נפיחה פילוסופית מעמיקה

אזהרה: אם את/ה מנחה בביגור, הפוסט הזה עלול להעליב אותך. מאוד. אם את/ה חושש/ת להעלב, אל תקרא/י.
הצהרה: בעקבות האזהרה לעיל, אם בחרת לקרוא ובכל זאת נעלבת, את/ה טיפש/ה ומכוער/ת (אבל לפחות עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, יש לך סיבה להעלב).

ההרשמה לביגור נפתחה. רפרפתי בקצרה על הטיזרים על מנת לבחור משחקים. הסינון הראשוני שלי הוא לפי סוגות ותגיות. זה לא שאני רוצה סוגות או תגיות מסויימות. להפך, אני פוסל משחקים לפי סוגות ותגיות.

אז, אילו סוגות ותגיות אני פוסל ולמה?

תגיות: "אינטראקציה חברתית" ו"דורש אלתור"

ישנם כמה משחקים שמתוייגים כ"אינטראקציה חברתית". כל שאר המשחקים בכנס אינם מתוייגים כך משום שאין בהם אינטראקציה חברתית. הם משחקים שבהם המנחה תולה מראש שלט שמכוון כל אחד מהשחקנים לפינה שלו, שם השחקן יושב לבד, בלי ליצור אינטראקציה חברתית, לאורך כל המשחק.

בנוסף, ישנן פעילויות בכנס שמתוייגות כ"דורש אלתור". אני איני דורש מהשחקנים שלי אלתור. במקרה הצורך, אני אפילו מכין להם חוברת שמכילה את הטקסט שלהם לסשן של 4 שעות. אם התרשלתי ולא הכנתי את החוברת המדוברת, יכול להיות שהם יהיו עציצים. אשמתי – לא דרשתי אלתור.

התגיות "אינטראקציה חברתית" ו"דורש אלתור" אומרות לי רק דבר אחד: המנחה מנסה להרחיק עציצים. זה לא אומר לי כלום על המשחק.

תגיות: "דרוש ידע מוקדם"

מנחה יקר, אתה יורה לעצמך ברגל. עם תותח. השחקנים שלך לא יודעים כלום, והם לא ידעו כלום. גם אם המשחק שלך יתמלא בשחקנים שיודעים כל מה שצריך, אחד מהם יתקע ביום הכנס בנסיון להסביר למאבטח של תחנת הרכבת במודיעין למה יש לו חרב ולא יגיע. בתחילת הסשן יחסר לך שחקן וידחפו לך אחד שחושב שהמשחק שלך נשמע מגניב, למרות שהוא לא קרא את הספר או אפילו ראה את הסרט.

השחקן האחד הזה (בין אם הוא נרשם מראש או נדחף ברגע האחרון) יחרבן לך את המשחק. אני לא רוצה לשחק במשחק המחורבן שלך.

תגיות: "מתאים למנוסים בלבד"

קודם כל, מנוסים במה? אם אני משחק מו"ד כבר 17 שנים, האם המשחק הזה מתאים לי? אני ארשה לעצמי לנחש שזו לא הייתה הכוונה. הכוונה הייתה לשחקנים מנוסים וטובים שיכולים להחזיק משחק ולגרום לו לעבוד. בעצם, התגית הזאת בכלל לא אומרת שהמשחק מתאים לשחקנים מנוסים בלבד. התגית אומרת שרק שחקנים מנוסים יתאימו למשחק. במילים אחרות, זה לא ששחקן לא מנוסה לא יהנה מהמשחק כי המשחק לא מתאים לו, אלא שהמנחה חושש שהמשחק תלוי בכך שהשחקנים יהיו מנוסים.

הייתי מחליף את התגית הזאת בתגית "מנחה שלא בטוח בעצמו". אם אתה לא יכול להתמודד עם שחקנים "לא מנוסים", תנחה לחברים שלך בבית. בכנס יהיו אצלך שחקנים לא מנוסים.

סוגה: "פילוסופי", "פסיכולוגי", תגיות: "משחק: מעמיק"

זה לא אומר לי כלום על המשחק. אני לא מבין מה הסוגות הללו אומרות. גם זה שהמשחק "מעמיק" לא אומר לי כלום.

לעומת זאת, זה כן אומר לי דברים על המנחה. מנחה יקר, אתה פלצן. אתה פלצן כל כך מוצלח שהצלחת להעביר בקצרה ובתמציתיות, דרך האינטרנט, את ריח הנפיחות שלך.

הצוות המובחר יוצא לפעולה! חלק ג'

בפרקים הקודמים של הצוות המובחר: תפיסות מוטעות מעלות את השאלה האם ניתן להריץ משחק גיבורי על בישראל, וערן מגיב עם ישראל לגיבורי על!

כיצד פועל הצוות המובחר
כשניגשנו למשחק ממש, עלו כמה שאלות פרקטיות, שנענו במהרה במשותף.
1. האם יש להם סמל משותף? כן, אבל לא מגן דוויד, חס ושלום לאותה קלישאה. משהו מגניב, שמשרת גם כמכשיר קשר.
2. מבחינה מעשית, הם ויג'ילנטים, בדומה למצב של האוונג'רס ביקום של מרוול. האוונג'רס עצמם אינם גוף ממשלתי, אבל הם קיבלו איזה אישור לפעול, משהו כזה. כדי לפקח עליהם ולהנהיג אותם, מינה להם צה"ל את סרן א' (הכוונה היא לצוות המובחר, לא האוונג'רס. אם כי הוא יכול לפקד גם על האוונג'רס, אני בטוח). הוא בוודאי פועל כמו קצין צבאי קלאסי, אז הוא בהחלט מתכנן אסטרטגיות, מתדרך לפני ומתחקר אחרי, אבל כל אחד הוא גיבור על בפני עצמו עם התנהגות משלו, ובפועל, למרות שהם מעריכים את ההנהגה שלו, הם בטח מתנהגים יותר כמו האקס-מן: אחלה שיש מנהיג, אבל יוזמה אישית יותר חשובה.
3. בינם לבין עצמם, סביר להניח שהם שומרים על זהויות חסויות. אלו מתוכם ששומרים על זה בכלל: סרן א' אומנם מוכר לכל העולם, אבל פרטיו האישיים חסויים לגמרי; שלהבת מפרידה לחלוטין בין החיים הרגילים לחיי גיבור העל; האצנית היא גיבורת על במשרה מלאה, ופרטים רבים עליה ידועים (ההיסטוריה שלה, למשל), איש אשכולות שומר על הפרדה, וכך גם מגנט אדמה. לאלפא סנטורי אין חיים אישיים בכלל, והצופה ויתר עליהם ואף אחד לא יודע עליו שיט.
4. בעיקרון, כל אחד גר במגורים פרטיים משלו, אבל בסיס הצוות נמצא במגדלי עזריאלי, במעין כיפה התלויה בין שלושת המגדלים. הבסיס מתוחזק בידי צה"ל, כי הצוות פועל בחסות ממשלית, אבל בתכל'ס המקום הוא בבעלות פרטית.

שיחקנו שתי הרפתקאות של הצוות המובחר, בהצלחה רבה. בשתיהן השתדלתי להדגיש את הפן הפנטסטי של ישראל החלופית, זה שנתן לגיטימציה למשחק כולו. הנה כמה דוגמאות:
הנבל הראשון היה לא אחר מאשר ז'בוטינסקי, שכבר בשנות החמישים עשה צרות צרורות לאחר שפנה להתעסק בתחום האסור של טכנו-פסיוניות, בניסיון להפיל את האויב הערבי ולהטות את דעת הקהל בפלסטין לטובת דעותיו הרויזיוניסטיות. לאחר תאונה נוראית, לא נותר ממנו דבר מלבד מוח פסיוני רב עוצמה, שנשמר כעת בתוך חליפת רובוט גדולה וחלודה. בהרפתקה הראשונה זמם ז'בוטינסקי להפעיל מחדש את "פטיש הברזל", פרויקט ישן של בן גוריון, שגורם לרעידות אדמה נוראיות וממוקדות היטב. איך אתם חושבים ניצחנו את מלחמת העצמאות? לאחר שראה אותו בפעולה, פקד בן גוריון לקבור את המכשיר, שכן חשש שבעתיד יעשה בו שימוש לשם כיבוש. הדמויות נדרשו להתמודד מול כמה שכירי חרב בעלי כוחות על, ואז למצוא את ז'בוטינסקי עצמו, שמצא את הפטיש במקום בו הוסתר: מתחת לקבר של בן גוריון, שם הוא נשמר בידי מערכת אבטחה שכללה גם את רובוטי ההדרכה החביבים של בקתתו של ראש הממשלה ז"ל. (שירו לייזרים תוך כדי ציטוט אמרותיו המפורסמות)

בהרפתקה השנייה נלחמו הדמויות בחיפושיות ענק, שמסתבר שעמדו מאחורי עשרת הדיברות. לאחר מגיפה נוראית בתחנה המרכזית של אילת – בניין בגובה 7 קומות המחובר לרכבת, אוטובוסים, תת-קרקעית, נמל ומסוף של הטכנולוגיה החדשה, שילוח – יצאו הגיבורים למצרים ולבסוף חשפו סודות עתיקים ואת קיומו של זן חיפושיות קטלני עמוק באדמה, שעולה מדי פעם ומוחק מרכזי אוכלוסיה במגוון צורות. לאחר קרב אכזרי במרכז תל-אביב נגד חיפושית בגודל של בלוק בניינים, הביסה הקבוצה את היצורים והדפה אותם חזרה למרכז כדור הארץ, שם ימתינו עד לפעם הבאה…

אז איך עושים נבלים ישראליים? כמו שעשיתי כל דבר אחר כאן: או שלוקחים קונספט שאינו אמריקאי, אז הוא לא ירגיש "זר", או שלוקחים משהו ישראלי ומגזימים. האיום הרוסי במלחמה הקרה אינו מרשים אותנו במיוחד (כמו שהוא לא מרשים כרגע את האמריקאים), אז נבל שהוא מרגל רוסי לא היה מרגש אותנו. אבל מה לגבי ניאו-נאצים, שרוצים לעשות שואה נוספת, ממש כאן בארץ? מה לגבי ז'בוטינסקי? רוב האנשים רק יודעים שהיה נגד בן גוריון, ולכן "רע" או משהו כזה. יופי, אם לא יודעים עליו הרבה, אפשר להמציא. מגזימים אותו, ומצאנו נבל. קחו את גאידמק, או החליפו אותו באוליגרך רוסי בעל שם דומה אשר בפירוש רומז אליו, והגזימו את כוונותיו: הוא קונה קבוצות ספורט וארגוני צדקה כדי להשתלט על הארץ, או כדי להסתיר את רכישותיו האחרות, ביניהן מתקן להעשרת "וירוס זומבים" בעזרתו יקים צבא של נאמנים. או משהו.

מהצד השני, איומים שאינם אמריקאיים: מגנטו אינו איום אמריקאי, הוא מייצג עניין בסיסי של זכויות אדם. הוא גם אינו פועל נגד ארה"ב, אלא נגד האנושות. קל לנו לסמפט את זה, ולכן נוכל להמיר אותו לנבל במערכה ישראלית בקלות. חיפושיות ענקיות אינן איום ישראלי או אמריקאי, אז הן עובדות בפני עצמן; ביחד עם חיבור לעשרת המכות, מקבלים גוון מיתולוגי נחמד.

אני ממליץ בחום על משחק גיבורי על, לאוהבי הז'אנר. אין שום בעיה לשחק אותו בישראל, כל עוד לא משחקים אותו בישראל – פשוט זכרו שכל הקומיקסים כולם, אינם מתרחשים בארה"ב, אלא בארץ עם שם דומה. זה נעשה ממש ברור, כאשר מתחילים לחפש את זה. הגדילו את הארץ, הגזימו אותה והפכו אותה לחשובה, וקיבלתם קרקע פוריה להרבה כיף מקומי. הצוות המבוחר – לפעולה!

נ.ב.
חבורתנו התברכה בציירת מקצועית, שהעלתה את הדמויות שלנו על הדף. בצורת תרשים כלומר. כי הן כבר היו על הדף כנתונים–.. אתם מבינים למה אני מתכוון. הנה שלהבת, האצנית, וסרן א' לצד איש אשכולות, בטיוטות מרשימות, בפרשנותה האיורית של אביב אור.

סיכום שבועיים – תיראו מופתעים!

להספיק לסכם בדיוק שבועיים… מרשים! אולי אפילו נתמיד. אז מה היה לנו?

התחלנו עם הפרק השני בסדרת הצוות המובחר של ערן אבירם; אחר כך מיכאל פבזנר התחיל את ההכנות לפאנל שיתקיים ביום חמישי בביגור, והסביר למה הוא אוהב אינדי; מיכאל גורודין המשיך את הדיון ודיבר אל שיטה בצורה שהטרידה קצת את עורכי הבלוג; טלי הלוי נזכרה בערגה במשחקי האקסטרים, ועשתה הייפ לפרוייקט האקסטרים שלה בביגור; וסיימנו עם אלון אלקין שקישר לסקירה של כל החידושים בתחום משחקי התפקידים בשנות התשעים.

אני עוד לא יודע מה בדיוק יהיה בשבועיים הבאים, אבל: א. יהיה פסיכובאבל, כי זה הטור שלי ואני רוצה שיקראו אותו. ב. יהיה עוד פרק בסדרת הצוות המובחר. ג. יהיה מגניב, כי יש לנו פה מבחר ענקי של פוסטים שרק מחכים לראות את אוויר גלי האתר.

מנהרת הזמן

מישהו בStory Games טען ששנות התשעים היו עשור של דריכה במקום וסטגנציה בתחום משחקי התפקידים. מישהו אחר, בתגובה, טרח לכתוב את אוסף הפוסטים המפורט הזה, שעובר שנה אחר שנה מהעשור הרחוק ואפוף הפלאנל ההוא ומונה את כל המשחקים החדשניים (מבחינת שיטה וטכניקות סיפור) שיצאו באותה שנה. כדאי לקרוא, להחכים, ולזעום בתגובות על משחקים מעולים!!!! שלא נכללו ברשימה.

אקסטרים נוסטלגי

לא בדיוק ברור לי מתי משחק האקסטרים הפך ממשהו חדשני ופורץ גבולות למשהו נוסטלגי עבורי. משחקי אקסטרים הונחו בביגורי עבר ובגרדו"ם ובאו לעשות נסיון- מה יקרה אם ניקח את גבולות ההנחייה הידועות לנו כיום ונפרוץ אותם? ככה נוצרו משחקים מרובי שחקנים, מרובי דמויות, מרובי מנחים, עם פחות שולחנות, עם יותר סגנונות, עם מעבר בין משחקים, בקיצור- ללא גבולות ובלי שידעת למה לצפות.

לביגור הראשון שלי הגעתי בגיל 15, זה היה ביגור 4 (כן, אני יודעת שאני צוציקית). עד אז כל מה ששיחקתי היה מבוכים ודרקונים, ההיכרות שלי עם הקהילה הייתה דרך הפורום בלבד, משחקים כמו קת'ולהו או הזאב הלבן היו עבורי פורצי דרך בדיוק כמו אקסטרים. ככה מצאתי את עצמי נרשמת כמעט בצורה אקראית דרך האתר לכל מה שזז.

לאקסטרים נכנסתי אחרי שכבר הבנתי שאני לא בקנזס, כשהמושג חופשיטה נכנס לי למילון, כשמצאתי שימוש לקוביות שלא ראו אור בעבר וקיבלתי דפי דמות שנכתבו ללא סטטיסטיקות (!). כל זה היה כל כך חדשני עבורי שכשנחתתי באקסטרים התנהגתי כאילו זה עוד משחק כנס רגיל, ה'רגיל' היה כל כך חדשני בכל מקרה. כשהעבירו אותי בין שולחנות, הדמות שלי החליפה גוף, מצאתי את עצמי משחקת מחסן- כל זה נראה לי ממש הגיוני: ככה מנחים משחקים בכנס, זה מה שעושים.

בכנסים שלאחריו חיקיתי את סגנון ההנחייה, כי ככה הבנתי שמנחים חד- פעמיים. אז כתבתי משחק שבו השחקנים משחקים את הנאפסים ואני משחקת רק דמות אחת, כתבתי משחק שהוא לארפ שולחני ומשחק שבו יש הרבה כובעים. אנשים חשבו שזה היה ממש מקורי, אני חשבתי שאין דרך אחרת.

עברו שנים ולמדתי שיש עוד דרך להנחות: אפשר להשתמש בשיטות, לא כל משחק חייב להפוך תפקידים, אפשר פשוט לכתוב סיפור ולהריץ אותו. זה היה החידוש האמיתי, אבל כולם קראו לו קלאסיקה, אל תשאלו אותי למה…

בביגור 10 החלטתי להרים פרויקט אקסטרים כמו שהכרתי אותו לראשונה- לא מדובר בנסיון לפרוץ גבולות חדשים- אחרי הכל, כל הגבולות כבר נפרצו. עבורי מדובר פשוט בנוסטלגיה.

שיטה יקרה

שלום לך, שיטה יקרה. מרחוק – את נראית נחמדה. עדכנית, אופנתית, קורצת. אבל לפני שאנחנו קופצים למים הרדודים של מערכת יחסים מחייבת – או אפילו למשהו קצר – חשבתי לעשות תיאום ציפיות קטן. את יודעת, למנוע אי הבנות בעתיד.

אז שיטה יקרה, ראשית כל – היי אלגנטית. אנא ממך. אם את מדברת על משהו, עשי זאת ללא שטויות מיותרות. על התער של אוקהם שמעת? אם לא – תתעדכני. אם את נוקטת בפתרונות מורכבים – אני רוצה שתהיה לזה סיבה מאוד מאוד טובה. אלגנטיות אינה פשטות. אלגנטיות גם אינה תחכום רק כי הוא אופנתי עכשיו. ובניגוד למה שאולי מספרים לך באוניברסיטת תל אביב, אלגנטיות, כמו אסתטיקה, היא לא "יחסית" או "סובייקטיבית". בטח שלא כששנינו באים מאותה הציויליזציה.

אפרופו – אם את כבר אלגנטית, תהיי גם אסתטית. טוב?

שיטה יקרה, היי עקבית. ואני לא מדבר רק על החוקים הקטנים שאת מקפידה לציין במפורש. אני לא רוצה לגלות באמצע מערכת היחסים שלנו שיש לך "רק כמה יוצאי דופן קטנים" שכדי לזכור אותם אני צריך מוח של אישה. כל מה שאת עושה, צריך להיות חלק מאותו השלם. למען הבהירות, לתקוע על עצמך כובע אופנתי עם ערימות של קוביות עליו רק במקום אחד לא הופך את זה להגיוני פשוט "כי כובע". סבבה?

אבל אני גם רוצה שתפתיעי אותי. כן, יש הבדל בין הפתעה לחוסר עקביות, וגם הוא, כמו שודאי ניחשת, לא "יחסי" לא "נרטיב" ולא בטיח. אם גם את ההבדל הזה עוד לא למדת – ובכן, צאי ולמדי. ואת זה לא אני אמרתי. חכמים מתים אמרו את זה.

שיטה יקרה, לפעמים את תרצי שאני אעשה כל מיני דברים. שאתנהג בצורה מסויימת, שאעשה דברים ספציפיים, או אפילו שאשתנה תוך כדי. זה הגיוני. ככה אתן עובדות. גם לכן יש דרישות, וזה חשוב. אבל אל תגידי לי מה את רוצה שאני אעשה. זה די הורס את כל הקטע הזה של ה"משחק" בינינו. תגרמי לי לעשות את מה שאת רוצה שאני אעשה. אל תגידי לי "אני אוהבת דמויות עם כוח שמשחית אותן לאט לאט". תגרמי לי לעשות דמויות כאלה. אל תגידי לי "בקטע הזה צריך לעבוד לאט ובעדינות". תגרמי לי לעשות את זה. אם את עוד לא יודעת איך, כנראה שאת לא באמת שיטה בשלה, אלא עדיין רק ילדה קטנה שעשו אותה בשבועיים חפוזים במוטל.

שיטה יקרה, אנא, עוררי את הדמיון שלי. דגדגי אותו, תני לי על מה לפנטז בלילה. אל תמצצי אותו כמו עלוקה. אני יודע שיש לי דמיון. בגלל זה אנחנו יכולים להסתדר, את ואני. לזרוק כמה דברים חצי אפויים באוויר ולבנות את הקשר שלנו על זה שאני אשלים את החסר בעצמי… ובכן… אלתורים זולים על בסיס איזה סרט מפוקפק אני יודע לבד, תודה.

לבסוף, שיטה יקרה, יכול להיות שאת בקטע של סטוצים חד פעמיים, ולא דברים מחייבים וארוכי טווח. אני מבין את זה, וזה לגיטימי. אבל דעי לך, שאני ארצה לשחק איתך יותר מפעם אחת. ואני רוצה שבכל פעם זה יהיה אחרת. לא, לא כי אני (או החברים שאביא) נגיע עם רעיונות חדשים. זוכרת את עניין גירוי הדמיון? אני לא רוצה שהגיוון שלי כשאני איתך יהיה תלוי בדבר האחרון שראיתי בטלויזיה. את יודעת מה מראים שם היום? תת רמה. אני רוצה שאת תהיי מספיק מגוונת בעצמך. ולא, לעשות את אותו הדבר בבגדים אחרים ולהגיד בסוף "אולה!" זה לא באמת גיוון. רק שנהיה סגורים על הנקודה הזאת.

את חושבת שהדרישות שלי מוגזמות? שמערכות יחסים כמו שאני מחפש יצאו מהאופנה באמריקה? זכותך. אני רק יכול להגיד לך שכבר פגשתי אחת או שתיים שעמדו בכולן.

מה יש לי בעד אינדי

מיכאל גורודין איים כבר כמה פעמים, ואפילו על גבי דפיו של בלוג זה ממש, לדבר על כל הדברים שיש לו נגד אינדי. ובכן, הוא מתמהמה, וההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ולכן אכתוב לי פוסט על מה שיש לי בעד אינדי.

קודם כל, מה זה בכלל אינדי? יש פה הרבה רמות שאפשר לדבר עליהן. ברמה האחת, מדובר במשחקים שבני אדם כותבים באופן עצמאי, ללא קשר לחברות גדולות. ברמה הזאת קשה מאוד לדבר על בעד או נגד. ברמה הזאת, משחק ה"זה כמו מו"ד רק הרבה יותר טוב" שאנשים כותבים אחרי שהם משחקים שניים וחצי סשנים של מו"ד ומשתכנעים שהם יכולים לעשות את אותו הדבר רק יותר טוב!!!!!!11אחד – גם הם, כביכול, משחקי אינדי. ברמה הזאת, למשחקי אינדי אין שום דבר שמייחד אותם, אין להם שום כוון או מטרה או השפעה – ולכן ברמה הזאת ניתן לדבר רק על משחקים אינדיווידואליים והאם הם טובים או לא.

אז בואו לא נדבר ברמה הזאת. הרמה הנוספת שאפשר לדבר עליה הוא מה שבדרך כלל מזוהה עם הכינוי "אינדי" – אותו גל של משחקים שהגיעו בעיקר מקהילות אינטרנטיות כדוגמת Story Games ו-The Forge בעקבות מאמריו של רון אדווארדס על חס"א ויציאת המשחק שלו Sorcerer. למשחקים האלה יש אופי מסויים, מאפיינים דומים, כוון, מטרה והשפעה. וכן, אני בהחלט בעדם, ממגוון של סיבות.

משחקי האינדי גורמים לכל אחד לחשוב שהוא יכול לכתוב שיטה. מיכאל גורודין הביא מתישהו את הטיעון הזה בתור טיעון נגד אינדי, אבל אני אביא אותו בתור טיעון בעד אינדי. ריבוי השיטות בשוק אינו פוגע ואינו יכול לפגוע. מדוע? השיטות הגדולות והמפורסמות – אלה של Wizards of the Coast, White Wolf, Catalyst, Fantasy Flight Games, Steve Jackson Games וכו' – נותרות מפורסמות וידועות, וקיומם של המוני משחקים נוספים לא פוגע בפרסומם של משחקים גדולים. המשחקים הטובים מבין משחקי האינדי זוכים להתפרסם ולהגיע לדעת הקהל ונהיים למפורסמים למדי. ללא ספק, ישנם גם משחקים טובים אשר נבלעים ולא זוכים לפרסום הראוי להם, אבל ללא גל האינדי, הם הרי לא היו מופיעים מלכתחילה, ולכן לא הפסדנו מהם שום דבר.

ומה עם כל הטרחה והמאמץ של אנשים אשר מזיעים ומנסים ליצור שיטות ובעצם לא מסוגלים לכך? ובכן, הם ממילא היו מנסים ליצור את "מו"ד אבל יותר טוב" ומבזבזים על זה את זמנם – שהרי פחות או יותר כל שחקן תפקידים שמשקיע בתחביב מנסה בשלב זה או אחר בחייו ליצור משחק משלו. למעשה, גם את אלה שיוצרים "מו"ד אבל יותר טוב" יש עדיין די והותר. ככה שגל האינדי בהחלט לא גרם לגיימר הממוצע לבזבז יותר זמן מהדרוש על יצירת שיטות. התוצאה היא שאלה שכן מעצבים משחקים, לוקחים השראה מהמקומות הנכונים ומעצבים את המשחקים שלהם בצורה נכונה יותר, וגם לעתים קרובות מגוונים יותר במשחקים שהם יוצרים. ולמה זה? זאת בדיוק הנקודה הבאה.

משחקי האינדי שיפרו משמעותית את רמת העיצוב של משחקים. משחקי אינדי הביאו עימם, בעיקר דרך החס"א, את הפרדיגמה "צור משחק שבא להשיג את המטרות שאתה מציב לעצמך." דבר זה אינו תיאורטי או בר וויכוח כפי שלפעמים מנסים להציג אותו. דבר זה הינו דרישה בסיסית ובנאלית, וכל משחק אשר לא מעוצב לפיה – יכול להיות טוב רק במקרה. הפרדיגמה הבסיסית של משחקי האינדי היא: "אוקי, אז אתה יוצר שיטה. קודם כל, תגדיר מה אתה מנסה לעשות. אחר כך תחשוב, איך כל פרט שאתה מכניס לשיטה עוזר לקדם את מה שאתה מנסה לעשות". צורה קלאסית ויפה לנסח את הדברים הללו היא ב-Power 19. יש הרבה מקום לדון על האופן המדויק שבו כדאי לנסח את השאלות הללו ועל הדרך הנכונה לענות עליהן (ואפילו אותו Power 19 עבר שינויים והוטלו ספיקות אשר לשימושיות שלו), אבל השורה התחתונה היא שהשאלות הללו חייבות להשאל אם אנחנו מעוניינים לעצב משחק ראוי.

הפרדיגמה הבסיסית הזו הביאה ליצירת משחקים הרבה יותר מודעים לעצמם. זה גרם למעצבי משחקים לחשוב – ולעצב את המשחקים שלהם מתוך הבנה עמוקה יותר של מה שחשוב ושל מה שלא חשוב. זה גם הביא עימו את ההבנה שמשחקים שונים דורשים שיטות שונות. לא כל שיטה מתאימה לכל משחק, ויש להתאים את השיטה שאתה משתמש בה למשחק שאותו אתה משחק.

כמובן, עצם העובדה שאתה מבין שצריך לעשות משהו אינה אומרת שאתה מצליח לעשות זאת, ולא כל משחקי האינדי מצליחים בפועל להתאים את עצמם למטרה שלהם בצורה מושלמת. אבל בממוצע ומהנסיון האישי שלי, משחקי אינדי נוטים להיות מאוד מתאימים למטרה שלהם ולסוג המשחק שהם מנסים ליצור, והמכאניקה שלהם אקטיבית עוזרת גם למנחה וגם לשחקנים ליצור את המשחק הזה.

משחקי האינדי יצרו מגוון עשיר של משחקים המתאימים לתנאים שונים. כיום, אנחנו יכולים להגיד "לא משנה מה אתה רוצה לעשות, ככל הנראה כבר יש משחק שעשה את זה". אבל מדוע זה כך? בגלל משחקי האינדי. משחקי האינדי, אשר שואפים ברובם להיות משחקים ממוקדים, המתאימים לסגנון מסויים ולסוג משחק מאוד ספציפי, מאפשרים לנו לטעון כיום כי סביר להניח שיש משחק לכל סגנון שלא נרצה. ללא גל האינדי, הדבר לא היה מתאפשר.

משחקי האינדי מאפשרים להתנסות בדברים מיוחדים באמת. משחקי מיינסטרים צריכים לפנות לקהל הרחב. בתור שכאלה, הם לא יכולים להרשות לעצמם "להתפרע" ולהציג מכאניקות מוזרות אשר בבירור לא יתאימו לכל אחד. לעומתם משחקי האינדי אשר מלכתחילה אינם מיועדים להמכר בכמויות גדולות ולקהל הרחב, יכולים להרשות לעצמם להתנסות במכאניקות מוזרות ולא סטנדרטיות. כמובן, המכאניקות האלה הן לא לכל אחד, ולא כולם יאהבו אותן – אבל יש כאלה שכן. היכולת הזאת להתנסות בדברים חדשים, לפרוץ את הגבולות ולהתפרע הולידה הרבה משחקים מיוחדים ומרתקים אשר לא היו נוצרים אלמלא גל האינדי.

בתור דוגמא, נזכיר משחקים אשר מאפשרים לשחקנים לקבוע פרטים משלהם על הסיטואציה בהתאם לחוקים מכאניים מסויימים (Houses of the Blooded, InSpectres, Wilderness of Mirrors ורבים נוספים), ואת Dread, שמשתמש במגדל ג'נגה בתור מעין מערכת שפיות ואמצעי כללי לפתרון קונפליקטים.

ויש גם משחקים נוספים, אשר מציגים דברים מיוחדים דווקא בתמה שלהם, ומעלים נושאים אשר משחקי מיינסטרים היו מעדיפים להמנע מהם מלכתחילה. למשל, Grey Ranks, משחק על בני נוער פרטיזנים בפולין בתקופת מלחמת העולם ה-2, או kill puppies for satan, משחק הומוריסטי שבו הגיבורים הם אנשים אשר, ובכן, מקריבים כלבלבים לשטן.

משחקי האינדי משפיעים גם על משחקי מיינסטרים. פרדיגמת העיצוב של משחקי האינדי השפיעה גם על משחקי מיינסטרים, וללא ספק השפעה זו תהפוך לברורה וחזקה יותר עם הזמן. המקום בו ההשפעה ניכרת ביותר הוא ככל הנראה המהדורה הרביעית של מבוכים ודרקונים, שבה ניכרות השפעות ברורות מאוד של משחקי אינדי. על אף הביקורות הרבות על מו"ד 4, עדיין ברורה ההתפתחות וההתמקדות של העיצוב, וניכרת הבנה טובה יותר לגבי מה שהמשחק מנסה ליצור והדרכים בהן הוא יכול לעשות זאת.

ולסיכום, גל משחקי האינדי שיפר את רמת העיצוב של המשחקים בשוק, אפילו במשחקי המיינסטרים, יצר מגוון עשיר של משחקים המתאימים לסיטואציות רבות ושונות, וכן אפשר את יצירתם של משחקים מיוחדים, מקוריים ונועזים. זה מה שיש לי בעד משחקי אינדי.

ומי שרוצה לדעת עוד על משחקי אינדי למיניהם, יותר ממוזמן לבקר באתר "פונדק האינדי", שם תוכלו למצוא מידע על משחקי אינדי למיניהם, חומרי עזר וכן עדכונים לגבי משחקי אינדי שמורצים בכל מיני כנסים (וביניהם כנס ביגור המתקרב!)

הצוות המובחר יוצא לפעולה! חלק ב'

בפרק הקודם של הצוות המובחר: דעות קדומות מנסות למנוע מערן ליצור מערכת גיבורי על בישראל. מי ייכנע ראשון – ערן, התפיסות… או ישראל?!

כאמור, משחק גיבורי העל שתכננתי ניסה לזהות ולהתמודד עם הבעיות שבהרצת גיבורי על בישראל. לכן זוהי ישראל מוגזמת, מכל בחינה: גדולה יותר, לחוצה יותר, הכל גדול וקטלני יותר. מכאן והלאה, זהו ממש התקציר ששלחתי לשחקנים לפני המשחק, עם כמה הרחבות קטנות. הכירו את ישראל המורחבת, שכוללת את כל סיני, וחלקים נרחבים מלבנון.

מעולם לא החזרנו את סיני, ואת חצי לבנון כבשנו, לא סתם החזקנו בה. תל אביב בלעה סופית את כל גוש דן, ואילת התפתחה לכדי מטרופולין ענקי גם היא. העשירים עשירים הרבה יותר, והעניים עניים לאללה. הארץ מונה 20 מיליון איש, צפופים למדי. החמאס משגר רקטות עם ראש נפץ ביולוגי, שצה"ל מיירט באמצעות לייזרים. אירן מפתחת פרויקט חיילי על אטומיים. חיל השריון כמעט הוחלף בידי חיל חליפות הקרב. הפנתרים השחורים הם מחתרת של ממש, שמבצעת פעולות טרור (עם אנשים עם כוחות על) במטרה לשנות את הסדר החברתי בארץ ולשפר את מעמדם של המזרחיים. ירושלים פחות או יותר שייכת לחרדים, שהצליחו לגרום לכך שתוכרז כמעין תת-מדינה עצמאית, בדומה לותיקן באיטליה. אה, והרבנים הגדולים של החרדים מסוגלים לחולל ניסים, באמת, אם כי לא ברור איך. את מלחמת ששת הימים ניצחנו בזכות "רב-און", שהביס את מפלצת הג'יהאד העצומה שיצרו הסורים והמצרים, ורבין נרצח על ידי טלפת לאומני מטורף שהצליח לחדור מבעד לשדה ההגנה האוטומטי שמקיף את ראש הממשלה.

זוהי ארץ גדולה ועמוסה הרבה יותר מישראל האמיתית, וכל הקונפליקטים מוגזמים במידה קיצונית. הצוות המובחר האווירה של המשחק ושל גיבורי העל עצמם היא קלילה יחסית, בסגנון Freedom Force. יותר כמו בקומיקס גיבורי על קלאסי ופחות כמו סרטי הקולנוע. (ממש לא 'האביר האפל', הרבה יותר 'איירון מן').

שלהבת – מי היא נערת הלפיד הזו? ביום היא עפה מעל לרחובות תל-אביב, ובלילה משתוללת במועדוני העיר! איש אינו יודע כי זוהי למעשה נתי לוי, הלומדת באחד התיכונים שבעיר, וגילתה בערב מפוצץ במיוחד את כוחותיה המוטנטיים. בפרץ אנרגיה שכמו הבעיר אותה מבפנים, נדהמה הנערה המבוהלת לראות את גופה משתנה לכדי מתכת גמישה, חומר ייחודי אותו כינו מאוחר יותר המדענים 'פלסמה מתכתית'. האנרגיה היוקדת שבתוכה השתחררה כסילוני אש ממוקדים מידיה, ובלהבות בלתי פוסקות העוטפות אותה. לאחר שהצליחה נתי להשתלט על עצמה, החלה מתאמנת בשיפור שליטתה ביכולותיה המופלאות. כעת, בכל פעם שנשמעת קריאה לעזרה או למסיבה, מזנקת נתי לוי למקום מסתור, מתעטפת בלהבות ומשנה את צורתה לשלהבת, הגיבורה הלוהטת!

האצנית – שרון מיכאלי היתה אחת מהספורטאיות המצטיינות של ישראל: אלופת הארץ בכל סגנונות השחייה, אלופת אירופה באירוביקה, ומעל הכל, אצנית ברמה אולימפית. אך ידו של הטרור מגעת לכל המקום, אפילו למרכזו של האירוע המייצג את הרוח הספורטיבית ושיתוף הפעולה הבין לאומי, האולימפיאדה הגדולה של 2008. מחבלי חמאס ניסו לחסל את חברי המשלחת הישראלית באמצעות פצצות שהונחו בחדרם, אך שרון, שנכנסה ראשונה לחדר, הבחינה בכך וקפצה מיד לסגור את הדלת, בטרם יוכלו שאר חברי המשלחת להיכנס. באותו רגע התפוצצו המטענים והחדר התמוטט עליה. כך הצליחה שרון לסכל את ניסיון ההתנקשות בזכות אומץ ליבה, אך איבדה את שתי רגליה. עם שובה לארץ עברה מיכאלי סדרה של ניתוחים חדשניים במהלכם השתילו לה רגליים ביוניות יוצאות מן הכלל ורפלקסים מתויילים המגיבים במהירות שיא. אומנם כעת נאסר עליה להשתתף בכל אירוע תחרותי נוסף, אך רוח הספורטיביות שבה – כמו הלפיד האולימפי – לעולם לא תכבה. השמרו לכם, אלו אשר מבזים את הההגינות ואת רוח האדם, שכן לעולם לא תנוחו בשקט – לא כל עוד האצנית ממשיכה לרוץ!

אלפא קנטאורי – היקום הוא מקום מופלא ומסתורי, מנוקב באינספור נקודות אור זעירות אשר בוערות ללא הפסק למול העלטה המאיימת להחשיכם. הכוכבים מדברים אחד עם השני, חולקים מחשבות עמוקות והרהורים בקנה מידה שכזה, עד שאף בן תמותה אינו מסוגל לתפוס אותם בתודעתו. לפני חודשים מספר שלח סול קריאה בהולה לחבריו בצביר קנטאורי, אך לאחריה – דממה. במשך ימים רבים לא נשלח כל מסר נוסף, וחברי קנטאורי, אלפא במיוחד, החלו להיעשות מודאגים. בסופו של דבר החליט אלפא קנטאורי לשלוח רסיס זעיר מאישיותו הכבירה לעבר סול, לברר בכוחות עצמו מה מתרחש, ומהו פשרה של אותה זעקה מבוהלת אחרונה: "הם בדרכם חזרה"… למרות נסיונות רבים, לא הצליח אלפא קנטאורי ליצור כל קשר עם סול. הוא החליט לשהות בינתיים במערכת השמש ולחקור את פשר התעלומה, במיוחד על פני כדור הארץ, מרכזה של פעילות רבה ויקירו של סול. כעת הוא חבר בצוות המובחר, משואה של תקווה ואור בעידן חשוך; עד אשר יקיץ סול מתרדמתו, יהיה זה אלפא קנטאורי שישגיח על האנושות הצעירה!

סרן א' – בראש הצוות המובחר עומד סרן א', דמות למופת וגיבור הארץ. הוא השתתף בסדרה ארוכה וחשאית של מבחנים קשים ומפרכים, שמטרתם למצוא את הקצין האיכותי ביותר בזרועות היבשה. לאחר מכן התנדב לעבור סדרת אימונים נסיונית, במהלכה למד למצות את מלוא הפוטנציאל של גופו: הוא למד כיצד להפיג ממחשבתו כל ספק ביכולתו, כיצד לאמץ ביטחון רב כל כך עד אשר לגופו אין כל ברירה אלא להקשיב לו, ולבצע מעשים מופלאים. סרן א' עבר קורסים מפורטים אודות התנהגות בפני קהל, והדרכות מיוחדות בפסיכולוגיה חברתית. סרן א' הוא אליל הבנות, הדמות הפופולרית ביותר בכל טוק-שואו, ואיש השנה של השנה החולפת לפי המגזינים טיים-אאוט ועכבר העיר. בעזרתו של משקה אנרגיה ייחודי המשמר את כוחותיו ועם תמיכתו של אגף הטכנולוגיה של צה"ל מאחוריו, סרן א' הוא החייל האולטימטיבי, תקוותה של מדינת ישראל!

הצופה – תופעת הפסיוניות, כוחות התודעה, מוכרת כבר משנות החמישים. מזמן כבר נחשף הפרדוקס המרכזי שבה: כל פסיוני סובל בהכרח גם מפגם נפשי קשה כלשהו. עקב כך הופכים רוב הפסיונים לנבלי-על חצי מטורפים, והמעטים האחרים עוברים טיפולים קשים שמטרתם לנטרל את יכולתם הפסיונית. הצופה הוא אחד מיוצאי הדופן המעטים שמצליחים להסתדר עם מחלתם הנפשית. כילד עיוור ומופנם, הוא סבל כל חייו מתחושת הזנחה עזה ורגשי נחיתות קשים, שהחברה סביבו שמחה לעודד. ככל שהדיכאון החמיר כך התחזקו ההשפעות הפסיוניות שיצר באופן ספונטני, והוא למד להשתמש במוחו כדי "לראות" סביבו, להניע עצמים, ואף לקרוא את מחשבות האנשים שסביבו. תחושות הנחיתות הקשים התבטאו בכך שעם הזמן ממש נעלם מעין, תכונה בה למד מאוחר יותר לשלוט. יום אחד, נטש לגמרי את החברה האנושית והתנתק ממשפחתו וחייו הקודמים. איש אינו יודע מה הניע את הצופה להצטרף לצוות המובחר, במיוחד בהתחשב באנטיפתיה העזה שלו. אך חבריו למדו כי למרות בעיותיו האישיות החמורות, הוא אינו שוגה בהזיות ואינו סובל מטירוף, וניתן לסמוך עליו ללא פשרות. שכן למרות שהוא משרה את הרושם שאין לו כל עניין להתערב בענייני האוכלוסיה, האמת שונה לגמרי: כאשר מתרחש בסביבתו פשע, הצופה לעולם לא רק יעמוד בצד ויביט.

איש אשכולות – ירון סנדרוביץ היה דוקטור לארכיאולוגיה בעל תיאוריות… הזויות במיוחד. במשך שנים טען כי החפצים השונים המתוארים בתנ"ך מכילים כוחות אמיתיים, וכי ההיסטוריה של עם ישראל רצופה בהתגלויות על-טבעיות שניתן להוכיחן באמצעים מדעיים. אך למרות שספריו זכו לפופולריות רבה בציבור, הקהילה המדעית חשבה אחרת – במיוחד מאחר ולא הצליח להראות ולו הוכחה מוצקה אחת לדבריו. הכל השתנה כאשר ערב שבת אחד חפר באחת המנהרות שמתחת לכותל המערבי וחשף חדר סודי. למול עיניו נחשפה מגילה ארוכה ומשומרת במצב מעולה, תלויה באוויר וקורנת באור זוהר! סנדרוביץ היה נרגש כל כך, עד שלא שם לב ששכח לחזק את הפתח שחפר, וזה התמוטט מאחוריו ברעש עז. סנדרוביץ נותר לקרוא במגילה במהלך כל הלילה, מגלה סודות מיסטיים מופלאים, בעזרתם פתח מחדש את המערה ללא קושי. בבוקר נדהמו באי הכותל לגלות כי מתוך המנהרות יוצא אדם מאובק עם ניצוץ בעיניו וכתבים רבים בידיו. אותו הלילה שינה את חייו של ירון, והוא החליט לזנוח את המירוץ הבלתי פוסק אחר תהילה במוסד המדעי, שנראה כעת כה חסר משמעות. כעת, בעזרת משקף מיוחד והמגילות הסודיות מימי בית ראשון, יוצא איש אשכולות להביא גאולה לחפים מפשע!

מגנט אדמה – שגיא מילר היה הסטודנט המוביל ביותר, אם כי גם החצוף ביותר, בכיתתו של ירון סנדרוביץ. למרות שהיה רק בן 21, הספיק שגיא לסיים תואר ראשון בארכיאולוגיה ולהיכנס לתוכנית למתקדמים, במהלכה יצא לחפירות ברחבי הארץ. הוא לא הפסיק להשוויץ בכך בפני כל מי שהכיר. קיץ אחד השתתף בחפירות בסיני, סביב קברו של אנטפ-טארחיר, שנחשף לא מזמן. על פתח הקבר נכתב בבירור "המחלל קבר זה, לא יזכה עוד בברכת האדמה". אחראי החפירה אסר על כניסה לקבר, והתמקד בחפירות בסביבתו. שגיא מילר החליט שהוא יודע יותר טוב. אחד הלילות פתח שגיא את הקבר ונכנס לתוכו, מתוח אך בטוח בעצמו. הבטחון התערער כליל כאשר כל המחתות בחדר נדלקו באחת, ופני רפאים ירוקות אדירות הופיעו מעל המזבח שמולו. היתה זו הרוח השומרת על הקבר, שהודיעה לשגיא בקול קודר כי עקב חוצפתו האדמה עצמה תדחה אותו והוא לא יזכה עוד לדרוך עליה. ממש תוך כדי המילים האלו החל שגיא לרחף באוויר, אך לא באופן חינני ונוח, אלא מבהיל ובלתי נשלט. אך שגיא לא נכנע בקלות כזו, ולאחר שהתעשת, החל מיד להתמקח עם רוח הקבר. שעות ארוכות החליפו השניים דברים, עד שבסופו של דבר הצליח שגיא להערים על הרוח – הוא זכה בשליטה מלאה ב-"קללה", ובעזרת שכנוע ורמאות, הפך אותה לברכה. כעת הוא יכול לעוף – למעשה, להידחות מהקרקע – וכן להרים גושי אדמה ולהדוף אותם באוויר, ממש כאילו היה… מגנט אדמה!

כמה הערות ניסיתי בכוונה להביא את כל סוגי מקורות הכוח המוכרים, ולהלביש עליהם "ישראליות". שלהבת היא מוטציה, ואין בה "ישראליות" יתר. היא צעירה ומחוברת לתרבות הפופ, שהיא, בתכל'ס, אמריקאית. האצנית זוכה בכוח בזכות טכנולוגיה, ויש בה דגש על הקרבה, ספורטיביות, כל מני דברים ציוניים מיושנים למדי, אלא שהיא לוקחת אותם ברצינות. מקור הכוח של איירון-מן, עם האידיאולוגיה של קפטן אמריקה. אלפא קנטאורי משתמש בכוח קוסמי, כמו Silver Surfer לדוגמא, והוא מייצג את הזר והחייזרי, הקוסמי והמופלא, שמעבר לעולם. לכן, אין בו שום דבר ישראלי, או ארצי. סרן א' מהווה את האידאל האנושי, אין לו כוח על במובן הקלאסי. בדומה לבאטמן, מהבחינה הזו. הוא החייל המודרני, זה שמצליח לפנות התנחלויות ולהבין לליבם של המתנחלים, זה שנכנס לעזה בכל הכוח בעודו מודע לכאבם של תושבי המקום, וכו'. הוא כל כך אידאלי, שהוא בכלל לא קיים – לסרן א' אין אישיות משל עצמו, אין לו שם או חיים פרטיים. הוא חי את צה"ל, את המשימה. הוא רק אוסף הקונספטים שמייצגים את צה"ל המודרני. הצופה משתמש בפסיוניות, והוא אינו ישראלי במיוחד. לא מצאתי דרך לחבר אותו לאיזה נראטיב ישראלי מוכר. שקלתי לעשות אותו בן מיעוטים כזה או אחר, אך זה לא הרגיש מספיק מעניין. איש אשכולות זוכה בכוחו באמצעות "קסם", אלא שבארץ, אין לנו שום חיבור למילה הזו. אין לנו חיבור למסורת של מאות שנים של מכשפות או נצרות, ואפילו הדת בימינו אינה מיסטית במיוחד. המקור היחיד למיסטיקה אצלנו הוא התנ"ך, ולצידו גם רסיסי עניין בארץ עצמה: אנחנו יושבים על ארץ עתיקה מאוד, ורק לעיתים נדירות נזכרים בכך, בדרך כלל בטיולי בית ספר. המרתי את הקסם ב-"מגילות קדושות", כדי להתאים למיתולוגיה שתרגיש יותר קרוב לנו, כזו עם נביאים שמרביצים לכוהני שקר, ומגילות גנוזות, וכו'. מגנט אדמה מייצג את הישראלי הצעיר והנדחף, החצוף. יאללה, סמוך, מה הסיפור הגדול. אילולא היה אוהב ארכיאולוגיה, כבר היה מקים איזה סטארט-אפ. הוא פועל בפזיזות, אבל בכל זאת מצליח, ואין ברירה אלא להעריך אותו אפילו תוך כדי שרוצים להרביץ לו מכות. בפוסט הבא ארחיב מעט על הפרקטיקה של הצוות המובחר, ועל סוגי ההרפתקאות ששיחקנו.

סיכום שבועיים – והפעם באמת שבועיים!

עברו שבועיים (ולא יותר!) מאז שחזרנו מהפגרה, והיה פה מעניין. התחלנו עם החלק הראשון בסדרה של ערן אבירם על מערכת הסופר-גיבורים הישראלית שלו; מיכאל פבזנר המשיך עם קישורים לתחרויות שאנחנו עדיין מחכים לראות אתכם מנצחים בהן; אני תקפתי בפתאומיות עם עוד פוסט בסדרת פסיכובאבל, שבו ניסיתי להסביר למה יש עציצים; וסיימנו עם שחר שסיפר על המשחק הכי טוב שלו אי פעם.

בשבועיים הבאים – עוד סופר גיבורים, דיונים חדשים על שיטות אינדי, ועוד!

המשחק הכי טוב בו שיחקתי

למרות הנטייה שלי להנחות, פה ושם יוצא לי לשחק. מכיוון שאני לא כזה שחקן מוצלח החוויה לרוב סתמית, בשבילי, אבל עדיין, אלה זכרונות ממשחקים כמו זה שגורמים לי לחזור ולשחק.

אה, ורגע של הסתייגות: אני לא באמת בטוח שזה המשחק הכי טוב בו שיחקתי. אני כן בטוח שזה המשחק שהכי נהניתי לשחק בו. אני יודע שלחלקכם ההבדל הזה משמעותי. חלקכם מוזרים.

השנה הייתה, כנראה, אי שם בתחילת שנות האלפיים, מה ששם אותי כדרדק עם פלוס-מינוס 18 שנים ברקורד. הכנס הוא דמון-קון של חברת 23 ואני נרשם להנחות את הרפתקת מרוצללים שסופקה. אין מספיק שחקנים, אז אני מקופל למשחק אחר. "לינקולן מתהפך בקברו", מריץ – שמואל קרן.

תקציר המשחק פשוט – הדמויות הן חמישה אנשים מוכשרים\יפים\מוצלחים שמוזמנים למועדון. במועדון הם מגלים שהם הוזמנו על ידי ערפדים, שממהרים לטבוח במבלים. סצנה ראשונה – פעולה, לברוח מהמועדון, דם בכל מקום, אנשים בורחים, צורחים – עשרים דקות, בערך, ואנחנו נתפסים. מערפדים את הדמויות, סצנה דרמה בה הדמויות מתעוררות מורעבות ושותות ילדה קטנה, ואז הן עולות למכירה פומבית בפני אדוני-ערפדים כלשהם. עוד סצנה קצרה, ואנחנו בורחים. שעה מרדף פעלתני, עם כל השטויות של עולם האפילה הישן – ערפדים שמשתנים לחיות, כוחות שלנו לא ברור מה הם עושים ואיך, ואנו נתפסים.

ונהרגים. סוף המשחק. בערך שלוש שעות, כולל הכל. אין לי שום מושג מי היו השחקנים האחרים. אני בקושי זוכר מה עשו הדמויות האחרות. אני זוכר שהיה מעט מאוד קשר בין הדמויות. מעט מאוד משחק קבוצתי. ואני זוכר שנהניתי מאוד. במחשבה לאחור, אני לא בטוח שכך המשחק היה מתוכנן לרוץ, אבל לא נורא. העיקר שנהניתי.

מרכז המשחק היה שתי סצנות הפעולה – הפותחת והסוגרת. אלה לא היו סצנות מפוצצות מדי – בראשונה משחקים אנשים ממוצעים, בלי כוחות, בתוך המון אדם. בשנייה אמנם משחקים ערפדים, עם הכוחות של עולם האפילה הישן, אבל מתמודדים מול כוחות משמעותית יותר חזקים, ולא באמת ברור מה ניתן לעשות. שתי סצנות שהיו אבודות מראש, אבל הוצגו כבעלות תקווה לאורך כל הדרך – בבריחה מהמועדון, אלה שהצליחו להגיע למסדרון היציאה היו צריכים להעיף את שאר ההמון מהדרך, והמנחה כל הזמן פירט כמה מרחק עוד נותר, כמה אנשים בינינו לבין הדלת. את זה שהדלת הייתה נעולה מבחוץ, לא ידענו. זה היה ברור מאליו, וזה היה הדבר שהתעלמנו ממנו לחלוטין. כנ"ל בבריחה בסוף – ברחנו מארגון ערפדים מאורגן, עם יותר אנשים, יותר כוחות ויותר ניסיון. לנו לא היה מושג מי אנחנו, מה אנחנו יכולים לעשות, והיינו מורעבים. ברור היה שנתפס. בכל זאת, ניסינו. ניסינו, נתפסנו, ונהרגנו.

חוץ מאחד. אחד הצליח לברוח – ברח אל תוך הים. אחד ניצח, מספיק בשביל כולם.

זה היה אחד מהמשחקים הכי בסיסיים בהם שיחקתי. מעט סצנות משמעותיות, כמעט בלי משחק דמות עמוק, כמעט בלי אינטראקציה קבוצתית. זה היה המשחק הכי מוצלח בו שיחקתי, כי הוא התיישב ישר על שני רגשות בסיסיים – פחד ותקווה – וסחט אותם עד תום. היינו השחקנים נגד המנחה, נגד הסוף הידוע מראש, נגד ההפסד הבלתי נמנע – ואחד מאיתנו ניצח, בסוף.