1. יש כתיבה ויש כתיבה

עדיף משחק שכתבתי שלוש שעות לפני ההרצה מזה שהוכן מראש, אם, נניח, עברתי על רשימת השחקנים והחלטתי שהמשחק שהוכן מראש לא מתאים. בנוסף, אין כמו משחקים שאני כתבתי – מאוד סביר שאפספס ניואנסים במשחקים שאחרים כתבו, גם אם ראיתי אותם מורצים בעבר.

2. אני לא יודע לכתוב שיטות

יותר מזה, אני לא יודע לנחש מתי השחקנים יבינו את השיטה או לא. לא שאני לרגע רומז שגורודין צודק בכל טענותיו כלפי שיטות אינדי, אבל זו הייתה הטבילה השנייה שלי בתחום, ואת הלקח למדתי – אם אני חייב שיטה במשחק, אז שיטה מוכרת ועדיף ק'20 פשוט. לא לחשוב לבד, לא להיות יצירתי.

3. מטרה חשובה מאמצעים

זה לא משנה מה אני יכול לעשות, אם אני לא יודע מה אני רוצה לעשות. כשחקן, אני מאוד מפונק בקטע הזה – אם אני לא יודע מה אני אמור לעשות במשחק, יש שתי אפשרויות – או שאהיה ברוגז, או אעשה את מה שבא לי ולעזאזל תכנוני המנחה.

4. ניסיון משפר משחק

אחת מהדרכים הכי טובות להתכונן למשחק הוא לשחק בו כמה שנים קודם, ועדיף שבדיוק את אותה הדמות.

5. המסביב לא מעניין

מלבד לגיא פלאוט, ביגור זה למשחקים. אם אכפת לי מהדברים מסביב, זה רק יפגע לי בכיף.

אחת מהתוספות החשובות להנחיה שלמדתי בשנים האחרונות היא השימוש במוזיקה. אני ממש לא מומחה בנושא, אז קחו את מה שאני מציין כאן בערבון מוגבל, אבל הטיפים האלו צריכים לתת לכם התחלה ראויה בניסיון למצוא את סגנון ההנחיה עם מוזיקה האישי שלכם. להמשיך לקרוא ←

כל שחקן\מנחה צעיר ששיחק יותר מכמה חודשים מבין מתישהו שבעצם, גם הוא יכול ליצור עולם מערכה. הרעיון כל כך מגניב אותו, שהוא מיד נכנס לזה בכל הכוח, ומתחיל, כמובן, במיתולוגיה של יצירת העולם.

להמשיך לקרוא ←

אורן ברנשטיין וחגי אלקיים משתפים פעולה בפוסט הוידאו הראשון של משחק בתיאוריה: איך כותבים מערכה בשיטת המגדלור?

באייקון הנחתי ברצועה שנקראה "הבריחה מהכלא". אני חושב שהייתה הסכמה בין משתתפי הרצועה (מנחים ושחקנים) שהרצועה הייתה פלופ. היא רצה בסדר, אבל לא מילאה את התחייבותה כלפי השחקנים.

יוצר הרצועה הוא יואב ברטוב, אליו אין לי הרבה טענות. הטענות שאולי יש לי אליו הן זוטות ביחס למה שיכתב כאן. כותב המודול (one-shot, לפי כריכת החוברת) הוא גרג סטולזי, אליו יש לי רק טענה אחת, אבל היא מאוד גדולה: גרג, המשחק, כפי שהוא, אינו משחק אימה. הסבר הטענה יפורט מייד – גרג, אם יש לך בעיה עם הטענה שלי, אתה מוזמן להשאיר תגובה או להתקשר (אם זה יקרה, זה יהיה ממש מגניב).

להמשיך לקרוא ←

טום ג'וברט מספר על כתיבת דמות למשחק מחשב, כאשר כל מטרת הדמות היא להגיע לרגע מסוים ולתחושה מסוימת, וכיצד הוא הצליח ונכשל במשימה.

הסקר הזה מראה שלפחות מבחינה כמותית, אין הבדל משמעותי בין הדרכים השונות להתחיל מערכה מבחינת השאלה "איפה הדמויות נפגשות". כמעט חצי מהמנחים מרוצים לחלוטין להחליט שכל הדמויות נמצאות באותו המקום ושיבינו לבד שהן חבורה, ומעבר לזה, פחות או יותר כל האפשרויות שוות – מלבד אתם שמונה אחוזים ארורים שמצליחים להחזיק מעמד במערכה במשך שנים. מי ייתן וטאקיזיס תירק על קבריהם.

מה איתכם? מה הדרך האהובה עליכם להתחיל מערכה?

קראתי את הטענה שפנטזיה אפית בכלל וטולקין בפרט שמרניים בתפיסותיהם, כולל גזענות בוטה.

מסכימים או לא מסכימים – איך הייתם יוצרים מערכה שמבחינת הסוגה היא פנטזיה קלאסית, אך תצליח להשתמש בטענה הזו?

ג'ון טיינז, לשעבר מפתח משחקי תפקידים (צבאות אלמוניים, Puppet land בין השאר) והיום מפתח משחקי מחשב, כתב את המאמר הזה בו הוא מדגים מסגרת למשחק ארגז חול – משחק בו השחקנים חופשיים לעשות כרצונם בעולם.

אני לא אוהב את הגישה שהוא מציג, של מספור הנתונים בצורה בולטת, לכל סוג של משחק – יש פה החלפה של חוויה במספרים, ולמרות שאני מקבל את מסע הצלב של ערן, אני עדיין טוען בתוקף שזה משמעותית פחות כיף. לי, אם אתם מתעקשים.

הרעיון שמיש ונותן מסגרת מעקב מאוד נוחה למנחה במקביל לנתינת כיוון לשחקנים בלי לפגוע בחופש שלהם – שני דברים שקשים לעשות במשחק ארגז חול. בכ"ז, אני חושב שהוא פחות כיף.

ואגב, אם כבר חגי דיבר על משובים – אני חושב שהדימיון בין משחקי מחשב למשחקי תפקידים גדול מאוד, במיוחד כשטורחים להסביר את נקודות הדימיון והשוני. בנוסף, אני נחשף להרבה יותר פיסות תאוריית מ"מ ממ"ת. האם אתם רוצים לראות עוד קישורים שכאלה, או שעדיף שאשמור את הכפירה שלי לעצמי?

בעקבות הפוסט הקודם שלי בנושא קונספירציה התפתח דיון בין מיכאל גורודין לבין זיו ויטיס אודות סטריאוטיפים גסים, רדודים ופוגעניים, על רעיונות מוכרים ונדושים ועל כך שהעלילה תהיה מעניינת יותר אם יהיה שימוש בתרחיש פחות "סביר". אני אקצר את רשימת התיאורים הארוכה הזאת למילה אחת: בנאליות.

ואמנם, הרעיון הראשוני אשר הוצג שם, קבוצת דתיים קיצונית, הוא רעיון בנאלי. בעקבות הדיון, עלתה במוחי השאלה: האם השימוש בבנאלי יכול להיות ראוי בהקשר של קונספירציה?

תשובתי בנושא היא, במילה אחת, כן. אנסה לבסס תשובה זו.

הנחות היסוד

אניח מספר הנחות יסוד שאני מתבסס עליהן כשאני כותב משחק קונספירציה. הן אינן בהכרח נכונות, אבל הנסיון שלי מראה שלרוב ההתנהגות של השחקנים תואמת אותן. ההנחות מתבססות על כך שהשחקנים יודעים שהם במשחק קונספירציה.

• הנחה א': השחקנים מניחים שדברים הם לא כמו שהם נראים, ומניחים שהם מורכבים יותר.
• הנחה ב': השחקנים מניחים שבשלב מסוים במשחק גורם כלשהו שהוצג כידיד יתגלה כאויב ולכן צריך לחשוד בכולם.
• הנחה ג': השחקנים מניחים שהדמויות מתקדמות לגילוי האמת עם כל התקדמות עלילתית ועם כל פרט שמופיע במשחק.

השילוב של ההנחות הללו יוצר מצב בו השימוש בבנאלי הוא מבורך. למה? כי בעצם בקונספירציה תמיד יהיו לנו לפחות שני סיפורים שמתקיימים במקביל. אחד מהם הוא הסיפור הגלוי לשחקנים ולדמויות והשני הוא הסיפור הנסתר מהם (זה המקרה הפשוט ביותר – בקמפיין קונספירציה יהיו הרבה יותר סיפורים שימלאו יותר תפקידים). נציב את האפשרות הבנאלית בתפקיד כל אחד משני סוגי הסיפורים הבסיסיים ונראה מה מתקבל.

הבנאלי בתפקיד הסיפור הגלוי

זהו המקרה בו הדמויות עוקבות אחר קו עלילה סביר והגיוני. השחקנים מקבלים, מצד אחד, את התחושה שהם מתקדמים לגילוי האמת (הנחה ג'), ומן הצד השני את התחושה של חוסר סבירות ובלבול (הנחה א'). זהו בדיוק המקרה שמודגם בפוסט הקודם.

ככל שהשחקנים יתקדמו יותר לאורך קו העלילה הזה, יתגלו פרטים אשר מרמזים על כך שזהו קו לא נכון. השחקנים יהפכו פרנואידים יותר ויותר (בגלל הנחה ב'). כבר כאן השגנו את מטרתנו המשחקית. אוירת הקונספירציה נוצרה. השחקנים הולכים בקו עלילה סביר והגיוני בעודם יודעים (ברמה כלשהי) שזהו אינו הקו הנכון ושבכל רגע תגיע ההתפתחות העלילתית שתהפוך את הקערה על פיה. הם מתוחים, פרנואידים ומצפים לגרוע מכל.

לבסוף, הסיפור הנסתר מתבטא באופן גלוי בעלילה. הוא אינו נחשף לחלוטין, ובכך משאיר את השחקנים במצב של חוסר ידיעה ובלבול. עם זאת, הופעתו מאשרת את ההנחות של השחקנים. בשלב זה המתח והפרנויה הוחלפו בבלבול וחוסר ידיעה, משום שהגרוע מכל כבר קרה. השחקנים נשארים מסוקרנים והסברים שונים למקור ממנו הגיע הגרוע מכל מעסיקים אותם בנקודה הזו.

ניתן לראות שהבנאלי בתפקיד הסיפור הגלוי יכול לעבוד, משום שהנסתר אינו בנאלי.

הבנאלי בתפקיד הסיפור הנסתר

זהו מקרה מעניין יותר, אך פשוט באותה המידה. כאן הדמויות עוקבות אחר קו עלילה פחות סביר. השחקנים מקבלים את אותן התחושות שהם קיבלו כאשר הם התקדמו לאורך קו העלילה הסביר. ההבדל הוא שמשום שהשחקנים מניחים שהדברים מורכבים יותר משהם נראים, הפרנויה גוברת עוד יותר.

התפתחות המשחק תהיה דומה להתפתחות במקרה הקודם. השחקנים יגיעו למצב דומה של פרנויה.

לבסוף, הסיפור הנסתר מתבטא באופן גלוי בעלילה. הפעם, הוא נחשף לחלוטין, ובכך מסיר כל פרנויה, מתח או חוסר ידיעה מהשחקנים. השחקנים נשארים מבולבלים בגלל שאלה אחת: אם זה כל כך בנאלי ופשוט, איך זה שלא עלינו על זה?

ניתן לראות שהבנאלי בתפקיד הסיפור הנסתר יכול לעבור, משום שהסיפור הגלוי מסיח את הדעת ממנו במידה מספקת.

הבנאלי בתפקיד שני הסיפורים

עכשיו זה נהיה ממש מעניין. לכאורה, מדובר בדבר משעמם ובנאלי שאין שום סיבה שיהיה מעניין. אז איך זה בדיוק יוצא משחק קונספירציה? בעזרת מוץ. להלן דוגמא:

חיפה, אפריל 2009. השב"כ מקבל התראה על כך שקבוצת דתיים קיצונית עומדת לבצע פעולות אלימות…

במהלך החקירה, מגיע לידי השב"כ מידע לפיו מנהיג הקהילה הדתית מחזיק חשבון בנק בחו"ל, אליו הועבר כסף מארגון טרור אנטי-ציוני (שאינו אנטישמי).

בתשאול ראשוני של מנהיג הקהילה הדתית ושל מקורביו, כולם הכחישו את קיומו של חשבון הבנק.

האם הסיפור הגלוי בנאלי? כן. הכל סביר, הכל בנאלי. העניין הוא שהשחקנים מניחים שהדברים אינם כמו שהם נראים. משהו נסתר מהם, והם מחפשים מה. החיפוש יוביל אותם לברר כל פרט ולחפש איפה הם אינם מגיעים אל הפרט החסר.

האם הסיפור הנסתר בנאלי? מאוד. פעולות אלימות על רקע דתי. אין יותר בנאלי מזה. אבל בסיפור הנסתר (שהוא הסיפור האמיתי) מעולם לא הועבר כסף לחשבון בנק בחו"ל. אין חשבון כזה. כל נושא חשבון הבנק הוא מוץ ואין לו שום קשר למה שבאמת קרה.

במצב הזה, כל עוד לא מתרחשת התפנית העיקרית בעלילה, השחקנים ימשיכו לחפש את המידע שחסר להם. אם המנחה ינחה אותם לכיוון חשבון הבנק, ויתן להם את המרחב לחקור את הנושא, הם והמנחה ישקיעו בכיוון זה מאמץ וזמן. לפי הנחות השחקנים, ככל שיושקע יותר מאמץ וזמן בכיוון הזה, כך גדל הסיכוי שהוא הכיוון שמביא לגילוי האמת. העקיבה אחר מוץ יוצרת אצל השחקנים בדיוק את התחושות שניסינו להשיג, מתח ופרנויה. לבסוף, נחשף הסיפור האמיתי, אשר היה מול עיניהם של השחקנים לאורך כל הזמן. ההשפעה על השחקנים דומה לזאת שהייתה במקרה הקודם: אם זה כל כך פשוט, איך זה שלא עלינו על זה?

אנחנו רואים שאפילו אם שני הסיפורים בנאליים, הקונספירציה עדיין תעבוד, משום שהנחות השחקנים אינן מאפשרות להם באמת לעקוב אחר קו העלילה הבנאלי עד לסופו. השחקנים מניחים שמשהו נסתר מהם, ולכן הם מסרבים לבחור במובן מאליו ופונים אל המקום ממנו עלול לבוא הלא נודע.

סיכום

מצאנו שאין כל בעיה עם עלילה בנאלית במשחק קונספירציה. הוצגו שלושה מודלים שונים שבהם נעשה שימוש בעלילה בנאלית, ובשלושתם הקונספירציה תעבוד. אבל איך נוצר מצב בו הקונספירציה עובדת גם כאשר העלילה בנאלית? התשובה היא שהכלי העיקרי של המנחה במשחק קונספירציה אינו העלילה. הכלי העיקרי של המנחה במשחק קונספירציה הוא האינטראקציה סביב השולחן. אם אמנם השחקנים מקבלים את הרושם שמדובר במשחק קונספירציה, שמשהו מוסתר מהם, וכן הלאה, הם יניחו את הנחות היסוד עליהן התבססתי ויפעלו לפיהן. מהרגע בו הנחות היסוד הללו הונחו, השחקנים יוצרים עבור עצמם את אוירת הקונספירציה על ידי יצירת עלילה שמבוססת על ההנחה שדברים אינם כפי שהם נראים. מכאן, כל שהמנחה צריך לעשות הוא לזרוק לתוך עולם המשחק פרט אחד שאינו מתיישב עם הסיפור ולצפות בשחקנים מפתחים אובססיה כלפי הפרט הזה.