע כלשהו יכולים לסחוף איתם את העציץ הבודד, ושחקנים שקטים ואיטיים יותר לא בהכרח יבהירו לו שהגיע הזמן להילחץ.
3. הערכת אחריות אישית – החלק הזה בוודאות לא עובד אם לא עושים את שאר החלקים, אבל הוא קריטי: חייבים שלדמות של העציץ יהיה איזשהו כלי מרכזי למשחק. משהו שאין לאחרים. נניח, הוא היחיד שלא נראה מכוער טילים ובהתאם הוא היחיד שיכול לדבר עם הברון. האחריות היא עליו, לא על אחרים, וכשלון יהיה אשמתו ולא אשמת האחרים.
4. לדעת מה לעשות – זה עניין של כלים. קל להתעצץ כשאתה לא יודע מה הכלים שלך, מה אתה יכול לעשות ומה אתה יכול לשנות. עציצים במשחקים מורכבים שותקים הרבה יותר. במשחק אקשן פשוט וחסר מחשבה עציצים הם יותר נדירים. תוודאו שהכלים של כל דמות הם ברורים לחלוטין.
5. רווח והפסד – כאן אנחנו מדברים בעיקר על פידבק התנהגותי. אם העציץ מקבל פידבק טוב כשהוא מגיב, הוא יגיב יותר כי זה "רווחי". כנ"ל אם כל השאר מקבלים פידבק טוב כשהם מגיבים. אם הוא יכשל כשהוא יעלה הצעות (גם אם זה בעיקר בגלל שהוא לא הקשיב עד כה ולא התנהג בהתאם), הוא יתבאס, יתייחס לתגובה ומעורבות בתור דבר שלילי, ואז דפקתם אותו גם למשחק הבא היום.

בפעם הבאה בפסיכובאבל, נמשיך את ההסברים על עציצים ועציצות וננסה להבין למה אין עציצים בקמפיינים.

תחרות גיים-פו, תחרות מסורתית פחות או יותר שמתקיימת באתר RPGnet, עומדת להתחיל שוב בפעם השמינית. את נושא התחרות ניתן למצוא כאן. מטרת התחרות היא ליצור משחק-תפקידים בשבועיים, כאשר כל משחק דורש ערבוב של מספר הגבלות וז'אנרים מתוך רשימה, כמו בתחרות הקודמת.

עם כמה שגורודין לא אוהב את זה, התחרויות האלה עובדת מאד טוב בחו"ל, ולמרות שבסופו של דבר רוב התוצאות הן טובות בדיוק כמו שהייתם מצפים (כלומר, לא מאד), לפעמים אפשר למצוא לא מעט פנינים. אתם מוזמנים להשתתף ולעשות לנו כבוד!

ביום האחרון של 2008 שלחתי מייל למגוון רחב מחברי, בו אני מגיש להם pitch על גיבורי על ומציע להם לשחק בוואן-טיימר שאני אתכנן, אפילו אצור את הדמויות מראש, הכל יהיה מוכן רק בואו ותשחקו כי ממש בא לי להריץ כזה. כדי להצדיק את מידת ההשקעה שציפיתי מהם, בכניסה לאווירה מסוימת פרי הנחייתי, נאלצתי להוכיח תחילה שאני מוכן להשקיע בעצמי וכך להוכיח להם שזה יהיה מוצלח. רציתי להביא כבר דמויות מוכנות, רקע מגובש, ואווירה שרק צריך להוציא מהקופסא ולשאוף. מינימום מחויבות והכנה מראש מצידם.
זה דרש מקסימום מחויבות והכנה מראש ממני, אז ישבתי וחשבתי, ומצאתי שאלו היו שתי הנקודות הבולטות סביבן נאלצתי לחשוב:

1. אני רוצה גיבורי על כמו אקס-מן, שנות התשעים כזה, בלי דיקונסטרוקציה ובלי שום שטות שכזו. אני רוצה גיבורי על, כאלה שעפים, ומעיפים מכוניות, ומתמודדים עם נבלים מרושעים, ועוברים אחורה בזמן כדי להציל את העתיד ושומרים על כדור הארץ מפני חרקים מהחלל! (ואז הוואן טיימר הבא יהיה דיקונסטרוקציה או משהו נהדר שכזה)
2. אני רוצה שהוא יתרחש בסביבה מוכרת, כדי שיהיה קל להתחבר אליו ולהרגיש שזה "שלנו", ולא "של ארה"ב".

שני הדברים האלו מתנגשים. למעשה, למיטב הבנתי, יש קונצנזוס שלא ניתן לשחק גיבורי על בארץ, בגלל שגיבורי על בטייטס זה משהו מאוד אמריקאי, שמאוד לא שייך לכאן (אם לצטט את אלקין, מהת'רד הזה). לפני כמה שנים הייתי מסכים איתו לגמרי, ונהנתי להיחשף לכמה שיותר נסיונות להתגבר על המכשול הזה, שראיתי כבלתי עביר. האמנתי שחייבים למצוא דרך אחרת לעשות את זה, כי בישראל, גיבורי על רגילים לא יכולים לעבוד.

בדרך כלל עוקפים את הבעיה, למשל בקומיקסים של אורי פינק, ממציא סופר שלומפר. פינק, כמוני, מאוד רוצה לראות גיבור על בסביבה ישראלית, ובסופר שלומפר הוא ניגש לכך בהומור, ובקומיקסים רבים צוחק על חוסר היעילות או הצורך של גיבורי על קלאסיים בסביבה ישראלית. בקומיקס "פרופיל 107" הוא ושני יוצרים נוספים נוקטים בגישה ההפוכה, הצינית, שגם היא עוקפת את הז'אנר המוכר, אך הפעם בדרך לחשיכה קודרת של אפלוליות אפלה.

אבל אני לא רוצה לעקוף את הז'אנר, אני רוצה אותו ממש.
"איך תעשה גיבורי על בטייטס בארץ? זה אדיוטי", אומר דודי. דודי הוא החבר הדמיוני הביקורתי שלי, לצרכי הכתבה הזו. "בארץ, שכל מה שמדברים עליו זה פוליטיקה וביבי, ופיגועים, ועיצומים ברשויות, וכו'."
רגע, אני עוצר את דודי. ובארה"ב על מה מדברים? על דמוקרטים מול רפולביקנים, על תוכנית ההבראה של השוק, על אובמה ועל עירק, על כל הדברים האלו גם. ואף אחד מהדברים האלו לא מופיע בקומיקסים. במקום זאת, יש להם SHIELD, ושני בניינים עצומים באמצע ניו-יורק שלא באמת קיימים, ומלחמות עולם ופלישות חייזרים וערים שלמות נמחקות מדי פעם.
ההבנה ירדה עלי לפתע: אקס-מן לא מתרחש בארה"ב, הוא מתרחש ביעני-ארה"ב. למה אנחנו מצפים שמשחק גיבורי על ישראלי יתרחש בישראל? הוא צריך להתרחש ביעני-ישראל, שבה יש מספיק מקום בשביל כל השטויות האלו.

"אוקי," אומר דודי, "אבל מה לגבי הגודל? אנחנו ארץ זעירה, ואף חייזר כובש לא ינחת דווקא כאן. אנחנו גם לא חשובים מספיק, אף מגנטו לא ירצה לחטוף דווקא את שמעון פרס, כשהוא יכול לחטוף את אובמה."
זהו זה, היתרון היחיד של ארה"ב על ישראל הוא גודל וחשיבות – בארה"ב, קל לדמיין שקורים דברים באיזו "גותהם", כי המדינה כל כך גדולה, שאולי יש כזאת עיר איפשהו. בישראל, אף נבל שפוי בדעתו לא יאיים על דימונה. היא קטנה ולאף אחד לא איכפת.
כל מה שישראל צריכה זה להיות גדולה וחשובה מספיק, כדי שנוכל לסספנד את המחשבה שלמישהו איכפת ממה שקורה כאן. ובכן, אם בכל מקרה משחקים בישראל חלופית, פשוט נדאג שתהיה גדולה וחשובה מספיק. נמציא לכך סיבות. אומנם ידרש גם הסיספונד הרגיל של עולם מוטרף בסגנון גיבורי על, אבל זה מה שנדרש גם לגבי ארה"ב.

בפוסט הבא אציג את הישראל האלטרנטיבית שיצרתי עבור המשחק, ואת הדמויות והנבלים – שהיוו בעיה קשה בפני עצמה.

התרגשו ושמחו, כי החל מהשבוע, משחק בתאוריה חוזר לעונה כלשהי במספר!

ובעונה הנוכחית, אנו מקווים לעדכונים קבועים – כל שני ורביעי, ואולי מדי פעם איזה ממתק-קישור ביום שישי וכמובן שסיכומי שבועיים פעם בפרק זמן כלשהו שאולי באמת יהיה שבועיים. הכותבים הנמרצים שלנו הכינו עשרות כתבות שרק ממתינות להתפרסם, ומהמעט שעברתי עליהן, נראה שיופיעו דברים שעד כה לא הופיעו בבלוג הזה.

כרגיל, אתם יותר ממוזמנים לכתוב כאן בקשות, הערות, מענות וטענות – אבל הכי חשוב, צהלות.